פרשת אמור

[יצחק וולסטר]

פרשת אמור

פרשת אמור אנחנו חוזרים אל המקורות. פרשת קדושים הייתה פרשה קצרה עם מעט מילים ,אך הרבה מצוות.כמו ראשי פרקים של נושא חשוב ועיקרי שהוא להתנהג כמו בן אדם. בפרשת אמור כאילו אמרו: " והרי החדשות בהרחבה," ובאים לפרט את כל המצוות שכבר הוזכרו, אבל מן הדין לשנן אותן היטב. ראשית חובתו של המנהיג בעל המשרה לתת דוגמה אישית. בהופעתו החיצונית, בניקיון כפיו, ובחייו האישיים והמשפחתיים. " לא- יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם יגלחו". " אישה זנה וחללה לא יקחו". " כי אם-בתולה מעמיו יקח אישה". בעל מום לא יבוא אל המקדש. כול אשר מתקרב אל המקדש או מעורב עשייה ציבורית יהיה נקי מכל רבב. אחר כך חוזרים על החגים. שבתות וחגים. כל חג וחג תפקידו פשרו וצורתו. בסוף הפרשה מדובר על בן אישה ישראלית שמקלל את השם. דינו נחרץ ומות. אפילו שאביו מצרי הוא נחשב ליהודי וחייב להתנהג בהתאם. " משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח," לטוב ולרע. מוסבר כאן שהעונש הוא תוצאה בלתי נמנעת של החאט, " עין תחת עין, שן תחת שן". שבת שלום

 

[עמליה3]

בוקר טוב

שלום לכל החברים והחברות. חזרנו מהנופשון אחרי טיולים מצוינים בצפון ופגישה מרגשת עם יצחק. טוב לנסוע וטוב לחזור לשיגרה. מאחר וכל השבוע טיילנו בשבת חייבים למשפחה, לבנות ולנכדים. נכדי הבכור היום בן שלוש עשרה. בשבת הבאה הוא עולה לתורה לפי התאריך העברי,אך בשבת זו נוסעים לברכו ולקחת מבתי את כלבתי שנמסרה לה למשמורת. וזו הסיבה שלא אצטרף לטיול. מאחלת לכולכם הנאה וטיול מוצלח.

 

[הפלאות של עליזה1]

