פרשת השבוע - בהעלותך (1)

[naty 1]

פרשת השבוע - בהעלותך (1)

למי שהתגעגע לפרשיות השבוע ולמי שלא. כמנהג ישראל סבא וסבתא, קורא בסופשבוע את פרשת השבוע. מאחר ואין לי חברותא, קורא אחד בפה ונותן אחד בתרגום כלשון איש ואיש. מי שבא לו להצטרף אליי למסע בזמן כמה אלפי שנה אחורה. וולקאם. בעבר כתבתי כמה פעמים, נראה כמה יהיה לי כח להמשיך את המסורת. הפרשה ממשיכה בקורות חנוכת משכן יהוה במדבר סיני עם הקמתו, לאחר הציווי האזוטרי על דרך הדלקת הנרות במנורת הזהב: "בהעלותך את הנרות - אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (הפתילות יטו לכיוון מרכז המנורה?) עוברת הפרשה מהר מאד לדברים יותר מעניינים. קידוש הלויים: וזה היה הליך קידוש הלויים לעבודת המשכן: "העבירו תער על כל בשרם" ו"סמכו בני ישראל את ידיהם על הלויים" ו"הניף אהרן את הלוויים תנופה לפני יהוה". הטקס משום מה לא כל כך מודגש במסורת. אבל על פי המקרא, הלויים היו גלוחי ראש + גלוחי תער בכל הגוף. אמנם מדובר בטקס חנוכת המשכן, אך מסתבר שזה היה מראה הלויים הכללי (השווה עם ציורי קיר מצריים של כהנים גלוחי ראש). בעת טקס קידושם, קהל בני ישראל התגופף מעליהם וסמך את ידיו על ראשם, ואחר כך הם עמדו בתור לפני אהרן הכהן שביצע בהם טקס "הנפה". אהרן הכהן פשוט הרים אותם פיזית בכפיו והניף אותם לפני יהוה לקדשם, לאחר ש"הזה עליהם מי חטאת" (דם פרה אדומה על פי פרשת חוקת). יתכן מאד שמשה כנציג הבכיר של בני לוי, אף הוא היה גלוח ראש והעביר תער על כל בשרו. (ממש לא דומה לציורי דה וינצ'י עם הזקן העבות (שלא לדבר על הקרניים בציור - כי "קרנו" אור פניו על פי תרגום הוולווטה השגוי)), מאידך, בפסוקי המקרא לא עולה ש-משה שימש כלוי מן המניין, וכפי שמסתבר, אהרן אחיו אף לא הניף אותו פיזית לפני יהוה. אמנם משה היה משבט לוי, אך כמנהיג הוא היה כמובן מעל אהרן ובניו והלויים שהיו "נתונים נתונים לאהרן ולבניו" לסייע בידם "לעבוד את עבודתם באוהל מועד". על כל פנים, לגבי אהרן הכהן, ההתייחסות בספר תהילים הינה לאדם בעל הדרת פנים וזקן ארוך ("זקן אהרן היורד לו על פי מידותיו"). על פי המקרא הבנים הבכורים קדמו ללויים בעבודת הקרבנות, והלוויים הוקדשו לאל "תחת כל בכור בבני ישראל" - "כי ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי" (לכהנים גלוחי ראש יש מסורות במצרים העתיקה. האם גם מסורת הבנים הבכורים המשמשים ככהנים מקורו במצרים? האם יש לכך קשר למכת בכורות?) הפרשה קופצת לדון באנשים שהיו טמאים בעת הקרבת קרבן הפסח בשנה השנייה לאחר היציאה ממצרים. הם לא מוותרים ופונים למשה "למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן יהוה". משה פונה ליהוה, וזה מורה לו על עריכת מועד ב' הראשון בהיסטוריה, חודש לאחר מועד א'. מעניין שמועד ב' ייחודי לטקסי הרקבן של חג הפסח בלבד למי שהיה בדרך רחוקה או טמא לנפש. כנראה שחשיבות קרבן הפסח עולה על החגים האחרים (כפי שציינתי פה פעם, קרבן פסח הינו ייחודי והוא הוקרב אף ברומא בימי תורדוס הרומי למרות התנגדות שמעון בן שטח). כנראה שעל פי המקרא, קרבן זה הוא הקרבן הסדיר הראשון שהוקרב במשכן לאחר טקסי החניכה. הופס. חזרנו לטקס חנוכת המשכן. "וביום הקים את המשכן כיסה הענן את המשכן.. ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בוקר" על פי המסורת המקראית עמוד ענן ליווה את בני ישראל במסעותיהם ביום ועמוד אש לילה. כאשר עמוד הענן נח מעל המשכן ידעו בני ישראל לחנות. על פי יהוה יסעו ועל פי יהוה יחנו. בעת המסע תקעו בני אהרן בחצצורות כסף, תקיעה פירושה התכנסות נשיאי השבטים. תרועה פירושה יציאה לדרך. כמו כן ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם (בעבר ראש החודש והתגלות הירח מחדש, נחגג ברוב פאר והדר) ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וזבחי שלמיכם והיו לכם ל"זכרון לפני אלוהיכם". סביר להניח שהתקיעה בשופרות ב"יום הזיכרון" (שבזמן המשנה הפך לראש השנה המוכר לנו) שימשה באופן דומה. במקרא ככל הנראה מופיעים הסוגריים הראשונות המוכרות לנו (לא ידוע מתי הוספו לראשונה), שני אותיות נו"ן הפוכות לפני ואחרי הציטוט של תפילת משה בעת נסיעת הארון ביציאת בני ישראל למסעותיהם. הציטוט של נוסח התפילה ככל הנראה מעיד על קדמותה היחסית: ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: "קומה יהוה ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" ובנוחה יאמר: "שובה יהוה רבבות אלפי ישראל". ככל הנראה מדובר בתפילה עתיקה עוד מימי מלחמות השבטים בכנען אשר יצאו וארון ברית יהוה לפניהם (ראה ספר שופטים מלחמת בני עלי הכהן ושבייתו של ארון הברית). בכל אופן משה על פי המקרא לא ניהל מלחמות (מלבד מלחמת עמלק) כך שהתפילה המצוטטת לא מתאימה כל כך למסעות הטריוויאלים משו המתוארים במקרא. המשך יבוא

