הסיפור של ג'ק
הסיפור של אברהם היה סכיזופרניה, ויצא לו מזה אלוהים, ומתברר שמלהקשיב לקולות הללו יוצא טוב. טוב, הוא לא עשה שום דבר ממש חדשני, חוץ מלדבר על האלוהים הזה, החדש, שלו (אני לגמרי מתזדהה). והוא הוכיח את עצמו, אברהם שעזב את בית הוריו (בצורה בלתי אידיאלית), חיי את חייו על כל רכושו הנייד, ועושה את זה טוב. יעיד על כך יצחק, שנולד לאמפריה, בידיעה ברורה שהוא יורש הדרך. הוא בחר שלא לראות (זה מה שקורה ילדים כשמאוננים!), את אלוהים רואים ממילא מפנים, ומה שקורה בחוץ - עדיף לא לדעת (אני מזדהה עמוקות). אז הסיפור שלו, מסתבר בעיקרו, היותו הבן של זה עם האלוהים החדש שלו. יעקב שמע סיפורים על סבא, והיה מוקסם נורא, אבל ראה את אבא שלו (ואת אחיו ואת האהבה ואת האמא הפולניה שלו), ומהביעוס הוא לא רצה שום דבר בשום הקשר בשום צורה משום דמות חיקוי, אבל אלוהים (שנמצא בפנים) לטובתו. וכשהוא גילה את טריפ הרוחניות (עובר במשפחה) מיד התחיל לעשות שימוש בכוחות אמונתו כמו החתול שמיל שגילה את הכוח. עושה רוח כשלא צריך, לא מקשיב כשצריך, ולא שם לב כשכבר אבוד. אבל יעקב, הבן של אבא (ואמא) שלו, הנכבד של סבא שלו, קולט די מהר איך למנפלץ את כוחותיו המיוחדים, הוא אפילו שולט בכמה מהם, ומה שהוא בעצם מראה (לדורות הבאי באים) זה את אחד מיסודות היהדות (שהיא כידוע אינה זהה לדת אברהם, יצחק ויעקב) העקרוניים - שהיהדות מתאימה את עצמה למצב. שאפשר לתפוס את אלוהים על המילה ואפשר לכופף פינות (כל מה שצריך זה להיות יצירתי). זה חשוב. באופן אישי, אני לא מחבבת את יעקב, הוא בעיני נמושה לאורך ולרחוב. לגבי רשי - אני ויכוחים עם המורים וההורים שלי על פירושי רשי מופרכים שעצבנו אותי, אבל הקש ששבר את צלוחית הספל היא הפירוש החגגי של עיני לאה 'רכות' (זה סימן שהיא הייתה בוכה הרבה, ונדמה לי גם מכוערת). זהו. אם פירוש התנך הוא עניין של הפלצות לא ברורות תוך שימוש בתירוץ של רוחניות מקודשת לנכונות בלתי מעורערת, אז אני מעדיפה את אלה עם הריח. [מאז נהיה קל למדי לזכור את החומר הלימודי, וככל שרשי הפליג על החזיונותיו, כך היה משעשע יותר לזכור (תוצרי ציונים גבוהים להפליא).] >ספל חמאה בברכת לך תזדיין (בלי מרכאות)<