אש שלהבתיה
New member
פרשת השבוע../images/Emo151.gif
נחל נובע מקור חכמה "אלה תולדות יעקב יוסף" (ליקו"מ ח"א, א) – יעקב אבינו הוא בחינת השכל המאיר בכל דבר, שאליו צריך להתקשר איש הישראלי. וכשמתחבר האדם לשכל הזה זוכה לחכמה וחִיוּת. אך אדם שאינו רוצה בכך נחשב כסיל שאינו חפץ בתבונה, ורוצה הוא, לכאורה, במלכות הרשעה. וזה בחינת שני יצריו של האדם: היצר הטוב – נקרא מסכן וחכם, בחינת מלכות שהיא עניה ודלה ומה שמקבלת בא רק מהחכמה. היצר הרע – נקרא מלך זקן כסיל, בחינת מלכות הסטרא אחרא שאינה חפצה בחכמה ושכל. על כן, צריך כל אחד לראות כיצד יתגבר ויתחזק ולתת למלכות הקדושה לשלוט, דהיינו ביצרו הטוב. ועל כן זכה יעקב שהוא בחינת השכל הנ"ל לחן (שמעלה התורה על לומדיה), ובזכות חן זה זכה לברך את בניו. וכן ברכו יוסף בחן, כמו שכתוב: "ה' יחנך בני". ודוקא יוסף יכול היה לברכו בחן כי יוסף היה כלול ביותר מבחינת יעקב, ולכן נאמר: "אלה תולדות יעקב יוסף" – כי הוא עיקר תולדותיו. כי יעקב ויוסף נחשבים כאחד. נאמר ביוסף (דברים לג): "בכור שורו הדרו לו" – תירגם אונקלוס: בכור = זהו השכל המאיר. שורו = לשון הסתכלות. כי צריך להסתכל בהשכל שיש בכל דבר. והדר לו = לשון אור. כי השכל מאיר לו בכל דבר, אפילו במקום אפל וחשוך, מאיר לו השכל. וכשזוכה להסתכל על השכל שיש בכל דבר, זוכה להתקרב אל הבורא יתברך. אלה תולדות יעקב יוסף" (ליקו"מ ח"ב, עא) – דע שנועם העליון שופע תמיד, אך צריך שיהיה לאדם הכלי כדי לקבל על ידו את השפע הזה, על ידי צדקה נעשה כלי זה. כי צדקה היא נדיבות הלב, היינו שנפתח ונתנדב הלב, ועל ידי כך נפתחים שבילי הלב ונעשה הכלי כדי לקבל השפע של הנועם העליון. הצדקה נחלקת לשתי בחינות: צדקה של ארץ ישראל וצדקה של חוץ לארץ. והעיקר הוא הצדקה של ארץ ישראל שעושה כלי זה. על ידי האמור לעיל נעשה הולדה, בחינת (הושע י): "זרעו לכם לצדקה" – כי עיקר ההולדה הוא על ידי צדקה. וזה בחינת: "אלה תולדות יעקב יוסף" – כי עיקר ההולדה הוא על ידי יעקב ויוסף. יעקב הוא בחינת הצדקה, כמו שנכתב (תהלים צט): "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", ועיקר ההולדה על ידי הצדקה שהיא הכלי לקבלת השפע של הנועם העליון, ויוסף הוא בחינת נועם. "ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם" (ליקו"מ ח"א, ז) – דע, שציצית היא שמירה לניאוף ושמירת הברית שהם בחינת יוסף. (ועל שכם שניהם זה בחינת ציצית). נמצא איפא, כשאמר יעקב ליוסף: "הלא אחיך רועים בשכם" – אמר לו למעשה שזוהי הבחינה שלך, יוסף. ואומר יעקב ליוסף: "לכה ואשלחך אליהם" – דהיינו שיוסף מקבל את העצה מהצדיק, ומקבל מחוכמתו ועצתו. וכשזוכה לקבל את עצת הצדיק זוכה להגיע לבחינה שבה יוכל לראות בעיניו, לשמוע באוזניו ולהבין בלבבו. וזוכה לתפילה שהיא בחינת אמונה, ואמונה היא בחינת ניסים, כי הנס הוא למעלה מהטבע, ולזה צריך אמונה. והתפילה שבה זוכה מסוגלת לזיכרון. וכל זה שזוכה למעשה לשמירת הברית ולהישמר מתאוות ניאוף על ידי ציצית – ששמירה זו היא בחינת יוסף הצדיק. נסיונו של יוסף הצדיק מול אשת פוטיפר – (ליקו"מ ח"א, עב) – עיקר