 

[naty 1]

פרשת השבוע - בהעלותך (2)

פרשת המתאוננים: מתברר שמנהיגותו של משה לא היתה כה קלה, "ויהי העם כמתאונננים רע באזני יהוה.. והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר". "אספסוף" (בניגוד לשימוש לאחרונה כשם למצביעי הליכוד או ערסוואתים בכלל), משמש ככל הנראה ל"ערב רב שעלה עמו" ממצרים. שבטי עבדים אחרים שלא נמנו עם בני ישראל שהקימו קול ויבכו "גם" בני ישראל בעקבות האספסוף: "זכרנו את הדגה אשר נאכל בצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים.. ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עיננו". מצרים מתוארת פתאום באופן נוסטלגי מתקתק, דגה, קישואים, ואבטיחים. מדובר בעיקר על דגה ופחות על בשר. שכן, צאן ובקר עלו עם בני ישראל על פי המקרא מהם גם הוקרבו הקרבנות, אך כנראה שגם בבשר היה מחסור כדלהלן. לא מוזכר במקרא האם הבקר והצאן שעלו ממצרים אכלו גם הם מהמן וכך שרד. על כל פנים, בניגוד לאגדות חזל, המן לא מוזכר כאן כמשו טעים במיוחד, אלא "והיה טעמו כטעם לשד השמן" (השווה עם האמור בפרשת המן ו"טעמו כצפיחית בדבש") ו"עינו כעין הבדולח" סוג של טל שקוף כבדולח, אך המן לא מתואר כנוזל אלא כדבר הניתן לטחינה, "שטו העם ולקטו וטחנו בריחיים או דכו במדוכה", ו"ברדת הטל על המחנה לילה, ירד המן עליו". "כזרע גד הוא", סוג של ציפוי דק מעל שכבת הטל אותו טחנו ואף "בישלו בפרור ועשו אותו עוגות". (סיפור הטל נוצר כנראה כדי להסביר איך שרדו בני ישראל במדבר במשך 40 שנה ומה אכלו הם ובקרם וצאנם. הארכיאולוגים לא מצאו כל סימנים לסוג של מסע כזה במדבר. ישנם חוקרים המסיקים מכך שכל סיפור היציאה ממצרים ואולי אף מקור העבריים כעבדים בארץ מצרים הוא אגדה. נשמע קצת הזוי שכל המסורת העברית שמדברת כה הרבה על יציאה ממצרים אין לה בסיס כלשהו, וכמאמר חז"ל "לא מצאנו אינה ראיה". יש כל הזמן תגליות חדשות שבעבר לא ממש גילו. יתכן שיש הפרזה בתיאורי המסע 40 שנה, אך הגיוני להניח שהמסורת המרכזית מתבססת על משו מסוים. במאמר המוסגר - העדות הארכיאולוגית הראשונה לסיפורי התנ"ך היא מצבת מישע מלך מואב שהתגלתה בירדן לפני כ150 שנה המתארת בפרוטרוט במואבית הזהה כמעט לחלוטין לעברית, באופן דומה מאד למסופר בספר מלכים את מלחמותיו עם עמרי ואחאב מלך ישראל. אין עדות ארכיאולוגית על סיפורי המקרא מתקופה קדומה יותר, אך מימצאים כלליים על בני ישראל כן נמצאו במצרים דוגמת "מצבת ישראל" מסביבות המאה ה-13 לפנה"ס (ציטוט מויקיפדיה): "ממצא חיוני מחורבות העיר, בעונה ההיא, הייתה חרפושית מלכות פרעה מרנפתח. אחד הממצאים המפורסמים המיוחסים לפרעה היא מצבת ישראל, הקרויה כך על שם אחת השורות בה: "נבוזה כנען בכל רע, לוקחה אשקלון, נלכדה גזר וינועם הייתה כלא הייתה, ישראל הושם, אין לו זרע". אירוני משו שהכתובת הארכיאולוגית הקדומה ביותר שנמצאה על ישראל, הינה הושם ישראל...) על כל פנים, משה שומע את העם בוכה למשפחותיו על מצוקת האוכל במדבר. באופן תמוה קצת, הוא פותח את הפה כנגד יהוה "למה הרעות לעבדך.. האנוכי הריתי את כל העם הזה.. כי תאמר אלי שאהו בחיקיך.. מאין לי בשר לתת לכל העם הזה. עד שמשה מסיים באיום לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה, ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג (על פי המסורת החזלית "את" בלשון נקבה מלמד שתש כביכול כוחו של מעלה). במסורת המקראית די מקובל לבוא בטרוניה כלפי האל (משו שאפ-פעם לא ממש הבנתי, גם טענות מודרניות נגד האל, איפה הוא היה פה ואיפה הוא היה שם, לא ממש לוגיות בעיניי, מדובר בהאנשה די פשטנית של הכח היוצר את כל היקום, אם אמנם יש כח כזה. ומתן יחס לא פופורציונלי מדי למין האנושי כלפי יוצר היקום כולו), יהוה כועס על העם. מעניין שבתוכחתו של יהוה לא מופיעה דגה, אלא דוקא בשר "כי בכיתם באזזני יהוה לאמר מי יאכילנו בשר"... "ונתן יהוה לכם בשר ואכלתם. לא יום אחד תאכלון ולא יומיים.. עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם"... משה שוב מתברר כקטן אמנה, והוא תמה בפני האל "שש מאות אלף רגלי העם... ואתה אמרת בשר אתן להם?.. הצאן ובקר ישחט להם? יהוה לא כועס על משה אלא מתנצח עמו "היד יהוה תקצר?! אתה תראה היקרך דברי אם לא", התנצחות עם האל היא תופעה די קיימת בתנ"ך המתקבלת יחסית באופן יפה, כאשר משה מוצג כסניגורם של ישראל השוטח את טענותיהן הצודקות כלפי האל. יהוה שולח למדבר להקות שלווים מים סוף, ויאספו את השליו וישטחו להם שטוח סביבות המחנה (עדות לייבוש בשרים בזמן המקרא?), הבשר עודנו בין שיניהם ואף יהוה חרה בעם.. ויקרא את שם המקום קברות התאווה. זהו סופם של תאוותנים וגרגרנים. לא מוזכר מה היתה המגיפה, אך ככל הנראה היא קשורה לתאוותנות יתירה באכילת בשר ללא גבול (בשר מקולקל?) מעבר למוסר ההשכל, הסיפור ככל הנראה נותן הסבר נוסף ליכולת בני ישראל לשרוד במדבר 40 שנה, באכילת להקות עופות שעלו מן הים, תוך רמזים למגפות בעקבות תזונה לא נכונה וטרוניות שהועלו כנגד משה הן על ידי שבטים שונים מסופחים לבני ישראל והן על ידי בני ישראל עצמם כבמרידת קורח המפורסמת.

 

[naty 1]

פרשת השבוע - בהעלותך (3)

