Goggle Girl
New member
פרק 3 של הפיק! חלק א
סליחה שלקח לי קצת זמן ^^; אבל לתרגם פחות כיף מלכתוב ממש :\ אור שמש היה הדבר הראשון שקואיצ'י ראה כשפקח את עיניו לקריאת התרנגול. הוא זכר את דבריה של אמו של קוג'י שהוא לא היה אמור להתעורר מוקדם, והוא באמת גם לא רצה להתעורר, אך הגורל היה אכזר מכדי לתת לו להישאר בחלום. הוא חלם כיצד היו ניראים חייו מחוץ לטירה. הוא לא יכל לתת תיאור אימיתי לעבודות ולמטלות שהיו מוטלות עליו מחוסר ניסיון, אך מתי שראה עצמו עם חבריו, קוג'י ביניהם, תמיד צחק וחייך. הוא גנח כשקם מהמיטה, מכין עצמו נפשית למה שעמד לפניו. אותם צלילים מלאי חיים שפגש בהם אמש בירכו אותו גם אותו בוקר כשירד במדרגות בדרכו למה שהניח שהיה המטבח. ריח נעים ומעורר תיאבון מילא את האוור והזכיר לנסיך שלא אכל מאז בוקר היום הקודם. הוא עצר לפני שניכנס, מצוטט לשיחה שהתנהלה בחדר. למרות שהייתה שיחה פשוטה, קואיצ'י גילה בה עניין רק יותר מאשר בכל הספרים בספרייה המלכותית. בין הנושאים שהועלו היו מצב החנות; מצק המשק והחיות בחווה; דיבורים יומיומיים של אנשים יומיומיים. וכמובן, זוג ההורים לא יכל שלא לדבר גם על בנם. "בוקר טוב." קואיצ'י אמר בהיסוס, מדחיק פיהוק. שני המבוגרים פנו אליו עם חיוכים תואמים, אך ברכותיהם ניקטעו באמצע. אימו של קוג'י הפילה את הסיר שאחזה, ולמרבה המזל היה ריק. "קוג'י!" האישה רצה אל קואיצ'י וחיבקה אותו בחוזקה, אצבעותיה רצות במורד שיערו הקצר. "מה קרה?! מי עשה לך את זה?!" "זה היה טאקויה, נכון?! אמרתי לילד הזה אלפי פעמים להיות זהיר, אבל הוא..." לקח לו רגע להבין על מה הם דיברו. "ל, לא, זה... אני... טאקויה לא עשה כלום לשיער שלי. חתכתי אותו על דעת עצמי." תחת מבטיהם המפקפקים, קואיצ'י הוציא את קווצת השיער מכיסו, עדיין קשורה באותה גומייה שקוג'י השתמש בה. "אני... זה התחיל להפריע לי. לא יכולתי פשוט להשאיר את זה איפשהו... חשבתי שאולי נוכל... לקבור את זה..." הוא ידע שהתירוץ היה ילדותי, אך היה זה הטוב ביותר שיכל לחשוב עליו. להפתעתו, שני המבוגרים חייכו וחיבקו אותו. "אם זה מה שאתה רוצה..." "רק תזכור שזה תמיד יצמח חזרה. תן לזה פשוט זמן, יקירי." לא רגיל למגע אינטימי כל כך עם אנשים אחרים, קואיצ'י לא יכל שלא להסמיק, ובכך גרם לאביו לצחוק. "תיראי, סאטומי, אנחנו מביכים את הנער. בואו פשוט נשב לאכול ארוחת בוקר, אני בטוח שלקוג'י יש דברים טובים יותר לעשות מאשר להיות מחובק על ידי הוריו." האיש התיישב והאישה חזרה לכיריים, מביטה מחוץ לחלון. קואיצ'י התיישב ליד 'אביו'. "לא ראיתי את שלג מאז אתמול." היא אמרה בקול מעט מרוחק. "בטח ברחה שוב. את יודעת איך הסוסה הזאת, הולכת לאן שהרוח לוקחת אותה. נכון, בן?" הוא שיחק עם שערו של קואיצ'י, הבעתו נעשית עצובה. "אל תדאג בקשר לכלום, אני לא אגיד לאמא שלך על אף נערה שבגללה תגזור את השיער שלך." מצמוץ. הסמקה. מצמוץ. הסמקה. עילפון. "אני צודק, נכון?" "תפסיק להטריד את הילד, קוסיי. חיי האהבה שלו, או המחסור בהם, הם עסקם של אף אחד מלבדו. ומלבד אמא שלו. אז תספר לי הכל ברגע שאבא ילך לחנות, בסדר יקירי?" הישועה באה בצורת תבשיל בשר, צורת חיים חוצנית קואיצ'י טרם נפגש בה. אך הטעם היה טוב ובטנו נירגעה, ובנוסך לכך סופק לו תירוץ מצויין עבור הישארות מחוץ לשיחה שעה שהאזין לה. מניח שזו הייתה המציאות אליה התעורר בן דמותו יום ביומו, קואיצ'י חש אשמה על ששלח את קוג'י לגיהנום הקפוא שהיה חייו האמיתיים. האשמה הכבידה עליו יותר כשהודה לעצמו שעדיין לא היה מוכן להחליף חזרה. 