פרשת בלק

[כ ו כ ב5376]

פרשת בלק

בס"ד
לעילוי נשמתו של דוד סוויסה בן חנה
בלעם מכשף גדול או נביא נורא הוד?
"התואר המפוקפק "רשע" מתלווה אצלנו באופן ספונטני לנביא אומות העולם, מיסטר בלעם. ובכלל, דמותו מצטיירת בעיננו כמכשף מסורבל, הילה שחורה, שברי עצמות, ועיניים יורקות אש ורוע.
אז ככה, לפני שנקח את המכחול להוסיף לו חרב מפותלת וכובע מרושל, כדאי שנזכור את דברי המדרש..."
התואר המפוקפק "רשע" מתלווה אצלנו באופן ספונטני לנביא אומות העולם, מיסטר בלעם. ובכלל, דמותו מצטיירת בעיננו כמכשף מסורבל, הילה שחורה, שברי עצמות, ועיניים יורקות אש ורוע.
אז ככה, לפני שנקח את המכחול להוסיף לו חרב מפותלת וכובע מרושל, כדאי שנזכור את דברי המדרש (רבה, נשא פרשה כ') על הפסוק "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים ל"ד י')" בישראל לא קם אבל באמות העולם קם, ומוסיפים רבותינו שם לא רק שהיה כמשה אלא אף היו בו דברים שלא היו במשה, בלעם ידע מי מדבר איתו, מתי ה' ידבר איתו, מה ה' ידבר איתו, ומתי שרצה דיבר עם ה'. ללא ספק רחוק מהתיאורים המבעיתים הללו. מדובר ככל הנראה באיש רוח רם מעלה, בעל מעלות כה נשגבות, דרגות כה גבוהות, ועם הישגים של נבואה בלתי נתפסים.
אך הנה, למרות הכל אומרת המשנה הקדושה (אבות ה, ט) עליו ועל תלמידיו: "יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת" כן! תלמידיו של ענק הנביאים "זוכים" ליורשה הלוהטת "גיהנם". והדברים כשלעצמם מתקבלים בהבנה, התכונות שמונה המשנה לבלעם ותלמידיו ללא ספק מצדיקים את "הפרסים" הללו. אלא שבמבט אחר, הרי שהתמיהה מיד גם מתבקשת, איך לא עמדו לו לבלעם כוחותיו האדירים לסלול דרך הגונה לתלמידיו? הנביא הגדול שידע בעולמות הטמירים מה שלא השיג גדול הנביאים אדוננו משה, הכיצד העלה את תלמידיו על מסלול התרסקות לבאר שחת?! באיזה נקודה הוא פספס בפסגת ההר את גדר ההפרדה וצנח אל התהום?
היכרות ארוכה אין לנו כל כך עם בלעם מלבד פרשתנו, אז כמדומה שדי בזה לאבחן את אופייו של האובייקט. אם נעקוב אחרי השתלשלות הפרשה, נגלה דבר מעניין. בלעם אכן אדם חכם ומוכשר, נביא גדול ואיש רוח אך "משחק אותה תמים" בעגה העממית, עם הקב"ה.
חבשו לרגע מגבעת של פסיכולוג, ויחד נחקור את דפוסי ההתנהגות של הפציינט "בלעם" על פי המוזכר בפרשתנו.