פרשת אלדד ומידד ו-70 הזקנים: תוך כדי פרשת המתאוננים, מופיע סיפור בחירתם של שבעים זקני ישראל (האם מסורת סנהדרין של שבעים מבוססת על מסורת זו?), בעקבות טענת משה "לא אוכל אנכי לשאת לבדי את כל העם הזה". "ויאמר יהוה אל משה אספה לי 70 איש מזקני ישראל ולקחת אותם אל אוהל מועד.. ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו איתך במשא העם".. (השווה גם לשרי האלפים המאות והעשרות על פי עצת יתרו בפרשת יתרו) "ויאסוף 70 איש.. וירד יהוה בענן.. ויאצל מן הרוח.. ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו". רק כאשר נחה עליהם הרוח התנבאו אך לא המשיכו בנבואתם. אין כאן תחרות אמיתית מול משה הנביא והמנהיג. אלא שהעסק לא לגמרי פשוט: "וישארו שני אנשים במחנה.. אלדד.. ומידד ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה", לא מדובר בהתנבאות חד פעמית באוהל מועד כאשר נאצלה עליהם הרוח ממשה, אלא הם התנבאו במחנה ובקרב העם נבואות שונות (לא ברורה המשמעות "והמה בכתובים"? האם דברי נבואתם היו בזמן כתיבת המקרא בכתובים?) [במאמר המוסגר- מעניין להשוות את השמות עם הצליל הדומה אלדד ומידד, להדד בן בדד המכה את מדין בשדה מואב. בכלל, כל הסיפור עם "אלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל" בפרשת וישלח, מרתק ומסתורי מאד. לחלק מהשמות אף צליל עברי וזהה לדמויות אחרות בתנ"ך. המלך הראשון הוא בלע בן בעור (קשור לבלעם בן בעור?), אחר כך יובב בן זרח מבצרה (זרח הוא שם המופיע גם כזרח בן יהודה), אחריו חושם (חושם הוא גם שמו של בן בנימין), אחר כך הדד בן בדד המכה את מדיין כאמור, אחריו שמלה ממשרקה, והשוס הגדול: "וימת שמלה וימלוך תחתיו שאול מרחובות הנהר" (שאול הוא גם שמו של המלך הראשון משבט בנימין במקרא !!) בנוסף, מהי בכלל המשמעות של לפני מלוך מלך לבני ישראל? על איזה אזור בדיוק התפרסה אדום האמורה? על פי המקרא אדום (ע"ש עשיו וקריאתו "מן האדום האדום הזה") הוא קרוב משפחתו ההדוק ביותר של בני ישראל, ובן לאותם אבות קדמונים אברהם ויצחק. האם יש לכך קשר לבלעם בן בעור מתחרהו הגדול של משה על מראה פני יהוה? האמנם יש קשר בין משה לכהני מדיין ובהם יתרו חותנו? אני מציף בשאלות.. המתינו בסבלנות לפרשת וישלח

]. על כל פנים, יהושע בן נון לא מתייחס לאלדד ומידד בשוויון נפש והוא דורש לכלוא אותם: "ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר, אדוני משה כלאם.. ויאמר לו משה המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם יהוה נביאים?", מנהיגותו של משה ככל הנראה מתערערת בעקבות המתלוננים. קם מעמד חדש של שבעים זקנים מתוך "זקני העם ושוטריו", ובהם אף נביאים שיהושע נערו של משה רוצה לכלאם, אך משה מתנגד לכך, ואדרבה אף קורא מי יתן כל עם יהוה נביאים. המקרא מדגיש את נחיתות הזקנים ביחס למשה. שכן, הרוח אותה שם בהם יהוה אינה רוח עצמאית, כי אם "ויאצל מן הרוח אשר עליו (על משה) ויתן על 70 איש הזקנים" ולקראת סוף הפרשה אף מופיע ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים. פרשת האשה הכושית: ערעור מעמדו של משה לא מסתיים עם מינוי 70 הזקנים ואלדד ומידד המתנבאים. מתפתחת פרשה משפחתית העוסקת באשתו הכושית של משה. בפרשת יתרו מוזכר כי יתרו חותן משה הביא עמו למדבר את ציפורה אשתו ואת שני בניה גרשם ואליעזר המדברה. לא ברור מה עלה בגורלם. בתחילת פרשתנו, עם תיאור מסע הארון מתוארת פנייתו של משה ל"חובב בן רעואל המדייני חותן משה" להשאר עמו (להיכן נעלם השם יתרו? מדובר במסורות שונות מיהו חותן משה? חז"ל אף טרחו ומצאו כי אותו יתרו נקרא