פרשת אמור
פרשת אמור "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרתה אליהם" וכו' "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים"(רש"י). הפרשה מדברת על דיני טומאה וטהרה ועל האזהרה לכהנים להישמר מטומאה. ומפליא הדבר שלא מצינו מפורשות לשון זו של חז"ל המובאת ברש"י "להזהיר גדולים על הקטנים" אלא בדיני טומאה ולא בשאר המצוות שבתורה ומה טעם לדבר? כי הטומאה מצויה היא, מצודתה פרושה על פני כל החיים כולם ונתקלים בה על כל צעד ושעל. ומי שאינו מלומד בה ומורגל להישמר מפניה כבר משחר ילדותו, קשה לו מאוד להיזהר מלהסתאב בה. על כן באה אזהרה מפורשת על הגדולים שישמרו על קטניהם מן הטומאה, שכל עבודת בית המקדש תלויה בשמירה זאת. כיום אין לנו בית המקדש ולא דיני טומאה וטהרה שתלויים בו. ברם פרט למצוות שאינן נוהגות גם בזמן הזה ועוד ביתר תוקף. איפוא החובה על הגדולים, על ההורים ועל המחנכים, לשים עין פקוחה על הקטנים, להשגיח עליהם ולהזהירם תמיד שיתרחקו מכל מיני הטומאות המצויות כיום, מהשקפות זרות ומדעות לא נכונות מחברים רעים ומכל השפעה לא רצויה. צאו וראו בפרשה בסופה במעשה של בן הישראלית שחירף וגידף כלפי מעלה ואיך הוא בא לידי כך. שלוש פעמים נזכר בפרשה "בן אשה ישראלית" ו"בן הישראלית" ושוב "בן האשה הישראלית" ולבסוף נזכר שמה המפורש של אמו " ושם אמו שלומית בד דברי" שהיתה פטפטנית ודברנית, שואלת בשלום הכל ומדברת עם כל אדם (רש"י). כי חינוך הבן בקטנותו מוטל בעיקר על אמו ובן שיצא לתרבות רעה נתלית קלקלתו בעיקר באמו. ועל כן מדגישה זאת התורה חזור והדגש ומזכירה את שמה של אמו ורמזו, למען נדע כי זה פרי חינוכה של אם כזאת שהיא פטפטנית ומדברת עם כל אדם. ונדע עם זאת ש"להזהיר גדולים על קטנים", יש קודם כל להזהיר גדולים על עצמם שיהיו נוהגים כשורה וכהוגן, ורק אז הם יהיו מסוגלים להזהיר ולחנך את הקטנים.
פרשת אמור "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרתה אליהם" וכו' "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים"(רש"י). הפרשה מדברת על דיני טומאה וטהרה ועל האזהרה לכהנים להישמר מטומאה. ומפליא הדבר שלא מצינו מפורשות לשון זו של חז"ל המובאת ברש"י "להזהיר גדולים על הקטנים" אלא בדיני טומאה ולא בשאר המצוות שבתורה ומה טעם לדבר? כי הטומאה מצויה היא, מצודתה פרושה על פני כל החיים כולם ונתקלים בה על כל צעד ושעל. ומי שאינו מלומד בה ומורגל להישמר מפניה כבר משחר ילדותו, קשה לו מאוד להיזהר מלהסתאב בה. על כן באה אזהרה מפורשת על הגדולים שישמרו על קטניהם מן הטומאה, שכל עבודת בית המקדש תלויה בשמירה זאת. כיום אין לנו בית המקדש ולא דיני טומאה וטהרה שתלויים בו. ברם פרט למצוות שאינן נוהגות גם בזמן הזה ועוד ביתר תוקף. איפוא החובה על הגדולים, על ההורים ועל המחנכים, לשים עין פקוחה על הקטנים, להשגיח עליהם ולהזהירם תמיד שיתרחקו מכל מיני הטומאות המצויות כיום, מהשקפות זרות ומדעות לא נכונות מחברים רעים ומכל השפעה לא רצויה. צאו וראו בפרשה בסופה במעשה של בן הישראלית שחירף וגידף כלפי מעלה ואיך הוא בא לידי כך. שלוש פעמים נזכר בפרשה "בן אשה ישראלית" ו"בן הישראלית" ושוב "בן האשה הישראלית" ולבסוף נזכר שמה המפורש של אמו " ושם אמו שלומית בד דברי" שהיתה פטפטנית ודברנית, שואלת בשלום הכל ומדברת עם כל אדם (רש"י). כי חינוך הבן בקטנותו מוטל בעיקר על אמו ובן שיצא לתרבות רעה נתלית קלקלתו בעיקר באמו. ועל כן מדגישה זאת התורה חזור והדגש ומזכירה את שמה של אמו ורמזו, למען נדע כי זה פרי חינוכה של אם כזאת שהיא פטפטנית ומדברת עם כל אדם. ונדע עם זאת ש"להזהיר גדולים על קטנים", יש קודם כל להזהיר גדולים על עצמם שיהיו נוהגים כשורה וכהוגן, ורק אז הם יהיו מסוגלים להזהיר ולחנך את הקטנים.