הנסיון של יוסף הצדיק שאותו שיבחה התורה, טמון בו סוד גדול. נאמר שעיקר הנסיון הוא בחינת המתקת גבורות. ולמה הכוונה? ידוע הוא שיש כמה בחינות של היצר הרע. ישנם בני אדם נמוכים ומגושמים וכך גם הוא יצרם, נמוך ומגושם שמגיע בעיקר מחמת הבילבולים שלהם ומעכירת דמיהם. ואדם בר דעת בשבילו עניין יצר הרע הזה הוא שטות ובנקל יוכל להתגבר עליו, כי יבין הוא שאין הדבר בכלל נסיון. אולם יש יצר הרע שהוא מלאך הקדוש וצריך להתגבר עליו ולהמלט ממנו. וצריך בעזרת המתקת הגבורות, דהיינו הדינים, להתגבר עליו שיהיה כולו טוב. ואלו הדינים שבאים מיצר הרע שנמצא למעלה, ויש יצר הרע שלמעלה ממנו וכן הלאה עד שמתחבר לשורש העליון שממנו מגיע היצר הרע. על כן צריך לגבור עליו ולהמתיקו משורשו. בכך זכה יוסף הצדיק בבורחו מאשת פוטיפר שניסתה לפתותו ללא הרף: "ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עימה", כי הצליח יוסף להמתיק הגבורות ולהימלט מאותו המלאך, "ויעזוב ביגדו בידה וינס ויצא החוצה" – וזה העיקר לנצח את היצר הרע, ולא רק את אותו יצר הרע הגשמי והנמוך, אלא את אותו מלאך הקדוש והוא תכלית השורש העליון של כל היצרים הרעים – מהיצר הרע העליון ועד היצר הרע התחתון, המגושם והמזוהם, השוטה והפתי. "ויבא ויוסף את דיבתם רעה" (ליקו"מ ח"א, פ) – ידוע שהשלום גדול הוא. וכמו שאמרו חז"ל: שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, אלא השלום. ומה הוא השלום? שמחבר שני הפכים. ודרשו חז"ל בפסוק: "עושה שלום במרומיו" – כי זה המלאך – מאש, וזה – ממים, שהם שני הפכים, כי המים מכבים את האש, אך הקב"ה עושה שלום ביניהם ומחבר אותם, וזה בחינת יוסף - כי יוסף מחבר שני הפכים: האחד חסד והשני גבורה. לכן נאמר (בראשית לז): "ויבא יוסף דיבתם רעה" – שזה בחינת גבורות, אך לעומת זאת: "את אחי אנוכי מבקש" (שם) – שזה בחינת חסדים. כי בשמאל דוחה ובימין מקרב. ונאמר עוד על יוסף: "יוסף שליט"- הוא בחינת גבורות. וממשיך: "והוא המשביר לכל עם הארץ" – הוא בחינת חסדים. עוד נאמר עליו: "ויקראו לפניו אברך" – ופירש רש"י: שהיה אב בחכמה ורך בשנים – דהיינו מוחין דגדלות ומוחין דקטנות שהם בחינות חסד וגבורה. "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (ליקו"מ ח"א, רכח) – כשהקב"ה מסתכל ובוחר אדם שיוכל להחזיר בני אדם בתשובה ולעשות גרים, אזי הוא יתברך בעצמו, כביכול, מבקש שתהיה עליו מחלוקת, כי בימות המשיח אין מתגיירים מאהבה, אלא רק מחמת שרואים את גדולתם של ישראל, ועיקר הגרים שמתגיירים מאהבה נעשה בזמן הדחקות והעוני של ישראל. לכן בהכרח שתהיה מחלוקת על אותו אדם שייגייר גרים, כדי שלא תהייה לו שלווה, כי אז מי שמתקרב אליו, מתקרב באמת. ולכן נאמר: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – נאמר במדרש (בראשית פ' פד) – מגורי אביו = שהיה מגייר גרים כאבותיו. והוסיפו חז"ל – "וישב יעקב" – ברגע שביקש לשבת בשלווה, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף ועל כן לא יכול היה לשבת בשלווה שחפץ בה, וכל זאת שיהיו גֵרים באמת, כי אם היתה לו השלווה לא היה יכול לגייר.