בלעם מתבקש לבוא ולקלל אומה שקב"ה הציל אותה ממצרים ותעתע בתכונות הטבע בעבורה. בלעם לא מבין לבד את התשובה המתבקשת, וממתין לתשובה מה יאמר ה'? אולי בכל זאת לא אכפת לו שנקלל אותם? אולי אלוקים הציל אותם סתם ככה, קרע להם את הים, 10 מכות וכו' וכו' רק להזכירכם בלעם היה מעודכן בכל מה שקרה שם. והוא גם היה הפרשן בחדשות, כאשר העולם התנתק בדממה מלחיצה, ציפור לא צייצה ועוף השמים לא הוליך את קולו, והוא היחיד שידע להסביר כי בשעה זו ישראל בניו של מקום מקבלים את התורה, החמדה גנוזה אצל בורא עולם. בלעם לרגע שוכח את הכל, ו"מתמם" אולי אלוקים יסכים לי להכחיד את מקבלי התורה...
הלילה מגיע, ואלוקים מתגלה אליו בחלום, ופושט לו את "הספק" בצורה חד משמעית: "לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא".
בלעם שומע, מעביר את ההודעה הלאה, אך מיד כשמגיעה משלחת נכבדה יותר, עם ג'ובים מבוקשים יותר, מתעורר הספק אצלו מחדש, אולי לא הבנתי נכון ובכל זאת יסכים האלוקים?!
הלילה שוב מגיע ובלעם מקבל את התשובה המיוחלת, "לך אתם, אבל אתה תגיד מה שאני יגיד לך לומר" בדיוק כמו אותו ילד שאמא מסכימה לו ללכת לשחק בספורט אתגרי מסוכן, אך מתנה את זה שלא ישחק בדברים מסוכנים! בלעם לא עולה על "הטריק" וקם בבוקר בזריזות אלוקים הסכים לי לקלל...
פתאום תופעות מוזרות האתון הנאמנת נדפקים לה הבלמים, פנצ'ר ברגל, מאבדת שליטה על ההיגוי, עד שמתרסקת על הרגל שלו, ובסוף עוד פותחת את הפה ומדברת. תופעות מוזרות לחלוטין, והנה מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו!
למי שהיה חשד אולי בלעם יקלוט שהעסק לא כל כך מוצא חן בעיני אלוקים, רק שלא רוצים לומר לו מפורש ולהתעקש איתו, אז הנה תשובתו של בלעם למלאך: "ועתה אם רע בעיניך אשובה לי". חביבי, תדבר ברור, לחזור?! במילים פשוטות, אם לא תגיד לחזור אני ממשיך. המלאך ממשיך במשחק ונותן לו ללכת, אך שולח בפעם השלישית את המסר הכמעט מפורש: "ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר".
נו כלאס בלעם אז מה נשאר, תעשה פרסה ומספיק עם המשחקים! אך התורה ממשיכה, באותה נשימה ובאותו הפסוק: "וילך בלעם עם שרי בלק".
ולמרות הכל, רק אחרי עוד שני נסיונות לקלל, בלעם הפקח והנבון הבין: "וירא בלעם כי טוב בעיני יהוה לברך את ישראל" עכשיו נפל האסימון...
וזה בדיוק בלעם! לקבל את כל המסרים את כל הרמזים את כל ההכוונה מבורא עולם, אך "לשחק אותה תמים" לא אמרו לי מפורש לא עושה!
וזה בדיוק היפך מאברהם אבינו עליו השלום, שהקב"ה אומר לו על פינוי מהבית, לך לך מארצך, לעקוד את הבן עולה, 10 נסיונות, עם רוח נבואה קטנה מזו של בלעם, אך עם המון המון כמיהה לעשות את רצון אבינו שבשמים, ודי באמירה קטנה בהבנה פיצקית, כי זה הוא רצונו של מקום, והוא עומד בכולם! זה תלמידיו של אברהם, ולהבדיל אלו תלמידיו של בלעם!
איפה אנחנו בסיפור?! עבודת ה' שלנו זה בדיוק מה שה' רוצה?...

