פרשת "בא":
בס"ד
"לא יחרץ כלב לשונו"
ידועים דברי חז"ל במכילתא פרשת משפטים, שבשכר שלא חרצו הכלבים לשונם, זכו לכך שמשליכים להם בשר בהמה טרפה (כפי שנאמר בפרשת משפטים "לכלב תשליכון אותו"), ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה.
מכך מקשה ה"תורה תמימה" על דברי הרמב"ם במורה נבוכים, ששם כותב הרמב"ם, שאין בחז"ל כל זכר לשכר או גמול לבעלי חיים (בלשון הרמב"ם: "אמנם עניין זה, הגמול לבעל חיים שאינו מדבר, לא נשמע כלל באמונתנו לפנים, וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל"). על כך מקשה ה"תורה תמימה" "ותימה רבה, שלא זכר כלל מאגדה זו, שמפורש בה היפך מוחלט מדבריו. ואולי כוונתו לשכר נצחי. וצריך עיון".
נראה, שאפשר ליישב את שאלת ה"תורה תמימה", שמטרת הציווי לתת לכלבים בשר טרפה איננה כדי שהכלבים יקבלו את גמולם. ציווי זה נועד כדי להשריש בנו את מידת הכרת הטוב, אך לא כגמול ישיר לכלב. לכן, אין מכאן קושיה על הרמב"ם, כי הרמב"ם התכוון רק לגמול לשם גמול.
ובאופן דומה מצאנו לעניין הכאת היאור (בפרשה הקודמת), שמשה לא היכה את היאור (אלא אהרן) משום שהיאור הגן על משה בילדותו (וכן לא היכה את העפר, שכן הוא הגן עליו בהסתירו את המצרי); והרי שם בוודאי לא יעלה על דעתנו להגדיר עניין זה כ"גמול" ליאור או לעפר, שאינם מרגישים כלל, אלא העיקרון הוא השרשת הערך של הכרת הטוב ושלא להיות כפוי טובה. כך גם כאן, לא מדובר ב"גמול" לכלב אלא בהשרשת מידת הכרת הטוב, ומיושבת הקושיה על הרמב"ם.
ענין זה של הכרת טובה אנו למדים גם מהפסוק "פטר כל רחם" וגו'. אחד הטעמים לקדושת בכור חמור דווקא (בניגוד לכל בהמה טמאה אחרת) הוא כדי לתת שכר לחמורים על שסייעו לבני ישראל, כשיצאו ממצרים.
ועוד:
"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"
מעשה באדם, שנכנס אצל רבי מאיר'ל מפרימישלן והתלונן: "רבנו, כל מיני תחבולות חבלתי וכל סוגי חכמות ניסיתי על מנת להצליח בעסקי, אבל ביש מזל אני ועד היום ההצלחה ממני והלאה."
אמר לו רבי מאיר'ל: "זה שאומר הכתוב "ולכל בני ישראל-לא יחרץ" אין צורך בחריצות ("יחרץ") ופקחות יתרה, אלא "כלב (כמו לב) לשונו"-יהיו לשונך ולבך שווים, חדל לך מן הקנוניות והתחבולות, ואז אני מברכך ומבטיח לך כי תשכיל ותצליח בכל אשר תפנה".
ואכן זה לשון סוחרים: האמת היא הטוב שבשקרים!
"שבעת ימים תאכל מצת...מצות יאכל את שבעת הימים" (פרק יג, פסוקים ו-ז)
פעם אחת, בשנת בצורת, החליטו גבאי הצדקה של העיר ווילנא, מפני המצב הקשה, להפחית מסכום הכסף הרגיל, אשר נהגו לחלק לעניי העיר בכל שנה ל"קמחא דפיסחא".
כאשר הגיע הדבר לגאון מווילנא, צווה לקרוא מיד לגבאי הצדקה, והללו מיהרו לבוא.
אשאל אתכם שאלה – פתח הגאון – מדוע בפסוק ו' כתוב: "תאכל מצת", בכתיב חסר בלי הו', ואילו בפסוק ז' כתוב: "מצות יאכל", בכתיב מלא עם האות ו'?
אלא – השיב הגאון – כאשר מדובר בך, בעצמך, רשאי אתה לצמצם ככל שתרצה, משום כך כתוב "תאכל מצת", בכתיב חסר. ואילו כאשר מדובר באחרים, הזקוקים לעזרה ולתמיכה, שם אין אתה רשאי לחסוך, ומשום כך כתוב: "מצות יאכל", בכתיב מלא.
