פרשת "בהר":
בס"ד
"אל תקח מאתו נשך ותרבית"
הכלי יקר כותב כי "עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר את מידת הביטחון מן האדם, כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירוויח או לא, אבל הנותן בריבית, רווח שלו ידוע וקצוב, וסומך על ערבונו שבידו, ומן ה' יסיר לבו".
נמצא לפי הכלי יקר, שעניין ריבית הוא יותר מצווה שבין אדם למקום מאשר בין אדם לחברו. אך מדברי מפרשים אחרים נראה שהם סוברים, שאיסור ריבית הוא איסור שבין אדם לחברו, וטעם האיסור נובע מהתוצאות ההרסניות של הריבית מבחינת הלווה. כך, למשל, בספר החינוך (בפרשת משפטים) מבואר שטעם האיסור הוא, הוא "לבל יבלע האחד חיל חבירו (=ממון חבירו) מבלי שירגיש בעצמו, עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של ריבית". כלומר, אדם הלווה בריבית, אינו מרגיש כיצד הריבית מכלה את ממונו, ולבסוף הוא מוצא את עצמו חסר כול.
אברבנאל מבאר, שאיסור הריבית הוא סוג של מצוות צדקה. וכלשונו- "כי הנשך מצד עצמו, איננו דבר בלתי ראוי...איננו נמאס, גם לא מגונה, והוא סחורה ומשא ומתן והגון מפאת עצמו. לכן ייחס הקב"ה את העניין הזה במדרגת החסד שיעשה עם אחיו כשילווהו כספו מבלי רווח ותועלת כלל". וכן כותב שם הרמב"ן "אבל הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם, לא נאסר אלא מצד האחווה והחסד, כמו שציווה ואהבת לרעך כמוך, ועל כן אמר למען יברכך ה` אלקיך, כי חסד ורחמים יעשה אחיו כאשר ילוונו בלא ריבית, ותיחשב לו לצדקה".
גם ספר העקידה, על פרשת משפטים, מבואר שזהו חלק ממצוות צדקה, וזו לשונו: "וזה אמר בכאן, אם לא נדבך לבך לתת לעני במתנה, אבל תרצה להועילהו דרך הלוואה...לא תשימון עליו נשך, כי אם הקרן הוא חסר, איך יפרע קרן וריבית". כלומר, התורה מזהירה את האדם- אם לא הצלחת לגרום ללבך להיפתח ולתת צדקה לאדם הצריך לכך, אלא הסתפקת במתן הלוואה לו, לפחות אל תיקח ממנו נשך.
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו"
יש להבין – שאל רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי" – מהו שאמר הפסוק "עמך", שלכאורה מילה זו מיותרת?
אלא – תירץ ה"בן איש חי" – הדבר יובן על פי משל:
למלך אחד היה בן יחיד נבון וחרוץ.
הזמין המלך חכם אחד, שיבוא אל הארמון ואמר לו: ראה, בני זה יהיה בעתיד המלך והוא יירש את כיסאי, על כן אני מבקש ממך, שתלמד אותו את כל החכמות הדרושות לו כדי שיהיה מלך טוב ושליט אהוב.
לימד החכם את בן המלך במשך שנים מספר את כל דרכי הלשון ואת תכסיסי המלכות, עד שלבסוף בא החכם אל המלך ואמר לו, כי הבן למד היטב ויודע את כל ענייני המלוכה.
בחן המלך את בנו ומצאו, כי אכן הוא יודע ומבין היטב בכל מכמני השלטון.
שמח המלך שמחה גדולה וציווה לתת לחכם מענק של אלף דינרי זהב מאוצר המלך.
רק עוד דבר אחד ברצוני ללמדו – אמר החכם – דבר זה לא ייקח זמן רב, אבל ברצוני ללמד אותו דבר זה בביתי.
התלווה בן המלך אל החכם לביתו.
כאשר נכנסו אל הבית, התנפל החכם על בן המלך, קשר את ידיו ורגליו, נטל רצועת עור חזקה והחל להלקות אותו מלקות נאמנות...
כאשר סיים, היה בן המלך מוכה, חבול ופצוע, וכך שלח אותו החכם אל ארמון אביו.
כאשר ראה המלך את בנו, נבהל וציווה להביא מיד את החכם לפניו למשפט, בו יחרוץ את דינו אחת דתו להמיתו.
מה עשית?! – צעק המלך על החכם – האם לא מצאת את מי להכות כי אם את בן המלך?!