ב-7 שמות שונים..) אך חותנו מסרב, לא מוזכר מה קרה עם ציפורה ושני בניה. אך מה שידוע לנו שאין איזכור לבני משה במקרא (מלבד אגדת חז"ל על בונה פסל מיכה שהיה נכדו של משה והאות נ' בשם "מנשה" נוספה כדי להגן על כבוד משה רבינו), וכי לאחר נסיעת חותן משה מוזכרת פרשת האשה הכושית. על כל פנים, משה לוקח לו אשה כושית. במקרא "כושי/ת" משמש כמשמעו "שחור" (או על פי הפולטיקלי קורקט: אפריקן / אפריקן-אמריקן) , כנאמר "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו" (מעניין לציין בהקשר זה את אגדת חז"ל "כושית" במובן יפת תואר). משה לוקח לו אשה כושית, או במקום ציפורה המדיינית או בנוסף לה. דבר המפחית במעמדו. בעצם, זו הגזענות הראשונה לשחורים בהיסטוריה ! "ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח". לא מתוארת מהי הביקורת על המעשה, ומה רע באשה הכושית, אך כן מתואר הפקפוק במעמדו של משה כנביא-על יחיד. "ויאמרו הרק אך במשה דיבר יהוה הלא גם בנו דיבר וישמע יהוה.. והאיש משה עני מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". משה לא נלחם את מלחמתו, כפי שארע גם עם אלדד ומידד, אלא יהוה נלחם לו והוא יחריש. "ויאמר יהוה פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם אל אהלח מועד ויצאו שלושתם.. ויאמר שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם יהוה במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ולא בחידות ותמונת יהוה יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" כאן מקובע מעמדו של משה כאבי הנביאים וכעבד יהוה. לא מדובר בעוד נביא החולם חזיונות כאותם בני נביאים מתגודדים עירומים במערות (ראה סיפור שאול ובני הנביאים) או רואה חזיונות. אלא "פה אל פה אדבר בו", מדובר בתופעה ייחודית אשר מבדילה על פי המקרא את משה מכלל הנביאים ובוודאי מנביאי העמים מסביב. לא חזיונות, לא סמי הזיה ואף לא חלומות, אלא פה אל פה ידבר עם יהוה. אשר כמותו לא היה וכמוהו לא יהיה עוד אחריו. "ויחר אף יהוה בם (באהרן ומרים) וילך. והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת כשלג". זוהי עונשה של האחות המערערת על סמכות אחיה. שימו גם לב לניגוד בין האשה הכושית למצורעת כשלג. ניגוד מקסים בין הצבעים. התלוננה על שחור ונמצאה לבנה, רצית לבן, הרי לך לבן (...) מרים אינה מתחננת על נפשה, אך האח הגדול אהרן נחלץ לעזרה: "ויאמר אהרן אל משה: בי אדוני, אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו" (מוכר מפזמוני הסליחות). אל נא תהי (מרים? משה?) כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו". או: אל נא תהי מרים, או אל נא תהי (=תהא) אתה משה, כמי שיצא מרחם אמו, אבל חצי מבשרו ודמו, אחותו היחידה, נאכל ואיננו. "ויצעק משה אל יהוה לאמר: אל נא, רפא נא לה". תפילה קצרה משו אך בצעקה גדולה. אין כאן חיבה ותחנונים אלא כמעט פקודה ליהוה הנאמרת בצעקה "רפא נא לה". אינני חפץ שתלחם את מלחמתי. יהוה מתנצח עם משה על הצדקת הצרעת: "ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תיכלם שבעת ימים", הצרעת הינה יריקה של האב (האל?, האח הגדול?) בפני המצורעת. דין הוא לה שתכלם שבעת ימים מחוץ למחנה (מעניין להשוות עם ישיבת הנידה שבעת ימים מחוץ למחנה). "ותסגר מרים מחוץ למחנה והעם לא נסע עד האסף מרים". העונש על ערעור מעמדו של משה הינה יריקת האל בפניה המצורעות. העם כולו עומד וממתין עד אשר ייבש הרוק מפניה של האחות המרדנית אשר התלוננה על האשה הכושית. הדרן עלך פרשת בהעלותך, הדרן עלך פרשת בהעלותך, הדרן עלך פרשת בהעלותך.

