פרק 4 חלק א!!!!!
ובבקשה להפסיק לנצלש -_- "אל תיגעו בי!" צעקותיו של הנסיך הדהדו ברחבי הטירה, מלוות במה שנישמע כמו קרב. "אבל... נסיכי!" "איזה חלק מהמשפט אתן לא מבינות?! אל. תיגעי. בי!" המשרתות היו מבולבלות בנוגע להתנהגותו המוזרה של הנסיך, אך היו חייבות לציית לו. "אבקש את סליחתך, קואיצ'י-סאמה." שוב מכונה בשם לא לו, הנער נרגע מספיק בכדי להפסיק להפחיד את הנשים בחדר. "אני ארחץ את עצמי. תכינו את הבגדים שלי וצאו מכאן." המשרתות צייתו ללא מילים, ובדרכן החוצה, נערה צעירה, בערך בגילו של הנסיך, פנתה חזרה אליו. "אנא, קואיצ'י-סאמה, סלח לנו! לא התכוונו לזלזל בך..." המראה של הנערה, ללא ספק פשוטת עם כמוהו, מתחננת לרחמיו, פשוט הרגיש רע. קוג'י עמד לעודד אותה כשהמשרתת הראשית נזפה בה. "מה את עושה?! עיזבי את הנסיך בשקט!" כשהדלת נסגרה, הוא קיווה שלפחות הספיקה לראות אותו מחייך אליה. קוג'י עמד להכנס לאמבט כשלחישותיהן של המשרתות, עדיין לא מחוץ לתווח שמיעה, הגיעו אליו. "כזאת התנהגות מוזרה." "אף פעם לא ראיתי אותו כל כך... אלים." "שמעתן את השמועות?" "על מה?" "על מה שקרה לו אתמול..." כאשר הן התרחקו ושקט חזר לשרור, קוג'י הטיח את אגרופו בקיר, מתעלם מהכאב. 'כל הכבוד, קוג'י, אתה קואיצ'י פחות מיום וכבר אתה מפשל!' מחליט לא לתת לזה להשתלט עליו, הוא התפשט ונכנס למים. הם היו חמים ומרגיעים, וקוג'י הבחין כמה מתוח היה. מי לא היה, חשב, לאחר שהותקף על ידי עדת משרתות פנאטית. 'כדאי שאני אתרגל לכל עניין ה'נסיך' הזה... זה ניראה קל כל כך אתמול...' הוא עצם את עיניו והחל לשטוף עצמו, המים מרגיעים אותו. "טאקויה, אכפת לך..." כוחו של הרגל וכמיהה של ליבו התאגדו נגדו, וקוג'י נשך את שפתו, מרגיש מטופש. 'אידיוט, טאקויה לא כאן בשביל לשטוף לך את הגב... או בשביל שאתה תשטוף את שלו...' "תתעורר כבר!" קולו הדהד בחדר הריק והוא שקע במחשבות. 'אולי אני אראה אותו היום.' לבסוף נקי, קוג'י לבש את בגדיו, רק לגלות שהבגדים שהוכנו עבורו היו הכי פחות נוחים בנמצא. הוא בהה בגלימה והיא כמעט בהתה חזרה כשדפיקה נשמעה מהדלת. "יבוא." בראותו שבוקו היה זה שנכנס לחדר, הנער נעמד, רק בקושי מונע עצמו מלקוד קידה. "המשרתות מספרות סיפורים מעניינים מאוד, נסיכי." האיש הזקן אמר עם חיוך וקוג'י נאנח. "אני בן 15. אני יכול לשטוף את עצמי." הוא היה בר מזל להיות בן אותו הגיל כמו קואיצ'י, כיוון שהנסיך אף פעם לא אמר את גילו, ובוקו נתן למה שהיה יכול להיות טעות לעבור. "אבל למשרתות יש מגע כה רך..." "אני לא מעוניין בבנות." קוג'י מיהר לומר, לא אוהב את הכיוון בו התנהלה השיחה. "כמובן. לאדוני יש עיניינים חשובים יותר להתעסק בהם מאשר עיניינים פעוטים וילדותיים כאלה. "הם לא ילדותיים." קוג'י התעקש, ומרגיש שהוא חצי סתר את עצמו, מיהר להסביר. "אני פשוט... לא פגשתי עדיין את ה... נערה... הנכונה." "כמובן, כמובן." עדיין היה לאיש המבוגר מבט מוזר בעיניו. "ובכן, אגוני אמר לי שאתה מעט חלוד בנוגע לחובותיך בטקס היום." "נכון." "בסדר גמור. אני אדריך אותך בדרך. בוא אחרי, בבקשה." הם יצאו למזדרון העצום וקוג'י הביט מחוץ לחלון, מעריץ את הנוף. 