פרק 7!!!
פרק 7: כאשר נכנסנו ני ואורלוק לתוך הבית הביטה בנו האישה המצרית (אורלוק סיפר לי שקוראים לה נפטה) ושאלה: "מה בשם הורוס קרה לכם?" (הבנתי אותה. אני והוא רטובים לגמרי, הוא בלי חלק עליון ואני, רק בחזייה, מכוסה בחלק העליון של הטוגה שלו. אפילו בעיני האדם ההכי תמים זה היה נראה חשוד.) הצורך לענות נחסך ממני כיון שאורלוק אמר "אל תשאלי. רק תארגני לה בבקשה בגדים יבשים ומשהו חם לאכול, בסדר?" שוב, אורלוק הצליח להפתיע אותי בהתחשבות שלו בי. הזכרתי לעצמי שהוא מרגיש חובה לעשות זאת ומיד הדחקתי כל רגש של הכרת תודה כלפיו. נפטה פנתה אליי. "את בסדר?" שאלה. הנהנתי. היא התחילה להוביל אותי דרך מסדרונות הבית הישן היווני. עכשיו נפניתי לבחון את הבית באמת. הוא היה עשוי שיש לבן וקר והואר באור לפידים. היא הובילה אותי דרך מסדרון שקט. ולפתע עצרה מול דלת, אם אפשר היה לקרוא לוילון הדומם שכיסה את הפתח דלת. "זהו חדרך.בפנים תמצאי בגדים שאני יכולה להבטיח לך שהיו מתאימים לך. תתייבשי והתלבשי ונלך לאכול." נכנסתי לחדר לבדי. הוא היה גדול, לבן ויפה מאוד. מיטה גדולה ורכה ניצבה בפינה אחת של החדר,מעלייה כילה לבנה שהייתה מוסטת וקשורה לקיר בחוט כחול.אם רציתי יכולתי להוריד את החוט הכחול והכילה הייתה מסתירה את המיטה שלי מכל עין. השארתי את הכילה ככה, אני צריכה אוויר. על כסא עץ ניצבה מגבת גדולה עשויה בד ושמלת כתפיות לבנה ופשוטה, ובד אדום גדול. הורדתי את הבגדים שלי והתייבשתי בעזרת המגבת. החזרתי את התחתונים והחזייה למקומם הטבעי (עליי, תודה ששאלתם) ולבשתי את השמלה הלבנה שהלמה אותי מאוד. אם הבד האדום לא היה לי מושג מה לעשות. "אממממ...נפטה?" קראתי. "כן?" שמעתי אותה. "את יכולה לבוא שנייה לעזור לי?" נפטה נכנסה. הראיתי לה את הבד האדום והיא הבינה. היא לקחה את הבד ממני ושמה אותו עליי,מסדרת אותו ויוצרת שרוול מתרחב בקצה. את שאר הבד היא ליפפה סביב מותני וקשרה, מניחה לשארית הבד לצנוח על השמלה הלבנה שלי באלגנטיות. היא הושיטה לי סרט עור וקשרתי את שערי במין גולגול גבוה, משאירה שני קצוות ליפול על אוזניי עטויות העגילים. על צווארי היה קשור סרט שחור שהיה אהוב עליי במיוחד עוד מימי יסודי.נפטה הוציאה מאחורי גבה זוג סנדלים יוונים והביטה בי בזמן שנעלתי אותם. כשלבסוף הייתי מוכנה ירדנו שתינו לחדר גדול ומואר שם ישבו וחיכו לנו כל השאר. פא יאי חילק צלחות עם אורז, עוף וירקות מול כל אחד מהיושבים. אורלוק ישב זועף מול השולחן. מאז שחזר מה"טיול" עם ליאנה לא הפסיק בן דודו שנלווה אליו למועצה העליונה להציק לו בשאלות ולהטריד אותו. גם פא יאי הסתכל עליו בצורה חשדנית. לפתע נכנסו לחדר שתי דמויות. ראשונה נכנסה נפטה ולאחריה עוד דמות. הוא הפיל את המקלות שלו (לפא יאי נכנס שיגעון מסוים, הוא היה חייב לבשל לכולם והכריח את כולם לאכול עם מקלות