'אני מקווה שהוא נהנה.' וילונות ארגמן עצומים היו קשורים לקירות, מגלים את החלונות הענקיים של חדר הנסיך. כל הממלכה כמו נשקפה בהם, והנוף גרם לנער לתהות אם הייתה זו המציאות, או יצירת מופת של אמן גאון. הוא יכל לשבת שם שעות, פשוט מעריץ את הנוף. אך לאף אחד מהשניים לא היה הרבה מזל אותו יום. דפיקה קלה נשמעה מהדלת שהובילה לחדרו של הנסיך. הוא התעלם ממנה, מעקם את אפו כשנשמעה בשנית, יותר בחוזקה. "נסיכי, אני נכנס." הדלת נפתחה ללא קול ופנימה נכנס אגוני, ראש המשמר המלכותי. היה לו שיער בלונדיני ארוך עד מותניו, אסוף באמצע בגומייה רחבה. עיניו הכחולות ניראו בוגרות לגילו. "נסיכי? אה, אתה ער." האיש אמר, מבחין בקוג'י יושב על עדן החלון, מביט החוצה. בפינת החדר מצא ערימת בגדים זרוקים ועיניו נדדו חזרה לנער. במבט שני מצא אותו לובש את הבגדים הפשוטים והזרוקים ביותר שיכל למצוא. למרות שהייתה התלבושת הקרובה ביותר לטעמו של קוג'י, עדיין הייתה רחוקה מלהיות מתאימה עבורו, מספקת יותר מדי אי נוחות ורישמיות. רגליות היחפות הזכירו לאגוני פחות נסיך ויותר פרחח שובב שאהב לרוץ בחוץ, והתמונה העלתה חיוך לפרצופו. "מה אתה רוצה?" קוג'י שאל בקול מעט מרוחק לאחר מספר דקות בהן האיש לא אמר דבר. הוא מצא שיכל לשלוט בקולו בקלות רבה יותר מול אחד מגיבורי ילדותו, לאחר שפגש בשניים מהם אמש. "אימך ביקשה ממני לבדוק האם התעוררת. אני מקווה שנסיכי זוכר שהיום טקס הגיוס. נוכחותך היא חובה." הנער קפץ מעדן החלון ונחת בחינניות על הריפצה, לא מבלי שאגוני הבחין במעשה. אולי היה יכול להיות מעשה זה לא מדהים כל כך, אלמלא היה עדן החלון גבוה מהאיש שעמד בחדר באותה עת. "אני... חושש ששכחתי את חובותי לטקס. אם תוכל אולי..." "אל חשש, נסיכי. בוקו-סאמה ידריך אותך כמידי שנה מאז התחלת להשתתף בטקס." מרגיש הקלה, הנער חגר את חרבו וחייך. "ובכן, קדימה." "הוד מעלתו פיתח חוש הומור מעולה." קוג'י לא אהב את הטון בו נאמרו הדברים, ומסיבה טובה. "הוא מוכן, אתן יכולות להכנס כעת." כעשר משרתות נכנסו לחדר, כולן עם אותו חיוך ששלח רעד בגופו של קוג'י. "למה... הן... כאן?" לא רוצה להוסיף למצוקה הברורה של הנער, אגוני ענה. "להכין את הבגדים עבור הוד מעלתו, לוודא שאתה במצב עולה על הדעת, וכמובן, לפני הכל..." הוא לא היה צריך להמשיך כאשר מעין אמבטיה גדולה הוכנסה לחדר, וקוג'י הרגיש את לחייו מאדימות. "אין לך ממה לחשוש, אלה משרתות שטיפלו בך מאז היית תינוק. הן כבר ראו הכל." קורץ, ראש המשמר המלכותי עזב את החדר, אומר לעצמו שקריאותיו של הנסיך לעזרה ובקשתו שלא יגעו בו לא היו משהו שאמור היה להטריד אותו. 'אולי... משהו קרה אתמול אחרי הכל...' דוחף את המחשבה הצידה להתייחסות מאוחרת יותר, הוא הלך להכין עצמו לטקס.