'אני אף פעם לא אתרגל לזה.' הם עברו ליד קבוצת משרתות וביניהן, קוג'י זיהה את הנערה ממקודם. הוא עצר ובוקו הביט בו בשאלה. "נסיכי? מה..." "איך קוראים לך?" הנערה הופתעה מהשאלה, ושאר המשרתות הביטו בקוג'י בצורה מוזרה. "א, אבקש את סליחתך?" "השם שלך. אני רוצה לדעת מה השם שלך." מסמיקה, הנערה השפילה מבטה. "אני... זה לא מקומי להיות חצופה עד כדי כך שאכריז את שמי להוד מלכותו." שם את ידיו למותניו, הנער קיווה שניראה פחות רישמי ומאיים. כשראה שהנערה הצליחה להביט בו שוב, חייך. "בסדר, אז אני מצווה עליך לומר לי את שמך." המשרתות סביבם התחילו להתלחש, מוסיפות לסומק על לחייה של הנערה. "ל, לאנה, הוד מעלתך." "לאנה. זה שם מאוד יפה. מתאים לנערה יפה כמוך." שיעול מאחוריו הסב את תשומת ליבו והנסיך קד לפני המשרתת. "אנא סלחי לי על מעשי הבוקר, לא נהגתי נכון. היי בטוחה שכלום לא יקרה לך." "ה, הנסיך באמת... באמת... נ, נחמד ואדיב, כמו כמו, כמו שאומרים." היא גימגמה. "תרגישי טוב, לאנה." הוא הצטרף לזקן והלכו לדרכם, עוזבים את הנערה עם מבט חולמני. "לא מעוניין בבנות, הא?" "ההסבר בבקשה, בוקו-סאן!" "בסדר גמור..." "אל תישמע כל כך מאוכזב." "*שיעול*" הם הגיעו לסככה המלכותית שהשקיפה על החצר בה המגוייסים החדשים התכנסו לאחר שבוקו סיים את הסברו. לאחר סדרת ניאומים מצד מנהיגי הצבא להעלות את מורל החיילים, הם יישבעו אמונים גם למלכה וגם לנסיך. לאחר מכן... בוקו לא היה מוכן להגיד לו. "הורו לי לא לומר דבר. אך תטרח לנסות להזכר, זו הפעם הראשונה בה אנו עושים זאת. קוג'י היה מעט אסיר תודה, כיוון שלא יכל לזכור דבר שלא ידע. "הבאתי אותו, הוד מעלתך." הנער רצה שהאדמה תבלע אותו במקום. כל מי שהיה נוכח פנה אליו, שלושת גיבורי ילדותו נכללים. "בוקר טוב, הוד מעלתך." כולם אמרו כאיש אחד, מכריחים את הנער להביט מטה, מסמיק. מעין שביל פונה עבורו לעבר מושבו ליד אימו של קואיצ'י, המלכה. מתוך כל מה שהנסיך האמיתי אמר לו, דיבר על אימו הכי מעט. הוא ידע עליה בפועל אפילו פחות. "א, קואיצ'י!" המלכה אמרה עם חיוך עצוב מעט. "אמא." (אני אסביר אח"כ >.>) השתנקויות מילאו את האוויר כשהנער הבין מאוחר מדי שעשה טעות. "איזה חוסר זלזול!" "התנצל מייד!" "תפסיקו!" המלכה אמרה, משקיטה את קולת. "אני דווקא אוהבת את זה. מי אמר שילד לא יכול לקרוא לאימו כך?!" קוג'י לא יכל שלא להבחין במרירות בקולה שדמתה כל כך לעצב בקולו של קואיצ'י. איש מהם לא היה מרוצה מהיחסים אליהם הוכנסו. מלמולים של התנצלות נישמעו כשהתיישב לידה, משום מה מרגיש פחות עצבני ליד שליטת הארץ. עיניו בחנו את הטירונים, מחפשות אחד מסויים, כשהרגיש שמישהו התעסק עם שיערו. מביט לצידו, הוא מצא את המלכה, ידה בבלוריתו. "זה ניראה שונה במקצת היום." "כן... ניסיתי לסדר את זה אחרת." "למה לא ביקשת מהספר שיעשה את זה עבורך?" הוא הסמיק לנוכח העובדה שכולם היו סבורים שהנסיך היה חסר אונים מכדי להרים מסרק ולהשתמש בו. "רציתי לעשות את זה בעצמי." היא התפלאה, אך מיד חייכה בגאווה. "אם זה מה שאתה רוצה..." תרועת חצוצרות חתכה את האוויר, מסמלת את תחילת הטקס. קוג'י הביט בקהל שוב וכמו מגורל מצא את טאקויה מייד. הוא היה באחת השורות הראשונות, עומד מתוח ורם. לרגע קוג'י תהה מה היה קורה לו נופף לו. 'היו מוציאים אותו להורג בטח... הא.' הוא לא שמע את הניאומים בעוד צפה בטאקויה, גורם לאנשים סביבו לתהות מה הנסיך מצא מעניין כל כך בעוד הנואמים עצמם נרדמו בעודם מדברים. "הטירונים ניראים כולם נערים צעירים בריאים." המלכה אמרה בשובע רצון. "אבל אני תוהה האם הם שווי ערך לנסיך." בוקו אמר בתגובה. "ניצטרך לחיות ולראות." למרות שהשיחה הייתה עליו, קוג'י לא התייחס, מחשבה אחת ויחידה במוחו. 'הוא ניראה טוב במדים.' טאקויה עמד שם, והנער על כס המלכות חייך כשקרא אותו כמו ספר פתוח. למרות שהיה ניסער ונירגש, היה זה הרגע השמח בחייו, רגע לו חיכה 15 שנים. אך למרות זאת, חרטה אחת כמו בלטה החוצה, כיוון שחיוכו של הנער לא היה רחב מספיק לחצות את פניו לשניים. 'אל תדאג טאקויה, אני כאן בשבילך. אני כאן...'