 

[מרכוס אורליוס]

יפה מאוד נתי

יש לי מלאן הערות, אבל לא רוצה לשבש את הדרך הנעימה שבא אתה מסכם את הדברים ומשלב בהם גם נקודות למחשבה (למשל כושית ומצורעת - מעניין, הא?). רק הזכרת כאן את מלכי האמורי "לפני מלוך מלך לבני ישראל". מעניין. זה משפט שיכול להיכתב רק אחרי! שיש כבר מלכים בישראל. כלומר לכל המוקדם עם המלכת שאול. מעניין שהאבן עזרא שמזהה י"ב פסוקים שלא יכולים להתכתב בזמן המקרא ומשה אלא אחריו (זו כנראה כוונתו ב"סוד היב" - ראו דברים א, א,) כמדומני שלא מזכיר את כל הקטע הזה. מעניין למה? פה האלוהים עובד כאן שעות נוספות. "פה אל פה" אדבר בו. ו"אביה ירוק ירק בפניה...". ובכלל אלוהים יורק? גרוזיני היה? מה קרוה פה? ככה יפה להתנהג? אגב, בתקופת בית שני אהבו דווקא את משה והכושית ואף כתבו היהודים ההליניסטים לפחות מחזה אחד שבו מככב משה שנושא את בתו של בת מלך כוש (היא מגלה למשה - נסיך מצרים מהי הדרך להביס את כוש תמורת נישואיה) אני לא זוכר מי זה היה, אולי יחזקאל הטרגיקן, אולי אבפולומוס, (ראו יהושע גוטמן "התרבות היהודית הלניסטית" והיוצרים החשובים דאז). גוט שאבעס לגמרי.

 

[naty 1]

לא נרלי

שישבש משו. תרגיש חופשי. ואלהים לא רק יורק, הוא גם מנשק כשהוא הורג את החברים שלו

יחזקאל הטריגיקן חשבתי זה מישו אחר

.. לא שמעתי על המחזה. נשמע שהקדימו את שלמה המלך ושלמי הסנדלר בכמה שנים. גוט שאבעס לגמרי מאד גם לך.