פרשת שבוע חלק א

פרשת אמור ''..וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן..'' (ויקרא כד כג) מדוע את המקלל רגמו באבן ואילו את המקושש רגמו באבנים? הרה''ג שלמה לוינשטיין שליט''א ''..מוֹעֲדֵי ד' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי'' (ויקרא כג ב) אומרת הגמרא (ר''ה כה.) שהחדש מקודש אפילו אם בית הדין טועים וכן אם היו 'מזידין' וכן אם היו אנוסין. ''אֹתָם'' - ר''ת: אנוסין, תועים, מזידין. * פרשת המועדות פותחת בשמירת השבת. ואחר כך עוסקת בשאר המועדים. אומר ה'פענח רזא', שמשום כך נסמכה פרשת המועדות לפרשת הדלקת הזית במשכן - לומר לך שמצוה מן המובחר להדליק נר שבת ויו''ט בשמן זית. ה'שערי אהרן' מביא בשם המפרשים שפרשת המועדות חותמת בענין חג הסוכות ונסמכת לה פרשת ''שֶׁמֶן הזַיִת'' (ויקרא כד ב) – רמז לחנוכה שבא מיד לאחר חג הסוכות. והנה ההלכה היא כ'בית הלל', (שבת כא שב'יום הראשון (הכונה בלילה) מדליק אחת (נר אחד) מכאן ואילך מוסיף והולך' בלילה השני ב' נרות עד שבלילה השמיני מדליק ח' נרות. ורמז לדבר: בפרק כ''ד פסוק ב' נאמר: ''נֵר'' – לשון יחיד ופסוק ד' נאמר: ''נֵרוֹת'' לשון רבים. ולאחר פרשת ''שֶׁמֶן הזַיִת'' (שם) מובא ענין אפיית החלות ונאמר: ''וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ'' (כד ה) - רמז לסעודת פורים. ואילו פרשת המקלל שנרגם מרמזת להמן שנתלה. * ''וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית..'' (ויקרא כד י) אומר רש''י: ''וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית'' (ת''כ) - 'מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר: מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים? בתמיה'. אומר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ''ל שבכל פעם שישראל עלו לרגל, היו מרימים להם את השלחן עם לחם הפנים - להראות להם שהלחם חם לאחר שמונה ימים, להראות להם חיבתו של מקום שעושה להם נס מיוחד בלחם הפנים. ודוקא בדבר שבו ד' מראה לעם ישראל את חיבתו הגדולה אליהם ועושה להם בו נס תמידי – דוקא בדבר הזה יצא אותו אדם ולגלג! אלא זאת כחה של ליצנות, שדוחה אלף תוכחות ואומרים חז''ל (דרך ארץ זוטא פ''ו): 'תחילת עבירה – הרהור הלב שניה לה – ליצנות'. לכן ה'מסילת ישרים' מאריך מאד בגנות הליצנות, בפרק ה' בביאור מרחיקי מידת הזהירות: ''…המפסיד השני הנה הוא קשה מאד והוא השחוק והלצון. כי מי שטובע בם, טובע בים הגדול שקשה מאד להמלט ממנו. כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם, עד שאין הדעת מושלת בו והריהו כשכור, או כשוטה, אשר אי אפשר להם ערמה, או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה. והוא שאמר שלמה המלך ע''ה: ''לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה'' (קהלת ב ב ). וחכמים ז''ל אמרו (ר''ע באבות ג משנה יג): 'שְׂחוֹק וְקַלּוּת ראשׁ, מַרְגִּילִין את האדם לְעֶרְוָה'. כי אע''פ שחמורה היא הערוה אצל כל בן דעת ולבו ירא מלקרוב אליה, מכח הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמיתת גודל פשעה ורוב עונשה, הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט ומקרבים אותו הלוך וקרב שתהיה יראה סרה מעליו מעט מעט מדרגה אחר מדרגה עד שיגיע אל העון עצמו ויעשהו''. ''וכל כך למה? לפי שכמו שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדבר, כן כל עצמו של השחוק, אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל. ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן, אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון בפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחת ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו רבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל מעצמו מידי ראותו, או שומעו, ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל''. * ''וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן..'' (ויקרא כד כג) מדוע את המקלל רגמו ב''אָבֶן'' ואילו את המקושש רגמו ב''בָאֲבָנִים'' (במדבר טו לו)? המקושש טען שעשה את מעשהו לשם שמים. היו שפקפקו במניעי מעשהו והיו שהאמינו לו ומכאן שהיו הרבה דעות ולכן נאמר: ''אֲבָנִים'', לרמז שהיו כמה ''סוגי'' רגימות. לעומת זאת; אצל המקלל לא היה ספק לגבי חומרת המעשה ולכן רגמו אותו בלב ובדעה אחת - ב''אָבֶן''. * ''..וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה'' (ויקרא כד כג) למה הכונה ''כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה''? יש מי שנהנה ממעשה ההריגה ואומר שסוף סוף אפשר להרוג באשור התורה… אך בודאי שלא כך צריך לנהוג, אלא יש לקיים את הדבר כי זהו רצון ד'.