 

[כ ו כ ב5376]

פרשת בלק

בס"ד
לעילוי נשמתו של דוד סוויסה בן חנה
בדרך שאדם רוצה לילך
...
החזון איש שקע בהרהורים עמוקים, ואז השיב בבטחון: "נחצה את הגבול עם מסכת עירובין"...
ויאמר אלוקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא (כב. יב). מקשים המפרשים, כיון שאמר לו הקב"ה בתחילה "לא תלך עמהם" בצורה חד משמעית, איך כאשר באה אליו משלחת שניה של שרים ונכבדים, נתן לו רשות ללכת, כמ"ש "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם" (כב, כ), ההוא אמר ויתנחם? ועוד שאחר שניתנה לו רשות בפה מלא ללכת, מדוע נאמר "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא" (כב, כב)?
וראיתי להגאון מוילנא זצ"ל בספרו "קול אליהו" שתירץ תירוץ נפלא, שיש חילוק בין תיבת "עם" או "עמו", לבין תיבת "את" או "אתו", שתיבת "עם" או "עמו", מורה על שיווי בדבר המדובר, ופעולת שניהם על כוונה אחת ממש. ואילו תיבת "את" או "אתו", יורה שאף שהם עושים את הדבר ביחד, מכל מקום אין כוונתם אחת ובלבם אינם שוים, שכל אחד יש לו כוונה אחרת. והנה כאן בתחילה כשביקש בלעם ללכת "עמהם" לקלל את ישראל, אמר לו השם יתברך "לא תלך עמהם", דווקא "עמהם", כי כוונתם היתה שילך ויקלל את העם, לכן הזהירו שלא ילך בכוונה לקללם, כי לא יצליח במטרתו להפיק את רצונם של שרי מואב - "לא תאור את העם כי ברוך הוא", ואילו לאחר מכן שראה הקב"ה כי מתאמץ הוא ללכת, אמר לו "אם לקרוא לך באו האנשים", ואתה סבור להשתכר בהליכתך אתם, אתן לך רשות ללכת "אתם" דווקא, כמ"ש "קום לך אתם", דהיינו: כבר הזהרתיך שלא תלך "עמהם" בכוונה לקללם, אלא תלך "אתם", שלא יהיה לבך דומה ללבם.
אם היה בלעם עושה כך, לא היה עליו חרון אף, אלא שבלעם ברשעותו לא עשה כך, אלא "ויקם בלעם ויחבוש את אתונו" (הוא בעצמו מרוב התלהבותו, שהשנאה מקלקלת את השורה), "וילך עם שרי מואב" - הלך "עמם", בכוונה אחת, וכפירוש רש"י "לבו כלבם שוה", כי חשב לקלל את ישראל, ולכן "ויחר אף ה'" וגו'. אמנם מה שאח"כ אמר לו המלאך: לך "עם" האנשים, זהו כיון שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, כמ"ש רש"י. עד כאן דבריו מצוף נעמו.
בספר "אורחות חסידיך" מסופר שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאלצו החזון איש ורעייתו לעזוב את העיירה ששכנה על גבול גרמניה ורוסיה שהיו יריבות ולעבור לעיירה סטויבץ. כשקרבה עגלת בני המשפחה על מטלטליהם לגבול, נפל פחד עליהם ביודעם את חומרת העונש הצפוי לנתפסים ללא מסמכים מתאימים בידיהם. באותה תקופה, כתב החזון איש את ספרו על עירובין. בני הבית החוששים מחציית הגבול, פנו אליו בדאגה, מה יעשו כדי לעבור את הגבול בשלום. החזון איש שקע בהרהורים עמוקים, ואז השיב בבטחון: "נחצה את הגבול עם מסכת עירובין". ואכן, כך היה, והם עברו את מקום הסכנה בלי שאף פקח או חייל ידרוש מסמכים או ישאל שאלות, כי מי שהולך עם הקב"ה, אינו דואג, ככתוב בתהלים "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי".

