פרשת וארא
טרם נכנסו בנ"י לארץ הקודש מתאר להם משה את הארץ החדשה:"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם...ארץ הרים ובקעות.למטר השמים תשתה מים". חז"ל מבארים שזה ההבדל בין א"י ל"ארץ מצרים.... אשר יצאתם משם"-"לפי שאין מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה [אותה]" {רש"י}. הגשם מייצג כאן הקשר השיתופי שבין שמים לארץ:"ואד יעלה מן הארץ וישקה את כל פני האדמה"-האד עולה לשמים והשמים מחזירים אותו למטה בצורת גשם המשקה את פני האדמה.חכמים מסבירים כי מהלך זה מייצג את האמת הרוחנית,שלפיה "התעוררות התחתון מביאה להתעוררות העליון"–הבורא נענה למאמצי האדם {תפילותיו,כמיהותיו,מעשיו} ע"י שהוא שולח סיוע מן השמים. אין די בגשם לבדו כדי שהארץ תשגשג ותיתן פרי. יש לחרוש את האדמה,לתחח אותה,לרככה–בטרם תוכל לקבל את הזרע ולספוג את הגשם-מבחינה רוחנית משמעות הדבר היא שלא די לשלוח למעלה "אדי" רגשות נשגבים ומעשים טובים.על האדם קודם כול "לחרוש" את המידות שלו,לעבד את ה'אני' האגואיסטי שלו ולרסק את הגסות והגאווה שבאופיו,ע"מ שיהיה מסוגל לקבל את הסיוע האלוקי המגיע מלמעלה-להיות כלי קיבול ראוי. בא"י חורשים את האדמה ואחרי כן הגשם מזין אותה. אולם במצרים,אין הדבר כן-לא הגשם היורד הזין את אדמת מצרים,אלא הנילוס שעלה על גדותיו והציף את האזור. במצרים,לא היה צורך לחרוש את האדמה מאחר ואחרי ששקעו מי הנילוס היו מותירים שכבת אדמה פורייה שלא הצריכה חריש לפני הזריעה. האדם המצרי לא מכיר במקור השמימי של ברכות החיים.הוא האמין שהכול נוצר מלמטה-כל דבר שיש לו,כל דבר שהוא השיג הוא פרי עמלו.ולכן,אין הוא רואה צורך בחריש כלשהו באישיותו–הוא בסדר גמור כמו שהוא. אנו רואים שכשירד גשם במצרים הוא ירד בצורת ברד שהיה עשוי קרח מבחוץ ואש מבפנים. התורה מתארת את מכת ברד:"וימטר ה' ברד על ארץ מצרים.ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד...". אדם "חם" הוא אדם חדור אהבה והתלהבות,המוכן תמיד להושיט יד לחבר ולחייך אליו. אדם "קר" הוא אדם מאופק,מרוכז בעצמו,אדיש לגורלם של אחרים. גם האדם הקר בוער,הוא בוער באהבה עצמית,בתשוקה אנוכית. כשיורד גשם במצרים,הוא יורד בצורת ברד של אש עטופה בקרח-כי בארץ לא-נחרשת זו,בארץ שבה אין רואים את מקור המים היורד מן השמים ואין מכירים אותו,הסיוע שיורד ממרומים הוא מעוות ומופיע כמקור של אהבה עצמית מוגברת ושל זרות גדולה יותר.
טרם נכנסו בנ"י לארץ הקודש מתאר להם משה את הארץ החדשה:"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם...ארץ הרים ובקעות.למטר השמים תשתה מים". חז"ל מבארים שזה ההבדל בין א"י ל"ארץ מצרים.... אשר יצאתם משם"-"לפי שאין מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה [אותה]" {רש"י}. הגשם מייצג כאן הקשר השיתופי שבין שמים לארץ:"ואד יעלה מן הארץ וישקה את כל פני האדמה"-האד עולה לשמים והשמים מחזירים אותו למטה בצורת גשם המשקה את פני האדמה.חכמים מסבירים כי מהלך זה מייצג את האמת הרוחנית,שלפיה "התעוררות התחתון מביאה להתעוררות העליון"–הבורא נענה למאמצי האדם {תפילותיו,כמיהותיו,מעשיו} ע"י שהוא שולח סיוע מן השמים. אין די בגשם לבדו כדי שהארץ תשגשג ותיתן פרי. יש לחרוש את האדמה,לתחח אותה,לרככה–בטרם תוכל לקבל את הזרע ולספוג את הגשם-מבחינה רוחנית משמעות הדבר היא שלא די לשלוח למעלה "אדי" רגשות נשגבים ומעשים טובים.על האדם קודם כול "לחרוש" את המידות שלו,לעבד את ה'אני' האגואיסטי שלו ולרסק את הגסות והגאווה שבאופיו,ע"מ שיהיה מסוגל לקבל את הסיוע האלוקי המגיע מלמעלה-להיות כלי קיבול ראוי. בא"י חורשים את האדמה ואחרי כן הגשם מזין אותה. אולם במצרים,אין הדבר כן-לא הגשם היורד הזין את אדמת מצרים,אלא הנילוס שעלה על גדותיו והציף את האזור. במצרים,לא היה צורך לחרוש את האדמה מאחר ואחרי ששקעו מי הנילוס היו מותירים שכבת אדמה פורייה שלא הצריכה חריש לפני הזריעה. האדם המצרי לא מכיר במקור השמימי של ברכות החיים.הוא האמין שהכול נוצר מלמטה-כל דבר שיש לו,כל דבר שהוא השיג הוא פרי עמלו.ולכן,אין הוא רואה צורך בחריש כלשהו באישיותו–הוא בסדר גמור כמו שהוא. אנו רואים שכשירד גשם במצרים הוא ירד בצורת ברד שהיה עשוי קרח מבחוץ ואש מבפנים. התורה מתארת את מכת ברד:"וימטר ה' ברד על ארץ מצרים.ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד...". אדם "חם" הוא אדם חדור אהבה והתלהבות,המוכן תמיד להושיט יד לחבר ולחייך אליו. אדם "קר" הוא אדם מאופק,מרוכז בעצמו,אדיש לגורלם של אחרים. גם האדם הקר בוער,הוא בוער באהבה עצמית,בתשוקה אנוכית. כשיורד גשם במצרים,הוא יורד בצורת ברד של אש עטופה בקרח-כי בארץ לא-נחרשת זו,בארץ שבה אין רואים את מקור המים היורד מן השמים ואין מכירים אותו,הסיוע שיורד ממרומים הוא מעוות ומופיע כמקור של אהבה עצמית מוגברת ושל זרות גדולה יותר.