 

[מרכוס אורליוס]

בלבתי קצת את השמות והאנשים

היה זה ארטאפנוס הראשום שמתאר איך פרעה חנפרע, שולח את משה להלחם בארץ כוש. לדעתו הכושים העריצו את משה והוא לימד אותם גם כמה דברים "מועילים" (איזו מילה יוונית/הלניסטית קלאסית...) כגון מילת הזכרים. אך הוא לא מזכיר שום נישואין. ואילו אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות , ספר שני, י, ב, בהוצאת שליט עמודים 253 - 254 - ואגב, למתעניינים גם ספר זה ניתן להשיג או בספריות או בחנויות ספרים! ניסיתי פעמיים ב"פיצה האט" ופעם אצל הירקן - ולא עלתה בידי): "ובעוד משה... אירע מאורע זה. למלך הכושים היתה בת. תרביס שמה. היא ראתה את משה כשהוא מוליך את צבאו סמוך לחומה ונלחם בגבורה והשתוממה לתבונה שבטכסיסיו ושיערה שהוא הוא הגורם למצרים את הצלחתם ...ואהבה גדולה מאוד אליו תקפתה. וכשגבר הרגש בליבה שלחה את הנאמנים שבעבדיה לדבר איתו על נישואין. והוא הסכים בתנאי שתוסגר העיר....הדיבור והמעשה באו זה אחר זה ומשה הודה לאלוהים, לאחר שעשה שפטים בכושים וכרת את ברית הנישואים והוליך את המצרים חזרה לארצם. והיה בועל אותה מאחוריה כי זה המעשה המועיל ביותר לאיש הישראלי ולאישה כושית כאשר אהבו בנות הכושיים" (המשפט האחרון, אינו נמצא במקור, והוא כנראה תוספת מאוחרת . שלי אולי?). על ענין זה בהרחבה נוספת - ראו "לא כך כתוב בתנך" - יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן. עמ' 159 - 163.

 

[whitewidow]

יחזקאל הטרגיקון

כתב את המחזה "יציאת מצרים" במאה השניה לפנה"ס באלכסנדריה -מציג את סיפור יציאת מצרים ע"פ הדגם של הטרגדיה היוונית קלאסית ואת משה כמלך הלני. הטקסט הזה מרתק ושווה שירשור בפני עצמו...

 

[הגן האנוכית]

../images/Emo24.gif שמחה שפתחת פינה כזו

מקווה שיש מי שיכבה וידליק את האור בזמן שאתה אומר את הדברים. *) קומה יהוה ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך - זו לא קצת סתירה? איזה מן אלוהים זה, שצריך לקום נגד שאנשים קטנים ששונאים אותו? אלוהים שאמר והיה העולם? רק אמר... ומה העונש על עבודה זרה? העם הזה, שעובד כזה אלוהים, הוא עם שעובד עבודה זרה. העם היהודי קיבל את העונש על עבודה זרה, או ש.. זה קורבנות השלום? צדיק ורע לו? *) מעניין, שאלוהים שברא את העולם בשבעה ימים מצא לנכון לכתוב כ"כ הרבה על .....צורת השיער של מקריבי הקרבנות. לבכות שחסר להם אוכל לילדים, כשגוזרים עליהם ללכת כל חייהם במדבר, זה אסור!!! מקבלים על זה עונש מוות לחברי הקהילה שלך. במה אתה צריך להתעסק? *) משה לא ניהל מלחמות, אלא מלחמת עמלק - אז למי אנחנו מצביעים? גנרל? אדמירל? או עמיר פרץ (סליחה, משה רבנו)?

 

[rigoletto111]

"מי כמוך באלים יהוה?"

חלק מהטקסטים המקראיים נכתבו כנראה לפני שפולחן יהוה היה מונותיאיסטי. לכן יהוה לוחם באויביו ובאלים אחרים, וככל הנראה הולך לו לא רע.

 

[הגן האנוכית]

השילוש הקדוש כולל את יהוה? לשילוש הולך יותר

 

[naty 1]