 

[הפלאות של עליזה1]

חלק ב

וכן כתוב בתהילים: ''לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל: לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו'' (תהילים קמט ח - ט) אומר מרן הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל: מאחר והחסידים עושים זאת לשם שמים, לכן ''הָדָר הוּא'' להם. וכן נאמר לגבי שמואל הנביא: ''וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ד' בַּגִּלְגָּל'' (שמואל א, טו לג) ולמה כתוב: ''לִפְנֵי ד' ''? כי עשה זאת לשם שמים, ללא כל פניות ורצונות אישיים. וגם לגבי המקלל, בני ישראל רגמו אותו כיון שזה היה רצון ד' ולא מפני שהם בקשו להרוג… * ''וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי…'' (יחזקאל מד טו) אומרים חז''ל שד' לא מניח את בני ישראל בצרה יותר מג' ימים, ככתוב: ''יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו'' (הושע ו ב). ושואל ה'מגיד מדובנא': הלא אנו כבר אלפיים שנה בצרה?! היה פעם עני שחיזר על הפתחים ובעיר אחת שהכירו את אבותיו, היו מעניקים לו מתת נכבדה. פעם אחת נצטרע ופניו השתנו ללא הכר ונאלץ לחזור לביתו להתרפא. כיון שנזקק לכסף, פנה אל אותה העיר בתקוה לגייס את סכום הכסף לרפויו. מאחר ולא הכירוהו, לא הצליח לקבץ את הסכום הדרוש. ד' הבטיח שלא ישאיר את עם ישראל בצרה יותר מג' ימים. אך כשמגיעה הצרה, ד' לא ''מכיר אותם''… וכן כשהגיעו ישראל לים סוף, הים סרב להיקרע. אמרו לו: ''הלא ד' התנה עם כל מעשי בראשית כי כאשר יגיעו ישראל לים סוף, הוא יקרע''. אמר הים: ''כשיבואו בני ישראל, אני אקרע… אבל היכן הם בני ישראל''?! כשהראו לו, אמר: ''אלו בני ישראל''? 'אלו עובדי ע''ז ואלו עובדי ע''ז'… (מדרש רבה ויקרא פרשה כא). אני לא מכיר אותם… וכאשר בני ישראל תועים… ד' ''לא מכירם''! בפרשת 'נצבים' מפרש בעל 'העמק דבר' על הפסוק: ''הֲשִׁיבֵנוּ ד' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵֹש יָמֵינוּ כְקֶדֶם כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד'' (איכה ה, כא-כב) אדם שיש לו עבד כנעני, אם העבד עושה צרות והאדון רוצה להפטר ממנו ולמכור אותו, הוא לא יכנו בחוזקה, אלא ירחיק אותו ממנו עד שימכרנו. לעומת זאת, אם העבד עובד היטב, אך התרשל במטלה מסוימת ומגיע לו עונש, האדון יכנו, אך יחזירנו לעבודה. וכך היא כונת הנביא: ''הֲשִׁיבֵנוּ ד' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵֹש יָמֵינוּ כְקֶדֶם'' ואם אתה רוצה למכור אותנו ''כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ'' ולא להחזיר