סיניים) מרוב תדהמה. הדמות הזו הייתה ליאנה, אבל היא נראתה שונה לגמרי. היא לבשה שמלה לבנה וכיסוי אדום ואספה את שערה בגולגול מקסים. עיניה החומות הביעו מבוכה כשראתה כמה משכה את תשומת הלב של היושבים סביב השולחן. היא חייכה בביישנות. אורלוק קלט רגע אחד מאוחר יותר מדי שהמקום הפנוי היחידי שנותר בשבילה הוא לידו. סקרתי במבטי את החדר, מבחינה במבטים שננעצו בי. הבחנתי באורלוק וראיתי שעל פניו נסוכה אותה הבאה משתוממת. (כנראה בגלל שאני עדיין בחיים, חשבתי בעגמומיות) לזוועתי הרבה המקום היחידי שנותר פנוי היה, איך לא, ליד אורלוק. כנראה שגם הוא הבחין בכך, כי על פניו עלתה הבעת סלידה. התיישבתי בצמוד לו, נחושה בדעתי לגרום לו לסבול כמה שיותר עד סוף הערב. התחלנו לאכול. בערך באמצע הארוחה הסוערת (כולם דיברו עם כולם, רק אני השתתקתי והבטתי בצלחת שלי) נזכרתי במשהו שרציתי לשאול כבר הרבה זמן. "תגידו, מי זה בדיוק מי שאני אמורה להילחם נגדו?" כולם השתתקו. אחת מהדמיות הקלטיות, שיכולתי להגיד בוודאות שהיא אישה, אמרה: "קוראים לו קאיטון. הוא לוחם מעולה, ואין איש שיוכל לנצח אותו, חוץ ממך," היא הוסיפה בחיוך. "והוא...הוא רצח את ההורים שלי?" הדמות הנהנה. "למה?" שאלתי, די חוששת מהתשובה. "הוא רצה את הכתר של ההורים שלך. אבל זה לא עבד לו, הוא הצליח להרוג את הורייך ואת הוברחת לעתיד בחסות המועצה, והוריו של אורלוק קיבלו את הכתר." היבטתי באורלוק, שישב לצידי. הוא לא סיפר לי שהוא נסיך! הוא היה מרוכז באותו זמן בצלחת שלו. "לא סיפרת לי שאתה נסיך." אמרתי בקול קר וציני. "לא חשבתי שזה יעניין את הוד מלכותה" הוא אמר במשיכת כתפיים ושב לצלחתו. "אם גם אתה נסיך, אז למה אתה מתעקש לקרוא לי הוד מעלתך?" אמרתי "אורלוק הרים את מבטו. "את נסיכה אמיתית, בזכות דמך. אני נסיך רק בזכות הנסיבות. ועכשיו לאחר שחזרת, את תשלטי בממלכה, לא אני." ההסבר הזה הניח את דעתי וחזרתי לגמור את האורז שלי. זה לא היה ממש נוח לאכול בזוג מקלות עץ שלא היה לי מושג איך להחזיק ושכל הזמן נפלו לי מהידיים, אבל הסתדרתי איך שהוא. הייתי עייפה מאוד. אמרתי לילה טוב לכולם ובלי לחכות אפילו לאישור או ליווי של נפטה עליתי לחדרי. על המיטה נחה לה כותנת לבנה, פשוטה, עם שרוולים ארוכים וצווארון וי. לבשתי אותה ונכנסתי למיטה ומיד נרדמתי. אורלוק הסתובב בבית הגדול והרהר במה שאמר ללי בזמן ארוחת הערב. "תפסיק לענות את עצמך בגלל זה, היא תהייה המלכה, זה מגיע לה." הוא לחש לעצמו. הוא טייל במסדרון אחד רחב ידיים עד אשר הגיע לחדר שפתחו היה עשוי בד בתור דלת. מן החדר עלו קולות נשימה שקטים. הוא לא הצליח להתגבר על סקרנותו והסיט את הוילון. במיטה נחה לה לי, יפה ושלווה. נושמת בשקט, הבעת רוגע על פניה. אורלוק כמעט ולא עמד בפיתוי לנשק אותה. הוא הניח שזה לא יראה טוב אם ינסה לנשק אותה בשנתה ומיהר ללכת משם.