כולל גם כולל

אולי מסוג קצת שונה. על פי תורת האר"י, מספירות "האל הנעלם" הוא האין סוף, בו אין לבן אנוש כל השגה, צוצמצה אלוהות בשם "אדם קדמון" (נעשה אדם בצלמנו כדמותנו) ולה עשר ספירות אחרות, אשר ספירת "יסוד" שבה מזדווגת עם ספירת "מלכות" היא "השכינה הקדושה" המזוהה עם ישראל ונמצאת איתם בגלות, כאשר האורות האלוהיים צומצמו צמצום אחר צמצום על מנת לברוא את העולם, וכאשר גם זה לא עזר והתרחשה "שבירת הכלים" עקב חוזק האור בכלי הספירות התחתונות. הקבלה הלוריאנית כמובן מתעקשת שאין ב"אל הנעלם" "אדם קדמון" וה"שכינה" כדי לפגום באמונת היחוד, שכן אין מדובר באלוהויות נפרדת אלא בצמצום אחר צמצום (אבל גם הנצרות טוענת שהאב הבן ורוח הקודש הם אחד). השטן, הוא הסיטרא אחרא, סמא"ל שרו של עשיו, מנסה על פי הקבלה לכבוש את ספירת המלכות ועליו כוונת הכתוב: "הגם לכבוש את המלכה עימי בבית". לפי שבתאי צבי שהתעסק רבות בקבלה טרם התאסלמותו, מהאל הנעלם הואצל אלוהי ישראל, ובכך יש חזרה מסויימת למובן האל השבטי המצוי במקרא, כאשר גם המונח "שכינה" המצויה בצער הגלות בקבלה הלוריאנית, יש לה מאפיינים מסויימים של אל שבטי, כנגד סמאל שרו של עשיו. ראו מושגי יסוד בקבלה (במיוחד תת הפרק הקצר על "אדם קדמון") (ולריגולטו, בקשר לשירת האזינו ו- בהנחל עליון גויים וגו' והאל השבטי - ראה שם גם: "יהוה בדד ינחנו ואין עמו אל זר". בקשר לפועל "תביאמו" ודומיהם בשירת הים, ראה גם בשירת האזינו: "ענבמו ענבי רש" וכן "אי אלוהימו צור חסיו בו" ו"חלב זבחימו יאכלו" ודברי תורה מאירים ומשמחים כנתינתם בסיני / כנען). לא בטוח בקשר לבמת הפרסום, שלא אגרום חס וחלילה לביזוי דברי תורה על ידי בהיותם מושלכים באין חפץ ובאין דורש, אבל כך מקובלני מבית אבא, תורה מונחת בקרן זוית, כל הרוצה יבוא ויטול. נ.ב. קבלי

גם את.. במיוחד אחרי הפריצה מאתמול ותודה על המחמאות.

 

[rigoletto111]

וכבר העיר על כך ו.פ. אולברייט

שדחה את הטענה על "הפנתיאון" משירת האזינו. לא בגלל "יהוה בדד ינחנו" (אם זה אל השבט, אז זה עוד הגיוני) אלא בגלל שהאלים האחרים מכונים "שדים" (גם בתרגום השבעים, משהו כמו "דמונים") - יזבחו לשדים לא אלוה. אבל את זה ניתן להסביר, לדעתי. אולי זה ערבוב עם שירה אחרת. אולי גם זו תוספת מאוחרת? בכל מקרה, ברור שמתרגמי השבעים נקטו בנוסח אחר. ועוד יותר ברור, שהצורה "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" היא מוזרה וחסרת משמעות, וכנראה זה שינוי.

 

[naty 1]

ועוד קטנה

כמובן צ"ל "ואין עמו אל נכר" ולא "אל זר", כומו עוד קמה וקמה שיבושי כולמוס שנפלו. החלפת זכר ונקבה ושאר שיבושי פסוקים רח"ל זי"ע (והאיש משה עני מאד במקום עניו מאד רח"ל), וידוע גודל העוון של מקצץ בנטיעות עד שהגיע רחמנא ליצלן לכדי אל זר - עבודה זרה ממ"ש, ואף מיחזור ענייני קבלת האר"י הקדוש וגוריו זי"ע אכי"ר למי שממ"ש עוקב ויעקבני זה פעמיים. אבל השתא, משנשתנו הטבעים והוחלפו המינים הקרוי בלע"ז קוקסינעלים, ושאר מיני הומיים ולסביות שזכינו פה לשפע גדול לאחרונה (זו התקופה הזו בשנה של ההורמונים?), הרי שגם בכ"ב אותיות שהתורה נדרשת בהם, ניתן כבר לערב זכר בנקבה יסוד במלכות, סמאל ושכינה הקדושה, המן הרשע בהסתר אסתיר, מרדכי הצדיק וושתי העירומה וסריסיה, ושאר מין בשאינו מינו, בסוד "זכר ונקבה ברא אותם" בפרשת בריאה הראשונה, ואין עוד לחשוש לפליטות קולמוס, שאדרבה העניין היותר גדול הוא בפליטת בית סופריהם כפי שכבר הארכתי במקום אחר.

 

[naty 1]

וזה עוד

נכתב לאחר הקמת המקדש בירושלים, שנאמר אחריו: תביאמו ותטעמו בהר נחלתך.. מקדש אדני כוננו ידיך, מה שמאחר את המונותיאיזם ביותר.. גם האמור שם, זה אלי ואנוהו אלוהי אבי וארומננהו יהוה איש מלחמה יהוה שמו, נשמע כמעט אל מלחמה שבטי קלאסי. אלא שקשה ללמוד מן היחידאים, כפי שקשה להסיק מהפכות מהנאמר "נעשה אדם" בלשון רבים. ספק כמה הלך לו כאל מלחמות, אבל כאל הישרדות מסתבר שהלך לו לא רע.