אותנו, אז ''קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד'', הכית אותנו בחוזקה ואם כן, סימן שאתה עדין חפץ בנו ועל כן: ''הֲשִׁיבֵנוּ ד' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵֹש יָמֵינוּ כְקֶדֶם''. ''וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת'' הפסוק רומז לעונשו של המחטיא את הרבים. אמרו חז''ל (יומא פז.): 'כָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה', שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם. ה'עקידת יצחק' מצא לכך רמז בפסוק: ''וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ'' (ויקרא כד יז) גם הבהמית וגם השכלית, כלומר שהוא מחטיא אותו, אז ''מוֹת'' בעולם הזה, ''יוּמָת'' בעולם הבא. אבל: ''וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה'' (שם פסוק יח), אם רק הרג את הגוף ולא החטיא אותו, ''יְשַׁלְּמֶנָּה'', כלומר גם הוא יהרג, אבל ''נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ'', לבסוף שניהם יהיו בגן עדן. כי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו. ~~~~~~~~~~~~~~~~ "..אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן.." 'אמרו רבותינו (מדרש פסיקתא רבתי פרשה יד): "מעשה היה בישראל: אחד שהיתה לו פרה והיה חורש בה יום ויום וביום השבת היתה נחה. לימים ירד אותו צדיק מנכסיו ומכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי, הוציא אותה לשדה והיה חורש בה כל ששת ימי החול. ובשבת, הוציאה לחרוש בשדה וקשר העול על צוארה ורבצה לו תחת העול ולא רצתה לעשות מלאכה ביום השבת והיה הגוי מכה אותה ולא הועיל כלום. כיון שראה הגוי כך, הלך אצל אותו צדיק שמכרה לו ואמר לו: בוא טול פרתך. ששת ימים עבדתי בה וביום השבת הוצאתי אותה לחוץ לחרוש בה ורבצה תחת העול ולא רצתה לעשות שום מלאכה בעולם. אמר לו אותו צדיק: בוא עמי ואני מעמידה לך. הלך עמו ודבר באזני הפרה: "אוי פרה.., כשהיית בידי היית נחה בשבת ועתה 'גרמו עונותי' ומכרתי אותך לזה האיש, 'בבקשה ממך עמדי וחרשי'. כיון שאמר לה כך עמדה והתחילה לחרוש. אמר לו הגוי: "הגד לי, שמא כשפת אותה? לא אניח אותך עד שתגיד לי מה עשית לה, או מה אמרת לה באוזניה"? אמר לו אותו צדיק: "כך וכך אמרתי לה..." כיון ששמע הגוי כך, נבהל ונזדעזע ונשא קל וחומר בעצמו ואמר: "ומה אם פרה זאת שאין לה לא שיחה ולא דעת ולא תבונה הכירה את בוראה ואני שיצרני יוצרי בדמותו ובצלמו ונתן בי דעת ובינה, לא יהיה ראוי לי להכיר את בוראי? מיד הלך ונתגייר וזכה ללמוד תורה ונקרא רבי יוחנן בן תורתא'.