פרק 7: כאשר נכנסנו ני ואורלוק לתוך הבית הביטה בנו האישה המצרית (אורלוק סיפר לי שקוראים לה נפטה) ושאלה: "מה בשם הורוס קרה לכם?" (הבנתי אותה. אני והוא רטובים לגמרי, הוא בלי חלק עליון ואני, רק בחזייה, מכוסה בחלק העליון של הטוגה שלו. אפילו בעיני האדם ההכי תמים זה היה נראה חשוד.) הצורך לענות נחסך ממני כיון שאורלוק אמר "אל תשאלי. רק תארגני לה בבקשה בגדים יבשים ומשהו חם לאכול, בסדר?" שוב, אורלוק הצליח להפתיע אותי בהתחשבות שלו בי. הזכרתי לעצמי שהוא מרגיש חובה לעשות זאת ומיד הדחקתי כל רגש של הכרת תודה כלפיו. נפטה פנתה אליי. "את בסדר?" שאלה. הנהנתי. היא התחילה להוביל אותי דרך מסדרונות הבית הישן היווני. עכשיו נפניתי לבחון את הבית באמת. הוא היה עשוי שיש לבן וקר והואר באור לפידים. היא הובילה אותי דרך מסדרון שקט. ולפתע עצרה מול דלת, אם אפשר היה לקרוא לוילון הדומם שכיסה את הפתח דלת. "זהו חדרך.בפנים תמצאי בגדים שאני יכולה להבטיח לך שהיו מתאימים לך. תתייבשי והתלבשי ונלך לאכול." נכנסתי לחדר לבדי. הוא היה גדול, לבן ויפה מאוד. מיטה גדולה ורכה ניצבה בפינה אחת של החדר,מעלייה כילה לבנה שהייתה מוסטת וקשורה לקיר בחוט כחול.אם רציתי יכולתי להוריד את החוט הכחול והכילה הייתה מסתירה את המיטה שלי מכל עין. השארתי את הכילה ככה, אני צריכה אוויר. על כסא עץ ניצבה מגבת גדולה עשויה בד ושמלת כתפיות לבנה ופשוטה, ובד אדום גדול. הורדתי את הבגדים שלי והתייבשתי בעזרת המגבת. החזרתי את התחתונים והחזייה למקומם הטבעי (עליי, תודה ששאלתם) ולבשתי את השמלה הלבנה שהלמה אותי מאוד. אם הבד האדום לא היה לי מושג מה לעשות. "אממממ...נפטה?" קראתי. "כן?" שמעתי אותה. "את יכולה לבוא שנייה לעזור לי?" נפטה נכנסה. הראיתי לה את הבד האדום והיא הבינה. היא לקחה את הבד ממני ושמה אותו עליי,מסדרת אותו ויוצרת שרוול מתרחב בקצה. את שאר הבד היא ליפפה סביב מותני וקשרה, מניחה לשארית הבד לצנוח על השמלה הלבנה שלי באלגנטיות. היא הושיטה לי סרט עור וקשרתי את שערי במין גולגול גבוה, משאירה שני קצוות ליפול על אוזניי עטויות העגילים. על צווארי היה קשור סרט שחור שהיה אהוב עליי במיוחד עוד מימי יסודי.נפטה הוציאה מאחורי גבה זוג סנדלים יוונים והביטה בי בזמן שנעלתי אותם. כשלבסוף הייתי מוכנה ירדנו שתינו לחדר גדול ומואר שם ישבו וחיכו לנו כל השאר. פא יאי חילק צלחות עם אורז, עוף וירקות מול כל אחד מהיושבים. אורלוק ישב זועף מול השולחן. מאז שחזר מה"טיול" עם ליאנה לא הפסיק בן דודו שנלווה אליו למועצה העליונה להציק לו בשאלות ולהטריד אותו. גם פא יאי הסתכל עליו בצורה חשדנית. לפתע נכנסו לחדר שתי דמויות. ראשונה נכנסה נפטה ולאחריה עוד דמות. הוא הפיל את המקלות שלו (לפא יאי נכנס שיגעון מסוים, הוא היה חייב לבשל לכולם והכריח את כולם לאכול עם מקלות סיניים) מרוב