אור עיניים
New member
פרק 25
אחוזה בזרועותיו החזקות של שחר, התרוממה מירב לאיטה מהקרירות המרגיעה של רצפת הסלון של מה שהיה פעם ביתה מבצרה. ברגליים כושלות, התקדמה לעבר הכיסאות החומים שניצבו בפינת הישיבה במטבח, וצנחה לתוך הכיסא הראשון שנקרה בדרכה. שחר המשיך לעבר המטבח, מוזג לשניהם מים צוננים בכוסות זכוכית צבעוניות, שנראו כאילו עולזות באופן לא מותאם לנסיבות הבאתן לשולחן. הוא התיישב מולה, מניח את הכוסות על השולחן. מירב דימתה רעד קל בידיו המושטות. שחר היישיר לעברה מבט מחפש. "בואי נתחיל מהתחלה, מירב" אמר. מירב חשבה לעצמה שוודאי שנים עברו מאז ששמעה את שחר קורא לה בשמה. מעולם לא נשמעו לה עיצורי שמה כה חותכים. היא הביטה בו כילד נזוף שנתפס בקלקלתו. "אני מבין שעוברת עליך תקופה לא פשוטה. אני מבין שאת חווה דברים קשים. אבל, איפה היית הבוקר?" שב שחר להקשות. "טיילתי עם חברה" השיבה מירב, מנסה לשכנע את עצמה מהלך אמירת הדברים שתשובתה לא רחוקה אלפי קילומטרים מהאמת, ולהתחמק ממבטיו החודרים של שחר באותו זמן ממש. "מירב, תסתכלי עלי...", שחר התעקש לחפש את מבטה, "פעם ידענו לומר האחד לשנייה את האמת, וזה לא היה מזמן. את לא אומרת לי את האמת עכשיו. מה את מסתירה ממני, מירב?" מירב חשה את המדקרות בליבה בכל פעם ששחר הגה את שמה. היא נאנחה בלי משים מכובד הנטל. "נסעתי עם השופטת פרנקל" היא השיבה. מבט המום התפשט על פניו של שחר. "אני לא מבין...איך השופטת פרנקל קשורה לכל זה? זו לא השופטת שישבה במשפט שלך עם רזקן? השופטת המאויימת? " שאל. "כן..." השיבה מירב. " את לא יודעת מה עבר לי בראש, מותק..." קולו של שחר נשבר לפתע והוא השפיל מעט את מבטו. " בשעה עשר וחצי בערך, מתקשרים אלי מחברת השמירה שלנו. האזעקה, שהימ"ר התקינו לנו, כשהחליטו להפסיק עם השמירה על הבית התחילה לפעול. כשהגעתי לכאן, כבר כולם היו פה. חברת השמירה, המשטרה, אפילו מפקד המרחב...והבית נראה כפי שאת רואה אותו עכשיו. ניסיתי להשיג אותך בטלפון, אבל לא הייתה תשובה. פעם אחר פעם, אחר פעם. המשטרה חושבת שהיה לזה קשר לאיומים שהושמעו כלפיך וכלפי השופטת פרנקל. חשבתי על הגרוע ביותר. " הוא הרים את מבטו לפגוש את עיניה החמקניות של מירב בשנית . פניה של מירב האדימו באדום ארגמני. בעוד שחר מתאר כיצד נפגש פנים מול פנים באימת הונדליזם בביתה, כל שמוחה המנותק הצליח להקרין הוא את תמונות המיטה הלבנה על רקע הג'קוזי המבעבע, טעם הקצפת, התותים, נירית והרעידות בגופה. מירב מעולם לא הרגישה אשמה יותר. "התקשרתי לירון", שחר המשיך, " והוא ענה לי מופתע, שבכלל לקחת יום חופש היום ואין לו מושג איפה את. הוא היה בטוח שאנחנו בכלל יחד נרגעים באיזה ספא..." "את מתחילה לתאר לעצמך איך הרגשתי?" " שחר, אני ממש מצטערת" היו כל המילים שמירב הצליחה לדלות מפיה. "אם את כל כך מצטערת, אז אולי תוכלי גם להסביר לי סוף סוף , מה לכל הרוחות עשית עם השופטת פרנקל היום?" מירב השתתקה לשניות ארוכות, מנסה לבחור בתשובה הנכונה, במילים המתאימות ולא מצאה. "אני ונירית התקרבנו אחת לשנייה לאחרונה" פתחה מירב, תוהה אם האוויר שבגופה יספיק לה על מנת לסיים את מילותיה. "התקרבתן?", שאל שחר, "באיזה מובן התקרבתן? אז היא כבר נירית? על כמה קרוב בדיוק אנחנו מדברים?" "הכי קרוב שאפשר..." השיבה מירב, הדמעות שחונקות את גרונה צורבות את עיניה וזולגות פלגים פלגים על