אדוני המלך – אמר החכם – ראיתי את בנך והוא מושלם בכל דרכי המלוכה ומשפטיה, אולם חששתי, כי כאשר יבוא משפט לפניו בדבר קטן, למשל אם יובא לפניו אדם, שגנב מעט דינרים, עלול בן המלך לחרוץ את משפטו, שעליו לקבל אלף מלקות, וזאת משום שבן המלך עצמו מעולם לא ידע כאב, ואפילו פרעוש לא עקץ אותו, מחמת השמירה המעולה, שהוא נשמר בבית המלך, ועל כן אינו מבין את צער המלקות.
משום כך – סיים החכם – לימדתי אותו צער מהו, ועתה הוא מבין היטב ויכול לשקול עונש בהתאם למעשה.
הודה המלך לחכם על חכמתו הרבה והוסיף מתנות על מתנותיו.
כך הוא הנמשל – אמר ה"בן איש חי" – העשיר, מימיו לא חש רעב מה הוא, ולכן אם יבוא עני רעב ויצעק ללחם, לא יבין העשיר את צערו ולא יעזור לו כראוי. לכן מצווה התורה ואומרת: "ומטה ידו עמך" – תרגיש ותדמה בעצמך, כאילו אתה עני, כמה היית מצטער?!...לפי צער זה עליך לעזור לעניים.
"אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך"
עוון ריבית חמור הוא מאד, עד שאמרו חכמים, כי המלווה בריבית אין לו חלק לעולם הבא!
אחד מעשירי העיר פוזן, שהיה גם מלווה בריבית, הלך לעולמו. אנשי ה"חברה קדישא" ביקשו מהמשפחה סכום כסף גדול בעבור אחוזת קבר.
בני המשפחה רגזו על הסכום הגדול הנדרש מהם, משום כך תבעו לדין תורה את אנשי ה"חברה קדישא" אצל הגאון רבי עקיבא אייגר.
סכום זה – טענו בני המשפחה – שהם מבקשים, הרי הוא כפול ומכופל מן הסכום, שדורשים מאחרים, מדוע נשלם יותר?
מאמינים אנו בתחיית המתים – השיב רבי עקיבא אייגר – ומשום כך כל ניפטר משלם סכום מסוים. אולם הנפטר שלכם היה מלווה בריבית, ואמרו חז"ל: כי המלווה בריבית אין לו חלק לעולם הבא, ואם כן הנפטר שלכם לא יקום בתחיית המתים, משום כך צריך הוא את קברו להרבה זמן... מן הדין, שישלם יותר!
לרפואת:
יוסף בן שרה
יצחק בן יונה
סתיו בת אירית
יהונתן צבי בן שרית מרגלית
בנימין בן זילפה
תמר-מאיה בת אילנה
אבינועם ראובן בן פרחה
נתן בן גילה
דוד יוסף בן רחל
אלעד בן תרז תמר
אופיר בן שרה
אורי בן רחל
אורי בן תמר
רוחמה חיה בת חוה
ציון בת אלונה (א' בצירה)
רינה אליה בת אירה איטה
טובה חיה בת שרה
זיו בן מרגלית
דבורה בת שמחה
מירב בת אסתר
נמרוד בן צפריר
ליאת בת צילה
דבורה בת ציפורה
עודד רפאל בן יונה
אליהו בן נעימה
אופק בן רביד
יאיר יונתן רפאל בן מירב מיכל
נווה בן רעות
שמעון בן סוליקה
הדס בת שרה פוריה
הדסה בת מרה (MERA)
מיכאל בן לאה
הילה בת ליז עליזה
דורי בן אורה
דיזי -זהבה בת נזלו
מזל בת מרים
אורנית בת רות
שמעון בן רחל
שלום בן סעדה
רחלי בת לילי אפרת
אסתר בת רחל
אפרת בת דבורה הינדה
דניאל בן הילה שרה
דוד אריה בן מרים
גיטה בת נעכא (NECHA)
אבנר בן סלמה
מאיר בן אסתר
שושנה בת שרה
נתי בן דבורה
אתי אסתר ארנונה בת שרה
אורטל בת יפית
יהודית בת ציונה סינייה
חסיבה בת חנה
גד בן אסתר
חן בת ענת חנה
צבי בן חביבה
עינב בת רבקה
נילי בת שרה הניה
אייל ראובן בן אורנה נריה
חנה בת סלה SALA
גילה בת יקוטי
וכל חולי עמו ישראל.
"אל נא רפא נא לה"!
"אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא:
נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם:
חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ:
יָחִיד גֵּאָה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת: "
רפואה שלמה ובשורות טובות לכל עם ישראל!<
בס"ד
"אל תקח מאתו נשך ותרבית"
הכלי יקר כותב כי "עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר את מידת הביטחון מן האדם, כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירוויח או לא, אבל הנותן בריבית, רווח שלו ידוע וקצוב, וסומך על ערבונו שבידו, ומן ה' יסיר לבו".
נמצא לפי הכלי יקר, שעניין ריבית הוא יותר מצווה שבין אדם למקום מאשר בין אדם לחברו. אך מדברי מפרשים אחרים נראה שהם סוברים, שאיסור ריבית הוא איסור שבין אדם לחברו, וטעם האיסור נובע מהתוצאות ההרסניות של הריבית מבחינת הלווה. כך, למשל, בספר החינוך (בפרשת משפטים) מבואר שטעם האיסור הוא, הוא "לבל יבלע האחד חיל חבירו (=ממון חבירו) מבלי שירגיש בעצמו, עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של ריבית". כלומר, אדם הלווה בריבית, אינו מרגיש כיצד הריבית מכלה את ממונו, ולבסוף הוא מוצא את עצמו חסר כול.
אברבנאל מבאר, שאיסור הריבית הוא סוג של מצוות צדקה. וכלשונו- "כי הנשך מצד עצמו, איננו דבר בלתי ראוי...איננו נמאס, גם לא מגונה, והוא סחורה ומשא ומתן והגון מפאת עצמו. לכן ייחס הקב"ה את העניין הזה במדרגת החסד שיעשה עם אחיו כשילווהו כספו מבלי רווח ותועלת כלל". וכן כותב שם הרמב"ן "אבל הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם, לא נאסר אלא מצד האחווה והחסד, כמו שציווה ואהבת לרעך כמוך, ועל כן אמר למען יברכך ה` אלקיך, כי חסד ורחמים יעשה אחיו כאשר ילוונו בלא ריבית, ותיחשב לו לצדקה".
גם ספר העקידה, על פרשת משפטים, מבואר שזהו חלק ממצוות צדקה, וזו לשונו: "וזה אמר בכאן, אם לא נדבך לבך לתת לעני במתנה, אבל תרצה להועילהו דרך הלוואה...לא תשימון עליו נשך, כי אם הקרן הוא חסר, איך יפרע קרן וריבית". כלומר, התורה מזהירה את האדם- אם לא הצלחת לגרום ללבך להיפתח ולתת צדקה לאדם הצריך לכך, אלא הסתפקת במתן הלוואה לו, לפחות אל תיקח ממנו נשך.
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו"
יש להבין – שאל רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי" – מהו שאמר הפסוק "עמך", שלכאורה מילה זו מיותרת?
אלא – תירץ ה"בן איש חי" – הדבר יובן על פי משל:
למלך אחד היה בן יחיד נבון וחרוץ.
הזמין המלך חכם אחד, שיבוא אל הארמון ואמר לו: ראה, בני זה יהיה בעתיד המלך והוא יירש את כיסאי, על כן אני מבקש ממך, שתלמד אותו את כל החכמות הדרושות לו כדי שיהיה מלך טוב ושליט אהוב.
לימד החכם את בן המלך במשך שנים מספר את כל דרכי הלשון ואת תכסיסי המלכות, עד שלבסוף בא החכם אל המלך ואמר לו, כי הבן למד היטב ויודע את כל ענייני המלוכה.
בחן המלך את בנו ומצאו, כי אכן הוא יודע ומבין היטב בכל מכמני השלטון.
שמח המלך שמחה גדולה וציווה לתת לחכם מענק של אלף דינרי זהב מאוצר המלך.
רק עוד דבר אחד ברצוני ללמדו – אמר החכם – דבר זה לא ייקח זמן רב, אבל ברצוני ללמד אותו דבר זה בביתי.
התלווה בן המלך אל החכם לביתו.
כאשר נכנסו אל הבית, התנפל החכם על בן המלך, קשר את ידיו ורגליו, נטל רצועת עור חזקה והחל להלקות אותו מלקות נאמנות...
כאשר סיים, היה בן המלך מוכה, חבול ופצוע, וכך שלח אותו החכם אל ארמון אביו.
כאשר ראה המלך את בנו, נבהל וציווה להביא מיד את החכם לפניו למשפט, בו יחרוץ את דינו אחת דתו להמיתו.
מה עשית?! – צעק המלך על החכם – האם לא מצאת את מי להכות כי אם את בן המלך?!