 

[rigoletto111]

מי אמר שזה המקדש בירושלים?

אל מלחמה שבטי, זה ברור. ויש מקום להניח שהוא "אל השבט " בפנתיאון. ראה הגרסא המקורית של שירת האזינו, על פי תרגום השבעים ומגילות מדבר יהודה: בהנחל עליון (=כנראה שזהו "אל", ראש הפנתיאון הכנעני. האל של מלכיצדק מלך שלם) גוים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים, למספר בני אל/ אלוהים כי חלק יהוה עמו יעקב חבל נחלתו אנחנו קיבלנו את הגרסא אחרי שמשמרת הצניעות צינזרה אותה, ולא ברור למה אלוהים הציב גבולות עמים למספר בני ישראל...

 

[naty 1]

"בהר נחלתך"

אין הר הנחלה, אלא הר המוריה, אבל מאד יכול להיות שיש חיבור בין קטעים לא קשורים מתקופות שונות. לגבי מלכיצדק מלך שלם "והוא כהן לאל עליון", המקרא אפילו לא מנסה להסתיר זאת.

 

[rigoletto111]

הגיוני, אבל לא הכרחי

המקרא מספר על עוד מקומות פולחן , כמו שילה ובית-אל (מסיפור יעקב ועד העגלים של ירבעם) הרעיון שמקום הפולחן היחיד הוא ירושלים הומצא רק בתקופת יאשיהו. אליהו הנביא ממש לא שמע על העניין.

 

[naty 1]

הצירופים בשירה

"נווה קדשך" (נחית בחסדך עם זו גאלת אל נוה קדשך) "הר נחלתך" (תביאמו ותטעמו בהר נחלתך) "מכון לשבתך" + "מקדש" (מכון לשבתך פעלת יהוה, מקדש אדני כוננו ידיך) וכן ההדגשה של המקום המקודש, הנחייה אל ה"נווה", ה"מכון", וה"מקדש" אותו מקים האל בידיו, ובפרט מרכיב ה"הר", נשמעים כמקדש הנבנה בהר יהוה בירושלם. שילה, בית אל, הגלגל ודן, הם מקומות פולחן קדומים שמוזכרים במקרא לא אחת, עוד מימי פסל מיכה, אבל אין הדגשה מיוחדת על חשיבות מקומם תוך שימוש בפעלים נווה, מכון, הר נחלה, ומקדש. נוסח "אז ישיר" אמנם נשמע קדום מאד, גם בגלל שהוא ציטוט ישיר בתוך המקרא, ועוד בצורת שיר שהשתמר (שבדומה לשירת האזינו אף נכתב באופן שונה בספרי התורה עד היום) וגם צורות הפועל "אמו": "תמלאמו", "תבלעמו", "תורישמו", "תביאמו", "תיטעמו" "יאחזמו" (מרקוס, "כוסאמו" זה לא קשור), וגם מה שציינת "מי כמכה באלים יהוה" (כולל צורת הכתיבה "כמכה"). אני יורה מהבטן, הנושא שווה בדיקה יותר מעמיקה. כמובן שניתן גם לטעון שמרכיב המקדש, הושתל מאוחר יותר במכוון בשירה העתיקה.

 

[rigoletto111]

הלשון השירית במקרא מכילה תופעות דקדוקיות

ומילים שכבר נשמעטו מהשפה הסיפורית במקרא. בתהילים יש הרבה: כמו "שובי נפשי למנוחיכי" - הצורה של השייכות לנוכחת העתיקה, כמו בערבית ספרותית, "בֵיתך", (your houseׂ ) baytuki "בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם" - המילה "קו" בתור "אמירה" . לא קיים בשפה הסיפורית, אבל נמצא בטקסט כנעני מהאלף השלישי לפנה"ס. טקסט של הרצאה מרתקת על הטקסט השמי הקדום ביותר שפוענח, בשפה הכנענית שממנה התפתחה העברית. זכיתי אפילו להיות נוכח בהרצאה עצמה: http://hebrew-academy.huji.ac.il/PDF/steiner.pdf

 

[קלידוסקופ]

כל הכבוד ד"ר W

אני מרוצה ממך, זה שאתה מעלה כאן את הרף זה לא אומר שאנשים לא קוראים. אנחנו שמחים שיש אנשים כמוך בתוכנו. (זה שאני מפליג בשבחך אינו ראיה שלא קראתי, פשוט איני נוהג ליתן הסכמות כמו שנאמר בע"פ, וכמדומני שדברי תודה במקרה הנ"ל אינן צריכים חיזוק ולשומעים ינעם ומי לנו כמרכוס הורליוס ההונגבריטי שהחזיק בדבריך, שפתים ישק משיב תלתלי ג'ינג'ים אמן)