סליחה שלקח לי קצת זמן ^^; אבל לתרגם פחות כיף מלכתוב ממש :\ אור שמש היה הדבר הראשון שקואיצ'י ראה כשפקח את עיניו לקריאת התרנגול. הוא זכר את דבריה של אמו של קוג'י שהוא לא היה אמור להתעורר מוקדם, והוא באמת גם לא רצה להתעורר, אך הגורל היה אכזר מכדי לתת לו להישאר בחלום. הוא חלם כיצד היו ניראים חייו מחוץ לטירה. הוא לא יכל לתת תיאור אימיתי לעבודות ולמטלות שהיו מוטלות עליו מחוסר ניסיון, אך מתי שראה עצמו עם חבריו, קוג'י ביניהם, תמיד צחק וחייך. הוא גנח כשקם מהמיטה, מכין עצמו נפשית למה שעמד לפניו. אותם צלילים מלאי חיים שפגש בהם אמש בירכו אותו גם אותו בוקר כשירד במדרגות בדרכו למה שהניח שהיה המטבח. ריח נעים ומעורר תיאבון מילא את האוור והזכיר לנסיך שלא אכל מאז בוקר היום הקודם. הוא עצר לפני שניכנס, מצוטט לשיחה שהתנהלה בחדר. למרות שהייתה שיחה פשוטה, קואיצ'י גילה בה עניין רק יותר מאשר בכל הספרים בספרייה המלכותית. בין הנושאים שהועלו היו מצב החנות; מצק המשק והחיות בחווה; דיבורים יומיומיים של אנשים יומיומיים. וכמובן, זוג ההורים לא יכל שלא לדבר גם על בנם. "בוקר טוב." קואיצ'י אמר בהיסוס, מדחיק פיהוק. שני המבוגרים פנו אליו עם חיוכים תואמים, אך ברכותיהם ניקטעו באמצע. אימו של קוג'י הפילה את הסיר שאחזה, ולמרבה המזל היה ריק. "קוג'י!" האישה רצה אל קואיצ'י וחיבקה אותו בחוזקה, אצבעותיה רצות במורד שיערו הקצר. "מה קרה?! מי עשה לך את זה?!" "זה היה טאקויה, נכון?! אמרתי לילד הזה אלפי פעמים להיות זהיר, אבל הוא..." לקח לו רגע להבין על מה הם דיברו. "ל, לא, זה... אני... טאקויה לא עשה כלום לשיער שלי. חתכתי אותו על דעת עצמי." תחת מבטיהם המפקפקים, קואיצ'י הוציא את קווצת השיער מכיסו, עדיין קשורה באותה גומייה שקוג'י השתמש בה. "אני... זה התחיל להפריע לי. לא יכולתי פשוט להשאיר את זה איפשהו... חשבתי שאולי נוכל... לקבור את זה..." הוא ידע שהתירוץ היה ילדותי, אך היה זה הטוב ביותר שיכל לחשוב עליו. להפתעתו, שני המבוגרים חייכו וחיבקו אותו. "אם זה מה שאתה רוצה..." "רק תזכור שזה תמיד יצמח חזרה. תן לזה פשוט זמן, יקירי." לא רגיל למגע אינטימי כל כך עם אנשים אחרים, קואיצ'י לא יכל שלא להסמיק, ובכך גרם לאביו לצחוק. "תיראי, סאטומי, אנחנו מביכים את הנער. בואו פשוט נשב לאכול ארוחת בוקר, אני בטוח שלקוג'י יש דברים טובים יותר לעשות מאשר להיות מחובק על ידי הוריו." האיש התיישב והאישה חזרה לכיריים, מביטה מחוץ לחלון. קואיצ'י התיישב ליד 'אביו'. "לא ראיתי את שלג מאז אתמול." היא אמרה בקול מעט מרוחק. "בטח ברחה שוב. את יודעת איך הסוסה הזאת, הולכת לאן שהרוח לוקחת אותה. נכון, בן?" הוא שיחק עם שערו של קואיצ'י, הבעתו נעשית עצובה. "אל תדאג בקשר לכלום, אני לא אגיד לאמא שלך על אף נערה שבגללה תגזור את השיער שלך." מצמוץ. הסמקה. מצמוץ. הסמקה. עילפון. "אני צודק, נכון?" "תפסיק להטריד את הילד, קוסיי. חיי האהבה שלו, או המחסור בהם, הם עסקם של אף אחד מלבדו. ומלבד אמא שלו. אז תספר לי הכל ברגע שאבא ילך לחנות, בסדר יקירי?" הישועה באה בצורת תבשיל בשר, צורת חיים חוצנית קואיצ'י טרם נפגש בה. אך הטעם היה טוב ובטנו נירגעה, ובנוסך לכך סופק לו תירוץ מצויין עבור הישארות מחוץ לשיחה שעה שהאזין לה. מניח שזו הייתה המציאות אליה התעורר בן דמותו יום ביומו, קואיצ'י חש אשמה על ששלח את קוג'י לגיהנום הקפוא שהיה חייו האמיתיים. האשמה הכבידה עליו יותר כשהודה לעצמו שעדיין לא היה מוכן להחליף חזרה. 