אדוני המלך – אמר החכם – ראיתי את בנך והוא מושלם בכל דרכי המלוכה ומשפטיה, אולם חששתי, כי כאשר יבוא משפט לפניו בדבר קטן, למשל אם יובא לפניו אדם, שגנב מעט דינרים, עלול בן המלך לחרוץ את משפטו, שעליו לקבל אלף מלקות, וזאת משום שבן המלך עצמו מעולם לא ידע כאב, ואפילו פרעוש לא עקץ אותו, מחמת השמירה המעולה, שהוא נשמר בבית המלך, ועל כן אינו מבין את צער המלקות.
משום כך – סיים החכם – לימדתי אותו צער מהו, ועתה הוא מבין היטב ויכול לשקול עונש בהתאם למעשה.
הודה המלך לחכם על חכמתו הרבה והוסיף מתנות על מתנותיו.
כך הוא הנמשל – אמר ה"בן איש חי" – העשיר, מימיו לא חש רעב מה הוא, ולכן אם יבוא עני רעב ויצעק ללחם, לא יבין העשיר את צערו ולא יעזור לו כראוי. לכן מצווה התורה ואומרת: "ומטה ידו עמך" – תרגיש ותדמה בעצמך, כאילו אתה עני, כמה היית מצטער?!...לפי צער זה עליך לעזור לעניים.
"אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך"
עוון ריבית חמור הוא מאד, עד שאמרו חכמים, כי המלווה בריבית אין לו חלק לעולם הבא!
אחד מעשירי העיר פוזן, שהיה גם מלווה בריבית, הלך לעולמו. אנשי ה"חברה קדישא" ביקשו מהמשפחה סכום כסף גדול בעבור אחוזת קבר.
בני המשפחה רגזו על הסכום הגדול הנדרש מהם, משום כך תבעו לדין תורה את אנשי ה"חברה קדישא" אצל הגאון רבי עקיבא אייגר.
סכום זה – טענו בני המשפחה – שהם מבקשים, הרי הוא כפול ומכופל מן הסכום, שדורשים מאחרים, מדוע נשלם יותר?
מאמינים אנו בתחיית המתים – השיב רבי עקיבא אייגר – ומשום כך כל ניפטר משלם סכום מסוים. אולם הנפטר שלכם היה מלווה בריבית, ואמרו חז"ל: כי המלווה בריבית אין לו חלק לעולם הבא, ואם כן הנפטר שלכם לא יקום בתחיית המתים, משום כך צריך הוא את קברו להרבה זמן... מן הדין, שישלם יותר!
לרפואת:
יוסף בן שרה
יצחק בן יונה
סתיו בת אירית
יהונתן צבי בן שרית מרגלית
בנימין בן זילפה
תמר-מאיה בת אילנה
אבינועם ראובן בן פרחה
נתן בן גילה
דוד יוסף בן רחל
אלעד בן תרז תמר
אופיר בן שרה
אורי בן רחל
אורי בן תמר
רוחמה חיה בת חוה
ציון בת אלונה (א' בצירה)
רינה אליה בת אירה איטה
טובה חיה בת שרה
זיו בן מרגלית
דבורה בת שמחה
מירב בת אסתר
נמרוד בן צפריר
ליאת בת צילה
דבורה בת ציפורה
עודד רפאל בן יונה
אליהו בן נעימה
אופק בן רביד
יאיר יונתן רפאל בן מירב מיכל
נווה בן רעות
שמעון בן סוליקה
הדס בת שרה פוריה
הדסה בת מרה (MERA)
מיכאל בן לאה
הילה בת ליז עליזה
דורי בן אורה
דיזי -זהבה בת נזלו
מזל בת מרים
אורנית בת רות
שמעון בן רחל
שלום בן סעדה
רחלי בת לילי אפרת
אסתר בת רחל
אפרת בת דבורה הינדה
דניאל בן הילה שרה
דוד אריה בן מרים
גיטה בת נעכא (NECHA)
אבנר בן סלמה
מאיר בן אסתר
שושנה בת שרה
נתי בן דבורה
אתי אסתר ארנונה בת שרה
אורטל בת יפית
יהודית בת ציונה סינייה
חסיבה בת חנה
גד בן אסתר
חן בת ענת חנה
צבי בן חביבה
עינב בת רבקה
נילי בת שרה הניה
אייל ראובן בן אורנה נריה
חנה בת סלה SALA
גילה בת יקוטי
וכל חולי עמו ישראל.
"אל נא רפא נא לה"!
"אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא:
נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם:
חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ:
יָחִיד גֵּאָה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת: "
רפואה שלמה ובשורות טובות לכל עם ישראל!<