לרפואת:
יוסף בן שרה
יצחק בן יונה
סתיו בת אירית
יהונתן צבי בן שרית מרגלית
בנימין בן זילפה
תמר-מאיה בת אילנה
אבינועם ראובן בן פרחה
נתן בן גילה
דוד יוסף בן רחל
אלעד בן תרז תמר
אופיר בן שרה
אורי בן רחל
אורי בן תמר
רוחמה חיה בת חוה
ציון בת אלונה (א' בצירה)
רינה אליה בת אירה איטה
טובה חיה בת שרה
זיו בן מרגלית
דבורה בת שמחה
מירב בת אסתר
נמרוד בן צפריר
ליאת בת צילה
דבורה בת ציפורה
עודד רפאל בן יונה
אליהו בן נעימה
אופק בן רביד
יאיר יונתן רפאל בן מירב מיכל
נווה בן רעות
שמעון בן סוליקה
הדס בת שרה פוריה
הדסה בת מרה (MERA)
עידו בן יעל
מיכאל בן לאה
הילה בת ליז עליזה
דורי בן אורה
דיזי -זהבה בת נזלו
מזל בת מרים
אורנית בת רות
שמעון בן רחל
לימור בת פנינה (פאולינה)
שלום בן סעדה
רחלי בת לילי אפרת
אסתר בת רחל
אפרת בת דבורה הינדה
דניאל בן הילה שרה
דוד אריה בן מרים
גיטה בת נעכא (NECHA)
אבנר בן סלמה
מאיר בן אסתר
שושנה בת שרה
נתי בן דבורה
אתי אסתר ארנונה בת שרה
אורטל בת יפית
יהודית בת ציונה סינייה
חסיבה בת חנה
גד בן אסתר
חן בת ענת חנה
צבי בן חביבה
עינב בת רבקה
נילי בת שרה הניה
אייל ראובן בן אורנה נריה
חנה בת סלה SALA
וכל חולי עמו ישראל.
"אל נא רפא נא לה"!
"אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא:
נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם:
חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ:
יָחִיד גֵּאָה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת: "
רפואה שלמה ובשורות טובות לכל עם ישראל!
<font>שבת שלום ומבורך!!
</font>
בס"ד
"לא יחרץ כלב לשונו"
ידועים דברי חז"ל במכילתא פרשת משפטים, שבשכר שלא חרצו הכלבים לשונם, זכו לכך שמשליכים להם בשר בהמה טרפה (כפי שנאמר בפרשת משפטים "לכלב תשליכון אותו"), ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה.
מכך מקשה ה"תורה תמימה" על דברי הרמב"ם במורה נבוכים, ששם כותב הרמב"ם, שאין בחז"ל כל זכר לשכר או גמול לבעלי חיים (בלשון הרמב"ם: "אמנם עניין זה, הגמול לבעל חיים שאינו מדבר, לא נשמע כלל באמונתנו לפנים, וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל"). על כך מקשה ה"תורה תמימה" "ותימה רבה, שלא זכר כלל מאגדה זו, שמפורש בה היפך מוחלט מדבריו. ואולי כוונתו לשכר נצחי. וצריך עיון".
נראה, שאפשר ליישב את שאלת ה"תורה תמימה", שמטרת הציווי לתת לכלבים בשר טרפה איננה כדי שהכלבים יקבלו את גמולם. ציווי זה נועד כדי להשריש בנו את מידת הכרת הטוב, אך לא כגמול ישיר לכלב. לכן, אין מכאן קושיה על הרמב"ם, כי הרמב"ם התכוון רק לגמול לשם גמול.
ובאופן דומה מצאנו לעניין הכאת היאור (בפרשה הקודמת), שמשה לא היכה את היאור (אלא אהרן) משום שהיאור הגן על משה בילדותו (וכן לא היכה את העפר, שכן הוא הגן עליו בהסתירו את המצרי); והרי שם בוודאי לא יעלה על דעתנו להגדיר עניין זה כ"גמול" ליאור או לעפר, שאינם מרגישים כלל, אלא העיקרון הוא השרשת הערך של הכרת הטוב ושלא להיות כפוי טובה. כך גם כאן, לא מדובר ב"גמול" לכלב אלא בהשרשת מידת הכרת הטוב, ומיושבת הקושיה על הרמב"ם.