נחל נובע מקור חכמה "אלה תולדות יעקב יוסף" (ליקו"מ ח"א, א) – יעקב אבינו הוא בחינת השכל המאיר בכל דבר, שאליו צריך להתקשר איש הישראלי. וכשמתחבר האדם לשכל הזה זוכה לחכמה וחִיוּת. אך אדם שאינו רוצה בכך נחשב כסיל שאינו חפץ בתבונה, ורוצה הוא, לכאורה, במלכות הרשעה. וזה בחינת שני יצריו של האדם: היצר הטוב – נקרא מסכן וחכם, בחינת מלכות שהיא עניה ודלה ומה שמקבלת בא רק מהחכמה. היצר הרע – נקרא מלך זקן כסיל, בחינת מלכות הסטרא אחרא שאינה חפצה בחכמה ושכל. על כן, צריך כל אחד לראות כיצד יתגבר ויתחזק ולתת למלכות הקדושה לשלוט, דהיינו ביצרו הטוב. ועל כן זכה יעקב שהוא בחינת השכל הנ"ל לחן (שמעלה התורה על לומדיה), ובזכות חן זה זכה לברך את בניו. וכן ברכו יוסף בחן, כמו שכתוב: "ה' יחנך בני". ודוקא יוסף יכול היה לברכו בחן כי יוסף היה כלול ביותר מבחינת יעקב, ולכן נאמר: "אלה תולדות יעקב יוסף" – כי הוא עיקר תולדותיו. כי יעקב ויוסף נחשבים כאחד. נאמר ביוסף (דברים לג): "בכור שורו הדרו לו" – תירגם אונקלוס: בכור = זהו השכל המאיר. שורו = לשון הסתכלות. כי צריך להסתכל בהשכל שיש בכל דבר. והדר לו = לשון אור. כי השכל מאיר לו בכל דבר, אפילו במקום אפל וחשוך, מאיר לו השכל. וכשזוכה להסתכל על השכל שיש בכל דבר, זוכה להתקרב אל הבורא יתברך. אלה תולדות יעקב יוסף" (ליקו"מ ח"ב, עא) – דע שנועם העליון שופע תמיד, אך צריך שיהיה לאדם הכלי כדי לקבל על ידו את השפע הזה, על ידי צדקה נעשה כלי זה. כי צדקה היא נדיבות הלב, היינו שנפתח ונתנדב הלב, ועל ידי כך נפתחים שבילי הלב ונעשה הכלי כדי לקבל השפע של הנועם העליון. הצדקה נחלקת לשתי בחינות: צדקה של ארץ ישראל וצדקה של חוץ לארץ. והעיקר הוא הצדקה של ארץ ישראל שעושה כלי זה. על ידי האמור לעיל נעשה הולדה, בחינת (הושע י): "זרעו לכם לצדקה" – כי עיקר ההולדה הוא על ידי צדקה. וזה בחינת: "אלה תולדות יעקב יוסף" – כי עיקר ההולדה הוא על ידי יעקב ויוסף. יעקב הוא בחינת הצדקה, כמו שנכתב (תהלים צט): "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", ועיקר ההולדה על ידי הצדקה שהיא הכלי לקבלת השפע של הנועם העליון, ויוסף הוא בחינת נועם. "ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם" (ליקו"מ ח"א, ז) – דע, שציצית היא שמירה לניאוף ושמירת הברית שהם בחינת יוסף. (ועל שכם שניהם זה בחינת ציצית). נמצא איפא, כשאמר יעקב ליוסף: "הלא אחיך רועים בשכם" – אמר לו למעשה שזוהי הבחינה שלך, יוסף. ואומר יעקב ליוסף: "לכה ואשלחך אליהם" – דהיינו שיוסף מקבל את העצה מהצדיק, ומקבל מחוכמתו ועצתו. וכשזוכה לקבל את עצת הצדיק זוכה להגיע לבחינה שבה יוכל לראות בעיניו, לשמוע באוזניו ולהבין בלבבו. וזוכה לתפילה שהיא בחינת אמונה, ואמונה היא בחינת ניסים, כי הנס הוא למעלה מהטבע, ולזה צריך אמונה. והתפילה שבה זוכה מסוגלת לזיכרון. וכל זה שזוכה למעשה לשמירת הברית ולהישמר מתאוות ניאוף על ידי ציצית – ששמירה זו היא בחינת יוסף הצדיק. נסיונו של יוסף הצדיק מול אשת פוטיפר – (ליקו"מ ח"א, עב) – עיקר הנסיון של יוסף הצדיק