 

[כ ו כ ב5376]

פרשת בלק

בס"ד
לעילוי נשמתו של דוד סוויסה בן חנה
מהו בית טוב?
...
כשראה בלעם בנבואה את בתיהם של עם ישראל, התפעל על הכח הנשגב הזה, ואמר "מה טובו אהליך יעקב" - כיצד זכיתם להגיע למדרגה כזו שעמלכם וכשרון המעשה הוא אמיתי ישר ונכון ולכן מביא תועלת לעושה ולאחרים...
בפרשתנו, מתפעל בלעם מבתיהם של עם ישראל, עד שמכריז ואומר "מה טובו אהליך משכנותיך ישראל". ויש להתבונן מה ראה בבתי ישראל טוב יותר משאר בתים של אומות העולם? רש"י מגלה לנו את הסוד, שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה. נבואה זו מלמדת אותנו מהו "בית טוב". בית טוב אינו מקום של פאר והדר המנקר לבאים אליו את העיניים, אלא להפך זהו בית שאנשיו אינם מסתכלים מה הולך אצל השני, וכל אחד מסתכל בצלחת שלו בלבד ושמח ומאושר בביתו שלו.
ידוע מה שאמר שלמה המלך בקהלת (ד, ד) "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו", החידוש הוא שכל העמל וכל כשרון המעשה נובע מקנאת איש מרעהו, חלק גדול מהתאוה והרצון בא מקנאה ממה שיש לשני ומחשבה מדוע אין לי כמוהו, וכמובן עמל כזה וכשרון מעשה מסוג זה אין בו מעלה ותועלת, לכן כשראה בלעם בנבואה את בתיהם של עם ישראל, התפעל על הכח הנשגב הזה, ואמר "מה טובו אהליך יעקב", כיצד זכיתם להגיע למדרגה כזו שעמלכם וכשרון המעשה הוא אמיתי ישר ונכון ולכן מביא תועלת לעושה ולאחרים. התשובה לכך מרומזת בדברי הפסוק שאמר "מה טובו", ולא לשון "מה ישרו", או "מה נעמו", ללמדך שמדה זו באה מכח התורה, ואין טוב אלא תורה (שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"), ורק על ידה זוכים לבטל כל מיני קנאה ושנאה ותחרות, כי בית שמתמלא מאור התורה, יש בו את הטוב והמאור שבמעלות, ולא חסרים דברים אחרים, כפי שנאמר על בועז (רות ג, ז) "ויאכל בעז וישת וייטב לבו", מהי התוספת "וייטב לבו", הרי צדיק אוכל לשובע נפשו, ואין לו צורך בתוספות באוכל? אלא מסביר רש"י שעסק בתורה, כי אין טוב אלא תורה, וכך אכילתו הטיבה את לבו.
מעשה בבתו של החפץ חיים אשר קיבלה לקראת נישואיה סידור יקר מהחתן. מספר שבועות לאחר הנישואין, הבחין ה"חפץ חיים" כי בתו עומדת ומתפללת בהתרגשות, כשהיא אוחזת בידיה סידור חדש. כאשר סיימה את תפלתה, פנה אליה אביה הדגול כשפניו עוטות תמיהה ושאלה, כיצד התגלגל לידיה סידור חדש זה, שערכו יקר מאוד. השיבה לו כך מקובל לתת לכלה. לא היה לבו נוח עם דברים אלה ודיבר על לבה שכאשת ת"ח עליה להסתפק במועט. לבסוף ביקש להשתתף עמה במחיר עלות הסידור ושילם לה חלק ממחירו ומפעם לפעם היה בא להשתמש בו כדי ללמדה שאין לבזבז זמן וכסף על דברים של מה בכך שרואים אצל אחרים, וכך זכתה לבנות משפחה של ת"ח מרביצי תורה שמפארים את עם ישראל.