ענין זה של הכרת טובה אנו למדים גם מהפסוק "פטר כל רחם" וגו'. אחד הטעמים לקדושת בכור חמור דווקא (בניגוד לכל בהמה טמאה אחרת) הוא כדי לתת שכר לחמורים על שסייעו לבני ישראל, כשיצאו ממצרים.
ועוד:
"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"
מעשה באדם, שנכנס אצל רבי מאיר'ל מפרימישלן והתלונן: "רבנו, כל מיני תחבולות חבלתי וכל סוגי חכמות ניסיתי על מנת להצליח בעסקי, אבל ביש מזל אני ועד היום ההצלחה ממני והלאה."
אמר לו רבי מאיר'ל: "זה שאומר הכתוב "ולכל בני ישראל-לא יחרץ" אין צורך בחריצות ("יחרץ") ופקחות יתרה, אלא "כלב (כמו לב) לשונו"-יהיו לשונך ולבך שווים, חדל לך מן הקנוניות והתחבולות, ואז אני מברכך ומבטיח לך כי תשכיל ותצליח בכל אשר תפנה".
ואכן זה לשון סוחרים: האמת היא הטוב שבשקרים!
"שבעת ימים תאכל מצת...מצות יאכל את שבעת הימים" (פרק יג, פסוקים ו-ז)
פעם אחת, בשנת בצורת, החליטו גבאי הצדקה של העיר ווילנא, מפני המצב הקשה, להפחית מסכום הכסף הרגיל, אשר נהגו לחלק לעניי העיר בכל שנה ל"קמחא דפיסחא".
כאשר הגיע הדבר לגאון מווילנא, צווה לקרוא מיד לגבאי הצדקה, והללו מיהרו לבוא.
אשאל אתכם שאלה – פתח הגאון – מדוע בפסוק ו' כתוב: "תאכל מצת", בכתיב חסר בלי הו', ואילו בפסוק ז' כתוב: "מצות יאכל", בכתיב מלא עם האות ו'?
אלא – השיב הגאון – כאשר מדובר בך, בעצמך, רשאי אתה לצמצם ככל שתרצה, משום כך כתוב "תאכל מצת", בכתיב חסר. ואילו כאשר מדובר באחרים, הזקוקים לעזרה ולתמיכה, שם אין אתה רשאי לחסוך, ומשום כך כתוב: "מצות יאכל", בכתיב מלא.
לרפואת:
יוסף בן שרה
יצחק בן יונה
סתיו בת אירית
יהונתן צבי בן שרית מרגלית
בנימין בן זילפה
תמר-מאיה בת אילנה
אבינועם ראובן בן פרחה
נתן בן גילה
דוד יוסף בן רחל
אלעד בן תרז תמר
אופיר בן שרה
אורי בן רחל
אורי בן תמר
רוחמה חיה בת חוה
ציון בת אלונה (א' בצירה)
רינה אליה בת אירה איטה
טובה חיה בת שרה
זיו בן מרגלית
דבורה בת שמחה
מירב בת אסתר
נמרוד בן צפריר
ליאת בת צילה
דבורה בת ציפורה
עודד רפאל בן יונה
אליהו בן נעימה
אופק בן רביד
יאיר יונתן רפאל בן מירב מיכל
נווה בן רעות
שמעון בן סוליקה
הדס בת שרה פוריה
הדסה בת מרה (MERA)
עידו בן יעל
מיכאל בן לאה
הילה בת ליז עליזה
דורי בן אורה
דיזי -זהבה בת נזלו
מזל בת מרים
אורנית בת רות
שמעון בן רחל
לימור בת פנינה (פאולינה)
שלום בן סעדה
רחלי בת לילי אפרת
אסתר בת רחל
אפרת בת דבורה הינדה
דניאל בן הילה שרה
דוד אריה בן מרים
גיטה בת נעכא (NECHA)
אבנר בן סלמה
מאיר בן אסתר
שושנה בת שרה
נתי בן דבורה
אתי אסתר ארנונה בת שרה
אורטל בת יפית
יהודית בת ציונה סינייה
חסיבה בת חנה
גד בן אסתר
חן בת ענת חנה
צבי בן חביבה
עינב בת רבקה
נילי בת שרה הניה
אייל ראובן בן אורנה נריה
חנה בת סלה SALA
וכל חולי עמו ישראל.
"אל נא רפא נא לה"!
"אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא:
נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם:
חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ:
יָחִיד גֵּאָה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת: "
רפואה שלמה ובשורות טובות לכל עם ישראל!
<font>שבת שלום ומבורך!!
</font>