שאותו שיבחה התורה, טמון בו סוד גדול. נאמר שעיקר הנסיון הוא בחינת המתקת גבורות. ולמה הכוונה? ידוע הוא שיש כמה בחינות של היצר הרע. ישנם בני אדם נמוכים ומגושמים וכך גם הוא יצרם, נמוך ומגושם שמגיע בעיקר מחמת הבילבולים שלהם ומעכירת דמיהם. ואדם בר דעת בשבילו עניין יצר הרע הזה הוא שטות ובנקל יוכל להתגבר עליו, כי יבין הוא שאין הדבר בכלל נסיון. אולם יש יצר הרע שהוא מלאך הקדוש וצריך להתגבר עליו ולהמלט ממנו. וצריך בעזרת המתקת הגבורות, דהיינו הדינים, להתגבר עליו שיהיה כולו טוב. ואלו הדינים שבאים מיצר הרע שנמצא למעלה, ויש יצר הרע שלמעלה ממנו וכן הלאה עד שמתחבר לשורש העליון שממנו מגיע היצר הרע. על כן צריך לגבור עליו ולהמתיקו משורשו. בכך זכה יוסף הצדיק בבורחו מאשת פוטיפר שניסתה לפתותו ללא הרף: "ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עימה", כי הצליח יוסף להמתיק הגבורות ולהימלט מאותו המלאך, "ויעזוב ביגדו בידה וינס ויצא החוצה" – וזה העיקר לנצח את היצר הרע, ולא רק את אותו יצר הרע הגשמי והנמוך, אלא את אותו מלאך הקדוש והוא תכלית השורש העליון של כל היצרים הרעים – מהיצר הרע העליון ועד היצר הרע התחתון, המגושם והמזוהם, השוטה והפתי. "ויבא ויוסף את דיבתם רעה" (ליקו"מ ח"א, פ) – ידוע שהשלום גדול הוא. וכמו שאמרו חז"ל: שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, אלא השלום. ומה הוא השלום? שמחבר שני הפכים. ודרשו חז"ל בפסוק: "עושה שלום במרומיו" – כי זה המלאך – מאש, וזה – ממים, שהם שני הפכים, כי המים מכבים את האש, אך הקב"ה עושה שלום ביניהם ומחבר אותם, וזה בחינת יוסף - כי יוסף מחבר שני הפכים: האחד חסד והשני גבורה. לכן נאמר (בראשית לז): "ויבא יוסף דיבתם רעה" – שזה בחינת גבורות, אך לעומת זאת: "את אחי אנוכי מבקש" (שם) – שזה בחינת חסדים. כי בשמאל דוחה ובימין מקרב. ונאמר עוד על יוסף: "יוסף שליט"- הוא בחינת גבורות. וממשיך: "והוא המשביר לכל עם הארץ" – הוא בחינת חסדים. עוד נאמר עליו: "ויקראו לפניו אברך" – ופירש רש"י: שהיה אב בחכמה ורך בשנים – דהיינו מוחין דגדלות ומוחין דקטנות שהם בחינות חסד וגבורה. "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (ליקו"מ ח"א, רכח) – כשהקב"ה מסתכל ובוחר אדם שיוכל להחזיר בני אדם בתשובה ולעשות גרים, אזי הוא יתברך בעצמו, כביכול, מבקש שתהיה עליו מחלוקת, כי בימות המשיח אין מתגיירים מאהבה, אלא רק מחמת שרואים את גדולתם של ישראל, ועיקר הגרים שמתגיירים מאהבה נעשה בזמן הדחקות והעוני של ישראל. לכן בהכרח שתהיה מחלוקת על אותו אדם שייגייר גרים, כדי שלא תהייה לו שלווה, כי אז מי שמתקרב אליו, מתקרב באמת. ולכן נאמר: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – נאמר במדרש (בראשית פ' פד) – מגורי אביו = שהיה מגייר גרים כאבותיו. והוסיפו חז"ל – "וישב יעקב" – ברגע שביקש לשבת בשלווה, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף ועל כן לא יכול היה לשבת בשלווה שחפץ בה, וכל זאת שיהיו גֵרים באמת, כי אם היתה לו השלווה לא היה יכול לגייר.