'אני מקווה שהוא נהנה.' וילונות ארגמן עצומים היו קשורים לקירות, מגלים את החלונות הענקיים של חדר הנסיך. כל הממלכה כמו נשקפה בהם, והנוף גרם לנער לתהות אם הייתה זו המציאות, או יצירת מופת של אמן גאון. הוא יכל לשבת שם שעות, פשוט מעריץ את הנוף. אך לאף אחד מהשניים לא היה הרבה מזל אותו יום. דפיקה קלה נשמעה מהדלת שהובילה לחדרו של הנסיך. הוא התעלם ממנה, מעקם את אפו כשנשמעה בשנית, יותר בחוזקה. "נסיכי, אני נכנס." הדלת נפתחה ללא קול ופנימה נכנס אגוני, ראש המשמר המלכותי. היה לו שיער בלונדיני ארוך עד מותניו, אסוף באמצע בגומייה רחבה. עיניו הכחולות ניראו בוגרות לגילו. "נסיכי? אה, אתה ער." האיש אמר, מבחין בקוג'י יושב על עדן החלון, מביט החוצה. בפינת החדר מצא ערימת בגדים זרוקים ועיניו נדדו חזרה לנער. במבט שני מצא אותו לובש את הבגדים הפשוטים והזרוקים ביותר שיכל למצוא. למרות שהייתה התלבושת הקרובה ביותר לטעמו של קוג'י, עדיין הייתה רחוקה מלהיות מתאימה עבורו, מספקת יותר מדי אי נוחות ורישמיות. רגליות היחפות הזכירו לאגוני פחות נסיך ויותר פרחח שובב שאהב לרוץ בחוץ, והתמונה העלתה חיוך לפרצופו. "מה אתה רוצה?" קוג'י שאל בקול מעט מרוחק לאחר מספר דקות בהן האיש לא אמר דבר. הוא מצא שיכל לשלוט בקולו בקלות רבה יותר מול אחד מגיבורי ילדותו, לאחר שפגש בשניים מהם אמש. "אימך ביקשה ממני לבדוק האם התעוררת. אני מקווה שנסיכי זוכר שהיום טקס הגיוס. נוכחותך היא חובה." הנער קפץ מעדן החלון ונחת בחינניות על הריפצה, לא מבלי שאגוני הבחין במעשה. אולי היה יכול להיות מעשה זה לא מדהים כל כך, אלמלא היה עדן החלון גבוה מהאיש שעמד בחדר באותה עת. "אני... חושש ששכחתי את חובותי לטקס. אם תוכל אולי..." "אל חשש, נסיכי. בוקו-סאמה ידריך אותך כמידי שנה מאז התחלת להשתתף בטקס." מרגיש הקלה, הנער חגר את חרבו וחייך. "ובכן, קדימה." "הוד מעלתו פיתח חוש הומור מעולה." קוג'י לא אהב את הטון בו נאמרו הדברים, ומסיבה טובה. "הוא מוכן, אתן יכולות להכנס כעת." כעשר משרתות נכנסו לחדר, כולן עם אותו חיוך ששלח רעד בגופו של קוג'י. "למה... הן... כאן?" לא רוצה להוסיף למצוקה הברורה של הנער, אגוני ענה. "להכין את הבגדים עבור הוד מעלתו, לוודא שאתה במצב עולה על הדעת, וכמובן, לפני הכל..." הוא לא היה צריך להמשיך כאשר מעין אמבטיה גדולה הוכנסה לחדר, וקוג'י הרגיש את לחייו מאדימות. "אין לך ממה לחשוש, אלה משרתות שטיפלו בך מאז היית תינוק. הן כבר ראו הכל." קורץ, ראש המשמר המלכותי עזב את החדר, אומר לעצמו שקריאותיו של הנסיך לעזרה ובקשתו שלא יגעו בו לא היו משהו שאמור היה להטריד אותו. 'אולי... משהו קרה אתמול אחרי הכל...' דוחף את המחשבה הצידה להתייחסות מאוחרת יותר, הוא הלך להכין עצמו לטקס.
