עוד לפרשת שבוע
תוכחה מאהבה והתחשבות בזולת לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְדֹוָד: שני הפסוקים האלה הם חלק מסדרה של פסוקים המכילים הוראות שונות המסתיימות כולן במילים "אֲנִי יְדֹוָד". דבר זה מעיד על כך שאע"פ שבכל קבוצת פסוקים כזאת יש מספר מצוות שהן כולן בפני עצמן, הרי קשורות מצוות כל קבוצה אלו באלו ואם כן הבנת עניינן של מצוות אלו דורש הבנת הקשר ביניהן. העניין הראשון המחבר את כל מצוות הפרשה הוא עצם הקריאה המופיע בתחילת הפרשה: קדושים תהיו! ומוזר הדבר שהרי בפרשה הקודמת מדובר בעבודת יום הכיפורים ובכל ענייני העריות, בעוד שעיקר פרשתנו עוסקת במצוות שבין אדם לחברו, ומדוע הקדושה מיוחסת כביכול למצוות שביו אדם לחברו יותר מאשר ענייני העריות? מה גם שפירושו של רש"י סותר כביכול הנחה זו ומבטל את השאלה שהרי הוא כותב: "קדשים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, אשה זונה וחללה וגו' אני ד' מקדשכם, (ויקרא כא ז - ח) ולא יחלל זרעו אני ד' מקדשו (ויקרא כא טו) קדושים יהיו אשה זונה וחללה וגו' (ויקרא כא ו - ז)". אלא שהקושי בדברי רש"י כפול הוא: אנו נמצאים בתחילת פרק י"ט והדוגמאות שהוא מביא להסביר את הזיקה של הפרישות אל הקדושה נמצאים בפרק כ"א ומכאן עד לתחילת פרק כ' אין שייך עניין "גדר ערוה". ואם ההזהרה על הקדושה שייכת לענייני ערוה, מדוע היא אינה מופיעה בתחילת פרק י"ח (לא שאנו מייחסים חשיבות כל שהיא לחלוקת התורה לפרקים שאינה חלוקה מסורתית אלא שמספיק כאן ציון הפרקים לראות את קדימות העניינים ו"המרחק" ביניהם) או לחלופין בתחילת פרק כ'? הרמב"ן, אחרי שהביא את דברי רש"י, מביא גם את דברי מדרש תורת כהנים שאמר סתם "פרושים תהיו" ואם כן את המלים "מן הערוה ומן העבירה" הן תוספת של רש"י ולכן הוא צריך להצדיק את ההוספה ולהביא דוגמאות בבחינת "ממרחק תביא לחמה". הרמב"ן נראה כאן כחולק על רש"י ואומר: "ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים: והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה". פירוש הדבר שהרמב"ן חשש שיהיה מי שירצה לפרש שהפרישות מהערוה כדברי רש"י משמעה פרישות מוחלטת, שהדוגמה לכך ממשה עצמו שהרי פרש הוא מאשתו ואם כן אי אפשר כביכול להיות בדבקות גמורה עם הקב"ה. ולא היא. הרי העולם השתנה בין תקופתו של רש"י ותקופתו של הרמב"ן ובמיוחד היחסים שבין הנצרות ליהדות, הנצרות אשר החליטה כביכול לפרוע מהיהודים את נקמתם על כשלון מסעי הצלב. היהודים היו בהתקפה מתמדת מצד הכמורה הנעזרת במשומדים (ובימינו כבימיהם תמיד נמצאים יהודים המקריבים את עצמם כדי להוכיח את אמיתת דברי הנביא: "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ:"...) כדי ל"הוכיח" את אמיתת שקריהם מתוך מקורות יהודיים. וזאת אומרת שבצד התנהגות מותרת, ישנו גדר של מניעת הגזמה ופריצות. וכאן המקום להדגיש כי ישנה טעות מסויימת בהבנת הממרה המפורסמת "קדש עצמך במותר לך" שבדרך כלל קוראים כאילו היה כתוב במוּתר (הוא"ו בשורוק) דבר האומר שדווקא על האדם לאסור על עצמו דברים מותרים, להתנזר מן העולם ושזו היא הקדושה. הדבר הזה נוגד את פשטי הכתובים כמו שהוא נוגד את רוחם. אבל האמת הפשוטה היא שכתוב במוֹתר לך (הוא"ו בחולם) וכפי שכותב הרמב"ן" "וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות וכו'". והיות שכן, הרי באה התורה להדגיש כי רובן ככולן של העבירות ביחסים שבין אדם לחברו, שורש משותף להן עם מקור התאווה השולל זכויותיו של הזולת לחיות, אלא אם כן משמש הוא לסיפוק צרכי. "קדש עצמך במוֹתר לך" הוא הנוגדן ל"אני ואפסי עוד". אז יחל להתגלות שמצוות התוכחה שבה התחלנו מוכתבת לא ע"י הצורך להגן על קדושת התורה ומצוותיה, לא מחרדה של חילול וכדומה, אלא בפשטות גמורה מתוך דאגה לטובת הזולת ואהבתו אהבה אמיתית כמו שד' אמת. לכן מצווה זו מוכתרת לפניה ע"י הציווי "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" ואחריה ע"י הציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". מניעת ושלילת השנאה מובילה לדרישת האהבה, ובלב ליבה של קבוצת מצוות זו עומד הציווי "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" שהוא האיסור החמור שלא להלבין פני חברו ברבים, והענין נלמד מתוך מצוות התוכחה. שמא תחשוב שכדי להחזירו למוטב יש לביישו בפני הבריות, אמרה תורה "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". אסור לביישו ולהכלימו, והמסתתר מאחורי הדברים – או ליתר דיוק: המתגלה מתוכם – הוא שאע"פ שיש כאן מקום לתוכחה, זאת אומרת היתה כאן עבירה, הרי שהמוכח נחשב ומוחזק כצדיק ולא כרשע, שאילו היה נחשב כרשע כי אז יש לפרסם חטאו שיתבייש. ופירוש הדבר שאין הדברים שייכים כלל למי שמן הסתם לא איכפת לו כל הענין (כדברי המלבי"ם וראה גם שו"ת מנחת יצחק) אלא למי שלכתחילה מראה פנים כאילו תורה ומצוות חשובים לו. ויהי רצון שנהיה כולנו מסוגלים לקבל את תוכחת הזמנים כייסורים של אהבה ונתעורר מתרדמתנו לעשות רצון אבינו שבשמים. שבת שלום![כתב מיקי]