 

[כ ו כ ב5376]

פרשת בלק

בס"ד
לעילוי נשמתו של דוד סוויסה בן חנה ז"ל
פרשת בלק
...
הברכות והקללות הם תלויות במי שאומר אותם ובמה שחושב בליבו עליך.
בפרשה אנו קוראים על ניסיונותיהם של בלעם ובלק לקלל את עם ישראל באיזו דרך שהיא, עד שלבסוף נאלץ בלעם לברך את עם ישראל בכל פעם. ומאידך אנו רואים שדוקא את הקללות לעם ישראל אומר אותם משה רבינו בפרשת התוכחה. ויש להתבונן בזה מדוע הדברים כך. הרי לכאורה כיון שמשה רבינו היה האוהב הגדול של עם ישראל, היה מן הראוי שהוא יברך את עם ישראל שזוהי ברכה שבאה מתוך לב אוהב, ולא ברכת בלעם שבאה מכח אילוץ. ואילו הקללות שיאמר אותם בלעם.
בספר 'נחלת יעקב' כותב הגאון ר' יעקב מליסא לבאר את הדברים כך: הרי מההכרח שיהיו ברכות וקללות, אך מכל מקום יש בכך סכנה אם החטא כרוך בקללה, הלא דבר ה' לא ישוב ריקם ואין דרך לחוטא לחזור בתשובה, כי הקללה חייבת לבוא עליו ואין מנוס ממנה. כך גם בברכות אם הברכה מובטחת מראש אין סכנה כסכנתה, כי אדם שמשפיעים עליו כל טוב בעולם עלול מהר מאד לטבוע בים החומריות כאשר אין לו כל תמריץ לעסוק בתפקידיו הרוחניים. וכמאמר הכתוב "שמנת עבית כסית ויטוש אלוה עשהו". על כן מן ההכרח הוא שברכות וקללות אלה יאמרו ויחולו באופן שניתן יהיה למצוא דרך כיצד לשנות אותם אם יש צורך בכך, מבלי לבטל אותם לחלוטין ולפגוע באמיתותם. על החוטא לדעת שגם אם הקללה היא בלתי נמנעת אין מקום להתייאש חייב להיות מוצא שיאפשר לבטל או להחליש את הקללה כשיחזור בתשובה. וכן בברכה עליה להיות אמינה, ובכל זאת חשוב שאדם יחיה בהרגשה מתמדת שהשפע אינו מובטח, שתמיד ניתן להחזיר את הגלגל אחורה שאם לא כן אין זו ברכה אלא קללה.
אך כיצד ניתן לשנות דבר שיצא מפי ה', הרי הכתוב אומר "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה". דבר זה תלוי במברך ובמקלל, ובדרך שהברכות והקללות נאמרו. מקור הברכות הוא הקב"ה לבדו, אך כיון שהן באות לעולם באמצעות שליח, יש לשליח זה השפעה על תוקף החלות שלהן, הדיבור הוא הביטוי החיצוני וללא דיבור אין לברכות ולקללות כל תוקף. אך הקובע העיקרי היא המחשבה המלווה את הדיבור, אינה דומה ברכתו של אדם הניתנת כדי לצאת ידי חובה לברכה הניתנת מעומק הלב. את הדיבור ניתן לפרש באופנים שונים מחשבתו של המברך והמקלל היא זו שנותנת לברכה ולקללה את התוקף הפנימי, ובה תלוי באיזו מדה ניתן לשנות את משמעותן או לבטל את השפעתן במידת הצורך.
אילו היה משה רבנו מופקד על הברכות אין ספק שהיה מברך מכל הלב מתוך אהבה שלמה ללא כל היסוס או הסתייגות. ואז ברכות כאלה קשה מאד לשנות, משום שקיבלו משמעות פנימית לטובה שאין עליה ערעור. וכן בלעם אילו היה מקלל היה משקיע בקללות אלה את כל כח המחשבה את כל ישותו המרושעת כדי שאלה יחולו ללא עוררין. על כן נהפכו היוצרות משה רבנו הופקד על הקללות וכמובן שעשה זאת ללא התלהבות יתירה, בלעם קיבל את תפקיד המברך. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין קו) על ברכותיו של בלעם שבמשך הזמן התקיימה המחשבה שמאחורי הברכות, כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות.