פרשת בלק
טוב. אחרי שהתעסקנו עם עם ישראל וראינו את קשיות העורף שלו במדבר הגיע תורם של הגוים. בלק בן ציפור מלך מואב רואה את מה שעוללו ישראל לאמורי ומתחיל לשקשק. מה יהיה? "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותנו כלחוך השור את ירק השדה". פחדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד! מה עושה בלק? הוא יודע, שבכוח הזרוע לא יוכל לנצח את ישראל לאחר שהוכיח את גבורתו כלפי עמים רבים וחזקים ממנו. מה עושים?! יש עצה. הלה גם הגוים התברכו בנביאים. יקרא לאחד הנביאים (איזה סתום עין אחד, אם אינני טועה, קוראים לו... בלעם), שיקלל את ישראל ו... הופ! אין עוד שונאי ישראל. בלעם לא היה צדיק גדול אבל גם לא טיפש כה גדול. בלק שולח אליו שליחים לקלל את שונאי ישראל "אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ". למה? מה עשה לו העם? יושב בשקט בארץ זרה ועובד את א-לוהיו; לא מפריע לאף אחד. מה פתאום להכותו ולגרש אותו? ככה! זה היה משאת נפשו של בלק. בלעם בן בעור מבקש להתייעץ עם הקב"ה... (כן! היה לו לגוי הזה דו-שיח ישיר עם הקב"ה. לא פחות ולא יותר. זה כוחו של הנביא). ומה עונה לו הקב"ה? "לא תלך עמהם! לא תאור את העם, כי ברוך הוא!" בלעם שולח את שליחי בלק בחזרה בידיים ריקות. בלק לא מתייאש ושולח משלחת רבה ונכבדה מזאת הראשונה תוך הצעת שוחד נדיבה (איפה המשטרה?...) אולם בלעם משיב להם בפשטות, שלא יוכל לעבור על רצון ה'. בכל זאת מבקש הוא מהם ללון איתו בלילה ולהתייעץ שנית עם הקב"ה. מה עונה לו הקב"ה בפעם השנייה? "אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". מה קרה? האם הקב"ה שינה את דעתו? לא! רש"י מבאר שם: "בדרך, שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו". נדמה לי, שיש כאן איזה מוסר השכל לכל אחד מאיתנו. יש דברים, שהם בידי שמים אבל לכל אחד יש גם הבחירה ללכת בדרך, שרוצה בה. אז בלעם הולך. מה זה הולך? "ויקום בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו". מה זה? האם לא היו לו משרתים? נושאי כלים? מה הזריזות הזאת להשכים בבוקר לברך את ישראל? אהה! היה עוד אחד, שקם בבוקר לחבוש את חמורו. זה היה אברהם אבינו. אברהם אבינו הזדרז לעשות את רצון ה' ואילו בלעם (להבדיל) הזדרז לעשות רצון יצרו. בדרך אירעו לו הצרות עם האתון ועם מלאך ה', שעמד מולו עם חרב בידו ואיים להרגו... ראו את האתון, שראתה את מה שאדונה בלעם לא ראה! אז... המלאך חוזר ונותן לבלעם רשות ללכת עם המשלחת אבל "ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר" ובלעם הולך (לעזאזל). הקב"ה צריך היה להזהיר את בלעם כצה פעמים ביודעו עם מי יש לו עסק... עכשיו שימו לב: בלעם מצטדק בפני בלק על סירובו ללכת בפעם הראשונה ומזהיר את בלק: "היכול אוכל דבר מאומה? את אשר ישים א-לוהים בפי אותו אדבר". נחמד מאוד מצידו... עושה טובה להקב"ה. למחרת בבוקר העלה בלק את בלעם למקום גבוה, שנקרא "במות בעל", שממנו ניתן לראות את קצה העם. בלעם מחכה להזדמנות, שבה ייראה אליו הקב"ה ו... הקב"ה אכן נראה אליו ושם דברו בפיו: "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם... מה אקוב לא קבה א-ל? ומה אזעום לא זעם ה'?... הן עכם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל? תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו (אשליות!)". אוי! ויי! נאנח בלק. "לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך!" מה עונה בלעם? "הלוא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר". צדיק! נכון?! שימו לב לנוסח דברי בלעם: "אותו אשמור לדבר". למה "אשמור לדבר" ולא "אדבר" או "אעשה" כמיקודם? בלשון התחביר קוראים לזה "נשוא מורחב". ההרחבה נועדה לחזק את הפועל ובמקרה זה: "אשמור לדבר" = אשמור את הדיבור; אדבר בדיוק כפי שה' ציווה אותי. מעניין מה חשב בלעם? כבר אמרנו, שהוא לא היה טיפש. מדוע התעקש למלא רצון בלק למרות כל הסימנים נגד? התשובה: בלעם ידע, שיש רגע אחד, שבו הקב"ה כועס. "כי רגע באפו – חיים ברצונו". ברגע זה אפשר להשמיד את שונאי ישראל. בלעם חיכה להזדמנות זאת. אז מה זאת ההצטעצעות "אותו אשמור לדבר"? האם הוא חזר בתשובה?! לא! שימו לב לטעמי המקרא: אותו אשמור = מירכא-טפחא (מאריך-טרחא) לדבר = סוף-פסוק. אם אמרנו בתחילה, ש"אשמור לדבר" הוא נשוא מורחב, צריך היה להיות צירוף הטעמים: אותו = טפחא; אשמור לדבר = מירכא-סוף פסוק, שהרי "טפחא" הוא טעם מפסיק ומה ראה לנכון בעל הטעמים לחלק באמצע הנשוא? התשובה היר כדלהן: בלעם היה רשע מרושע. את זה אנחנו יודעים. כשהוא אמר: "אותו אשמור לדבר" הוא התכוון: "את אשא ישים ה' בפי, אותו אשמור", יעני אקח את זה בחשבון "לדבר" כמובן זה עניין אחר... שבת שלום לכווווווווווווווווולם!
טוב. אחרי שהתעסקנו עם עם ישראל וראינו את קשיות העורף שלו במדבר הגיע תורם של הגוים. בלק בן ציפור מלך מואב רואה את מה שעוללו ישראל לאמורי ומתחיל לשקשק. מה יהיה? "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותנו כלחוך השור את ירק השדה". פחדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד! מה עושה בלק? הוא יודע, שבכוח הזרוע לא יוכל לנצח את ישראל לאחר שהוכיח את גבורתו כלפי עמים רבים וחזקים ממנו. מה עושים?! יש עצה. הלה גם הגוים התברכו בנביאים. יקרא לאחד הנביאים (איזה סתום עין אחד, אם אינני טועה, קוראים לו... בלעם), שיקלל את ישראל ו... הופ! אין עוד שונאי ישראל. בלעם לא היה צדיק גדול אבל גם לא טיפש כה גדול. בלק שולח אליו שליחים לקלל את שונאי ישראל "אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ". למה? מה עשה לו העם? יושב בשקט בארץ זרה ועובד את א-לוהיו; לא מפריע לאף אחד. מה פתאום להכותו ולגרש אותו? ככה! זה היה משאת נפשו של בלק. בלעם בן בעור מבקש להתייעץ עם הקב"ה... (כן! היה לו לגוי הזה דו-שיח ישיר עם הקב"ה. לא פחות ולא יותר. זה כוחו של הנביא). ומה עונה לו הקב"ה? "לא תלך עמהם! לא תאור את העם, כי ברוך הוא!" בלעם שולח את שליחי בלק בחזרה בידיים ריקות. בלק לא מתייאש ושולח משלחת רבה ונכבדה מזאת הראשונה תוך הצעת שוחד נדיבה (איפה המשטרה?...) אולם בלעם משיב להם בפשטות, שלא יוכל לעבור על רצון ה'. בכל זאת מבקש הוא מהם ללון איתו בלילה ולהתייעץ שנית עם הקב"ה. מה עונה לו הקב"ה בפעם השנייה? "אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". מה קרה? האם הקב"ה שינה את דעתו? לא! רש"י מבאר שם: "בדרך, שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו". נדמה לי, שיש כאן איזה מוסר השכל לכל אחד מאיתנו. יש דברים, שהם בידי שמים אבל לכל אחד יש גם הבחירה ללכת בדרך, שרוצה בה. אז בלעם הולך. מה זה הולך? "ויקום בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו". מה זה? האם לא היו לו משרתים? נושאי כלים? מה הזריזות הזאת להשכים בבוקר לברך את ישראל? אהה! היה עוד אחד, שקם בבוקר לחבוש את חמורו. זה היה אברהם אבינו. אברהם אבינו הזדרז לעשות את רצון ה' ואילו בלעם (להבדיל) הזדרז לעשות רצון יצרו. בדרך אירעו לו הצרות עם האתון ועם מלאך ה', שעמד מולו עם חרב בידו ואיים להרגו... ראו את האתון, שראתה את מה שאדונה בלעם לא ראה! אז... המלאך חוזר ונותן לבלעם רשות ללכת עם המשלחת אבל "ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר" ובלעם הולך (לעזאזל). הקב"ה צריך היה להזהיר את בלעם כצה פעמים ביודעו עם מי יש לו עסק... עכשיו שימו לב: בלעם מצטדק בפני בלק על סירובו ללכת בפעם הראשונה ומזהיר את בלק: "היכול אוכל דבר מאומה? את אשר ישים א-לוהים בפי אותו אדבר". נחמד מאוד מצידו... עושה טובה להקב"ה. למחרת בבוקר העלה בלק את בלעם למקום גבוה, שנקרא "במות בעל", שממנו ניתן לראות את קצה העם. בלעם מחכה להזדמנות, שבה ייראה אליו הקב"ה ו... הקב"ה אכן נראה אליו ושם דברו בפיו: "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם... מה אקוב לא קבה א-ל? ומה אזעום לא זעם ה'?... הן עכם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל? תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו (אשליות!)". אוי! ויי! נאנח בלק. "לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך!" מה עונה בלעם? "הלוא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר". צדיק! נכון?! שימו לב לנוסח דברי בלעם: "אותו אשמור לדבר". למה "אשמור לדבר" ולא "אדבר" או "אעשה" כמיקודם? בלשון התחביר קוראים לזה "נשוא מורחב". ההרחבה נועדה לחזק את הפועל ובמקרה זה: "אשמור לדבר" = אשמור את הדיבור; אדבר בדיוק כפי שה' ציווה אותי. מעניין מה חשב בלעם? כבר אמרנו, שהוא לא היה טיפש. מדוע התעקש למלא רצון בלק למרות כל הסימנים נגד? התשובה: בלעם ידע, שיש רגע אחד, שבו הקב"ה כועס. "כי רגע באפו – חיים ברצונו". ברגע זה אפשר להשמיד את שונאי ישראל. בלעם חיכה להזדמנות זאת. אז מה זאת ההצטעצעות "אותו אשמור לדבר"? האם הוא חזר בתשובה?! לא! שימו לב לטעמי המקרא: אותו אשמור = מירכא-טפחא (מאריך-טרחא) לדבר = סוף-פסוק. אם אמרנו בתחילה, ש"אשמור לדבר" הוא נשוא מורחב, צריך היה להיות צירוף הטעמים: אותו = טפחא; אשמור לדבר = מירכא-סוף פסוק, שהרי "טפחא" הוא טעם מפסיק ומה ראה לנכון בעל הטעמים לחלק באמצע הנשוא? התשובה היר כדלהן: בלעם היה רשע מרושע. את זה אנחנו יודעים. כשהוא אמר: "אותו אשמור לדבר" הוא התכוון: "את אשא ישים ה' בפי, אותו אשמור", יעני אקח את זה בחשבון "לדבר" כמובן זה עניין אחר... שבת שלום לכווווווווווווווווולם!