תדהמה. הדמות הזו הייתה ליאנה, אבל היא נראתה שונה לגמרי. היא לבשה שמלה לבנה וכיסוי אדום ואספה את שערה בגולגול מקסים. עיניה החומות הביעו מבוכה כשראתה כמה משכה את תשומת הלב של היושבים סביב השולחן. היא חייכה בביישנות. אורלוק קלט רגע אחד מאוחר יותר מדי שהמקום הפנוי היחידי שנותר בשבילה הוא לידו. סקרתי במבטי את החדר, מבחינה במבטים שננעצו בי. הבחנתי באורלוק וראיתי שעל פניו נסוכה אותה הבאה משתוממת. (כנראה בגלל שאני עדיין בחיים, חשבתי בעגמומיות) לזוועתי הרבה המקום היחידי שנותר פנוי היה, איך לא, ליד אורלוק. כנראה שגם הוא הבחין בכך, כי על פניו עלתה הבעת סלידה. התיישבתי בצמוד לו, נחושה בדעתי לגרום לו לסבול כמה שיותר עד סוף הערב. התחלנו לאכול. בערך באמצע הארוחה הסוערת (כולם דיברו עם כולם, רק אני השתתקתי והבטתי בצלחת שלי) נזכרתי במשהו שרציתי לשאול כבר הרבה זמן. "תגידו, מי זה בדיוק מי שאני אמורה להילחם נגדו?" כולם השתתקו. אחת מהדמיות הקלטיות, שיכולתי להגיד בוודאות שהיא אישה, אמרה: "קוראים לו קאיטון. הוא לוחם מעולה, ואין איש שיוכל לנצח אותו, חוץ ממך," היא הוסיפה בחיוך. "והוא...הוא רצח את ההורים שלי?" הדמות הנהנה. "למה?" שאלתי, די חוששת מהתשובה. "הוא רצה את הכתר של ההורים שלך. אבל זה לא עבד לו, הוא הצליח להרוג את הורייך ואת הוברחת לעתיד בחסות המועצה, והוריו של אורלוק קיבלו את הכתר." היבטתי באורלוק, שישב לצידי. הוא לא סיפר לי שהוא נסיך! הוא היה מרוכז באותו זמן בצלחת שלו. "לא סיפרת לי שאתה נסיך." אמרתי בקול קר וציני. "לא חשבתי שזה יעניין את הוד מלכותה" הוא אמר במשיכת כתפיים ושב לצלחתו. "אם גם אתה נסיך, אז למה אתה מתעקש לקרוא לי הוד מעלתך?" אמרתי "אורלוק הרים את מבטו. "את נסיכה אמיתית, בזכות דמך. אני נסיך רק בזכות הנסיבות. ועכשיו לאחר שחזרת, את תשלטי בממלכה, לא אני." ההסבר הזה הניח את דעתי וחזרתי לגמור את האורז שלי. זה לא היה ממש נוח לאכול בזוג מקלות עץ שלא היה לי מושג איך להחזיק ושכל הזמן נפלו לי מהידיים, אבל הסתדרתי איך שהוא. הייתי עייפה מאוד. אמרתי לילה טוב לכולם ובלי לחכות אפילו לאישור או ליווי של נפטה עליתי לחדרי. על המיטה נחה לה כותנת לבנה, פשוטה, עם שרוולים ארוכים וצווארון וי. לבשתי אותה ונכנסתי למיטה ומיד נרדמתי. אורלוק הסתובב בבית הגדול והרהר במה שאמר ללי בזמן ארוחת הערב. "תפסיק לענות את עצמך בגלל זה, היא תהייה המלכה, זה מגיע לה." הוא לחש לעצמו. הוא טייל במסדרון אחד רחב ידיים עד אשר הגיע לחדר שפתחו היה עשוי בד בתור דלת. מן החדר עלו קולות נשימה שקטים. הוא לא הצליח להתגבר על סקרנותו והסיט את הוילון. במיטה נחה לה לי, יפה ושלווה. נושמת בשקט, הבעת רוגע על פניה. אורלוק כמעט ולא עמד בפיתוי לנשק אותה. הוא הניח שזה לא יראה טוב אם ינסה לנשק אותה בשנתה ומיהר ללכת משם.
