פרשנויות
שאלה שהבסיס שלה דומה לשאלה הקודמת שלי אבל הפעם אני אקח את זה לכיוון אחר.
אני שומע שוב ושוב, שאנחנו קובעים את הפרשנויות שלנו לדברים שקורים. המציאות שלנו היא לא מה שקורה לנו אלא איך אנחנו מפרשים את מה שקרה לנו. אני נוטה מאוד לקבל את זה ואפילו ראיתי מקרה לדוגמה שאם אני הייתי נמצא בסיטואציה הזו הייתי תופס אותה בצורה מסויימת (שלילית) בעוד שהבחור שעליו הייתה ההדגמה, לקח את הסיטואציה לכיוון אחר (גם שלילי) וזה היה כמעט בלתי אפשרי לגרום לו להבין שאולי יש גם פרשנות (שלילית) אחרת לאותה סיטואציה. כלומר לא עצם השליליות היא העניין אלא משהו שלילי ספציפי שבא "לספק" לנו צורך מסויים מול עצמנו (אולי של "אני צודק"?) שמתאים לתפיסה שלנו את עצמנו (יש שיגידו בעקבות אירוע(ים) מהעבר).
אם אנחנו מבינים שהפרשנות שלנו היא זו שקובעת מבחינתנו אז אנחנו גם מבינים שאפשר לבחור בין פרשנויות שונות וכמו שבחרנו בפרשנות X (שלילית), כך נוכל גם לבחור בפרשנות Y (חיובית) ובכלל לבחור בפרשנויות שמקדמות אותנו ולא תוקעות אותנו. עכשיו עולה השאלה, איפה עובר הגבול שבו אנחנו לא נהיה "חיוביים" מדי וכך נקבל שוב ושוב סטירות, כשהמציאות תטפח על פנינו. אם לדוגמה פעלנו כדי לסגור עסקה עם גורם מסויים, אם כל דבר שקורה, נפרש רק בכיוון החיובי (כי ככה בחרנו), אם הלקוח בסוף יחליט לא לסגור את העיסקה, לא נבין מאיפה זה בא לנו כי היינו בטוחים שהכל כבר סגור. התנהלות כזו, עלולה להראות כמו להלה לנד, לצופה מהצד. אם לחילופין, היינו יותר זהירים או מבינים שצריך להתכונן גם למצב ה"לא חיובי" או שהיינו מצליחים למנוע אותו או שלא היינו מופתעים כאשר זה היה קורה. סוג של, לקוות לטוב ולצפות לרע.
אני אשמח לשמוע את דעתכם.
שאלה שהבסיס שלה דומה לשאלה הקודמת שלי אבל הפעם אני אקח את זה לכיוון אחר.
אני שומע שוב ושוב, שאנחנו קובעים את הפרשנויות שלנו לדברים שקורים. המציאות שלנו היא לא מה שקורה לנו אלא איך אנחנו מפרשים את מה שקרה לנו. אני נוטה מאוד לקבל את זה ואפילו ראיתי מקרה לדוגמה שאם אני הייתי נמצא בסיטואציה הזו הייתי תופס אותה בצורה מסויימת (שלילית) בעוד שהבחור שעליו הייתה ההדגמה, לקח את הסיטואציה לכיוון אחר (גם שלילי) וזה היה כמעט בלתי אפשרי לגרום לו להבין שאולי יש גם פרשנות (שלילית) אחרת לאותה סיטואציה. כלומר לא עצם השליליות היא העניין אלא משהו שלילי ספציפי שבא "לספק" לנו צורך מסויים מול עצמנו (אולי של "אני צודק"?) שמתאים לתפיסה שלנו את עצמנו (יש שיגידו בעקבות אירוע(ים) מהעבר).
אם אנחנו מבינים שהפרשנות שלנו היא זו שקובעת מבחינתנו אז אנחנו גם מבינים שאפשר לבחור בין פרשנויות שונות וכמו שבחרנו בפרשנות X (שלילית), כך נוכל גם לבחור בפרשנות Y (חיובית) ובכלל לבחור בפרשנויות שמקדמות אותנו ולא תוקעות אותנו. עכשיו עולה השאלה, איפה עובר הגבול שבו אנחנו לא נהיה "חיוביים" מדי וכך נקבל שוב ושוב סטירות, כשהמציאות תטפח על פנינו. אם לדוגמה פעלנו כדי לסגור עסקה עם גורם מסויים, אם כל דבר שקורה, נפרש רק בכיוון החיובי (כי ככה בחרנו), אם הלקוח בסוף יחליט לא לסגור את העיסקה, לא נבין מאיפה זה בא לנו כי היינו בטוחים שהכל כבר סגור. התנהלות כזו, עלולה להראות כמו להלה לנד, לצופה מהצד. אם לחילופין, היינו יותר זהירים או מבינים שצריך להתכונן גם למצב ה"לא חיובי" או שהיינו מצליחים למנוע אותו או שלא היינו מופתעים כאשר זה היה קורה. סוג של, לקוות לטוב ולצפות לרע.
אני אשמח לשמוע את דעתכם.