 

[הפלאות של עליזה1]

עוד על פרשה

פרשת אמור תשס"ו המגדף את השם פרשתנו מסתיימת בפרשה של המגדף את השם: "ויצא בן אישה ישראלית, והוא בן איש מצרי, בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי". ובסוף הפרשה ויקב בן האישה הישראלית את ד' ויקלל". העונש שיקבל הינו עונש חמור של סקילה. ואולם קשה הדבר, מדוע צריכה התורה להדגיש לנו כי אותו האיש יצא ממקום כלשהו? מה הקשר בין יציאתו לכך שגידף את השם? כמו"כ מה הדבר שגרם לו לגדף את השם? אומרים לנו חז"ל שנאמר על המגדף שיצא, כיון שיצא מהפרשה הקודמת לו בתורה והיא פרשת לחם הפנים. לומר לנו ששאל המגדף על כך שנותנים לשמים לחם שעברו עליו כבר תשעה ימים (למרות שאמרו לנו חז"ל שזה אחד הניסים שנעשו במשכן שלאחר תשעה ימים היה הלחם טרי כמו ביום אפייתו), ולמה שלא יתנו לחם טרי, ובשעה שלא קיבל תשובה שסיפקה אותו, הרי שבעט בכל וגידף את השם. רש"י מסביר שמדובר באדם שאמנם אמו ישראלית משבט דן, אך אביו איש מצרי. וכשמגיעים בני ישראל לזמן חנייתם, הרי שבא אותו אדם לחנות בשטח שבט דן. אמר לו אחד הישראלים שהיות וחלוקת המחנות נקבעת על פי האבות, ואביו אינו משבט דן, הרי שאינו זכאי למקום אותו הוא תופס. תבע האיש את אנשי שבט דן בבית דינו של משה רבינו והפסיד ואז יצא וגידף. דברי רש"י אינם מיישבים את תמיהתנו. שהרי לא מעניין אותנו למה הוא כעס, כי כפי שאמרנו יכולות להיות סיבות שונות לכעסו. אולם צריכים אנו להבין מה מביא אותו בכעסו או בחוסר סיפוקו לגדף את השם? יתכן שניסתה התורה ללמדנו מוסר השכל כפול. ראשית ללמדנו שאמנם אין שאלה שהיא אסורה להישאל, כפי שאמרנו יותר מפעם, כל עוד יש סימן שאלה התלוי בה בסופה ולא סימן קריאה, שהרי זה מהות כל ההבדל בין שאלת הבן הרשע לשאלת הבן החכם בהגדה של פסח, שהאחד שואל כדי להבין ולקבל תשובה, ואילו השני אינו שואל כי אם קובע עובדה, ולא מחכה לקבלת התשובה בכדי להגיב. קושיות ושאלות הם דבר חיובי והם מעלים את האדם, וגם אם לא מקבלים תשובה מספקת לשאלה נקודתית, זה לא צריך להעיב על העניין וצריכים להמשיך ולראות את התמונה הכללית. לאיוב היו שאלות רבות. הקב"ה נגלה אליו, ומוסיף על קושיותיו שאלות רבות על בריאת העולם. ולכאורה נראה כאילו אין הקב"ה עונה לשאלותיו על שכר ועונש, אך למעשה הוא עונה לו תשובה ישירה כמו שאת חוקי הטבע אינך מבין, כך גם לא תוכל להבין את שאלות השכר והעונש עד שלא תדע את מקומך בתוכנית האלקית. תשובה שאיוב מקבל, לא מפני שמוותר על רצונו להבין, אלא שהיות והשם דיבר אליו, הוא יודע שלכל יש טעם למרות שהוא עדיין אינו מבין אותו, ואולי לא יזכה להבין אותו. החכם יודע שיש לו עוד הרבה מה ללמוד. הכסיל, הטיפש, הגאוותן לעומתו בטוח שרק דבר אחד נותר לו להבין, וכשאינו מבין הוא יוצא ומגדף. המאמינים יודעים שלא על הכל ישנה תשובה מיידית, אולם אמונתם נותנת להם כוח להמתין בידיעה ש"אף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו". הדבר השני אותו ניסתה התורה ללמדנו היא שממחלוקת כאשר אינה לשם שמים לא יצא טובה, כי אם רעה. ועבירה גוררת עבירה, ומריב שיש לו עם אחר, הוא נגרר לקלל את השם ועל כך מתחייב בנפשו. אפשר לומר שאחד המאפיינים של משתתף במחלוקת שאינה לשם שמים הוא שאינו מעוניין כלל במה שבעל דינו יכול להשיב לו על טענתו, וזאת כי ה"אני" שלו ממלא את כל עולמו והגידופים הם שלסופו של דבר מגלים זאת. כאשר יש התדרדרות ברגש הכבוד ההדדי, והכבוד בו אני חייב עם הבריות, הרי מהר מאד מגיעים לקלל את השם. שהרי אם לא כן, איך לאחר יציאת מצרים וכל הנסים הגלויים אותם ראה ומהם נהנה, בכל זאת בסופו של דבר הוא מגיע לגדף את השם? אך כאשר אין כבוד לזולת, אז גם כאשר דבר מה מפריע לו ואינו מתרחש בדיוק כמו שציפה ורצה, אזי הוא יוצא ומגדף את השם. יוצא אולי כיון שיצא מתוך מחנה ישראל בכך. בימים אלו בהם אנו נמצאים, ימי ספירת העומר, בהם אנו אבלים על פטירתם של תלמידי רבי עקיבא , כנראה בשל מלחמתם בצבאו של בר כוכבא, צריכים אנו לשים אל לב, כי הסיבה לנפילתם היא שלא נהגו כבוד זה בזה. כלומר, למרות שהיו תלמידי חכמים גדולים מאין כמותם, בכ"ז באותה הבחינה של הכבוד ההדדי הם נכשלו, ומי שנכשל בכבוד חברו, קצרה לו הדרך להיכשל בכבוד שמים. שבת שלום ומי יתן והתנוצצות האור שמתגלה בגלוי בל"ג בעומר, תימשך ותאיר לכל השנה כולה, גם בהיותה בפנימיות המחכה לגאולתה ויציאתה לאור עולם.