לחייה. שחר השתתק, אחר קם ממקומו ושם פעמיו בשקט לעבר דלת הבית. "שחר..." לחשה מירב לעברו. "הניחי לי מעט, אהובתי " אמר שחר, וסגר את דלת הבית מאחוריו. "שחר..." מירב ניסתה לצעוק, אך מיתרי קולה לא נשמעו לה. רק קול לחישה דקה נשמע מגרונה. במה שנדמה בעיניה כשעה ארוכה בהתה מירב בדלת הדירה הסגורה. רק כשהרימה את מבטה לעבר שעון הקיר הניצב בפינת המטבח, נוכחה לדעת שחלפו רק דקות ספורות מקול הדלת הנטרקת על חייה כפי שהכירה אותם עד כה. צלצול הטלפון החריד אותה ממקומה. זו הייתה אמה. "מירב, מה קורה? עברתי ליד הבית שלכם וראיתי את הרכב שלך בחניה ואת שחר יוצא. מה אתם עושים בבית? " " אי-מא...", מירב גייסה את שארית כוחותיה לבטא את המילים, "פרצו לנו לבית..." "אוי ואבוי. מירבי. אני באה תוך כמה דקות". "אימא" נזעקה מירב לרגע. "תוכלי לאסוף את הילדים מהגן ומבית ספר? אין לי כוחות נפש להתמודד מולם כרגע". "בטח, מירבי, בטח. אני אאסוף אותם". "תודה אימא" מירב הייתה אסירת תודה שלא תאלץ להביט עדיין בעיני ילדיה ולנסות לעכל את תלאות היום הזה. מיד כשהניחה מירב את הטלפון בעמדת הטעינה, צלצולו החריד בשנית. מירב הרימה את השפורפרת ביד רועדת. "מירב זה אלון מהמימ"ר. אנחנו זקוקים לך לחקירה מיידית. תוכלי להתייצב בבקשה במשרדי הימ"ר?" "מה? איפה? מתי?" ענתה מירב אחוזת בלבול. "עכשיו. בדחיפות האפשרית במשרדי הימ"ר. תוכלי להתייצב בבקשה?" השיב אלון בקוצר רוח בטון שסימן השאלה בו הצטייר כלא יותר מציווי מנומס. " אלון...אתה יודע איך הבית שלי נראה כרגע? " זעם עצור לפתע אחז במירב בחזה. " יש לך צל של מושג איך החיים שלי נראית כרגע? על מה אתה מדבר? ולמה לכל הרוחות אתם זקוקים לי בדיוק עכשיו?" "מירב..." קולו של אלון התרכך במעט, "אני יודע שזה זמן לא נוח בלשון המעטה. אבל אני מאמין שאנחנו פועלים לטובתך האישית ולטובתם של כל המעורבים בפרשה הזו. אני אעריך מאוד את שיתוף הפעולה שלך". " על מה אתה מדבר אלון? אני לא מבינה. איזו פרשה? איזה מעורבים? שיתוף פעולה במה?" נזעקה מירב. "מירב, רק תבואי." ענה אלון קצרות וניתק את השיחה. ברקותיה של מירב החל להלום דופק דורשני ומכאיב במיוחד. היא ניגשה לארון התרופות ונטלה שתי טבליות אספירין באחת, דבר שלא עשתה מעולם. עיניה שרפו ודאבו מהדמעות, והיא חשה בזיעת האימה שהתקררה על גופה. מירב פשטה את בגדיה ושמה פעמיה לחדר האמבטיה, לוחצת בדרכה בהיסח הדעת על כפתור ההדלקה של הרדיו במערכת השמע שבהריסות מה שהיה פעם סלון ביתה. מילותיו של עופר בשן החלו מתנגנות ברקע: "לכל הכלות מסתירים ת'עיניים, זוגות, זוגות טובעים במבול..." מירב נחרדה ולחצה על כפתור הכיבוי. משיצאה מחדר האמבטיה, לבשה מירב גופיית טריקו נטולת שרוול ומכנסי שלושה רבעים, טמנה את רגליה בכפכפים ואספה את שיערה לאחור ברישול. פניה נטולת איפור, נראית ילדותית ופגיעה מכפי גילה, שמה מירב פעמיה למשרדי הימ"ר.
אחוזה בזרועותיו החזקות של שחר, התרוממה מירב לאיטה מהקרירות המרגיעה של רצפת הסלון של מה שהיה פעם ביתה מבצרה. ברגליים כושלות, התקדמה לעבר הכיסאות החומים שניצבו בפינת הישיבה במטבח, וצנחה לתוך הכיסא הראשון שנקרה בדרכה. שחר המשיך לעבר המטבח, מוזג לשניהם מים צוננים בכוסות זכוכית צבעוניות, שנראו כאילו עולזות באופן לא מותאם לנסיבות הבאתן לשולחן. הוא התיישב מולה, מניח את הכוסות על השולחן. מירב דימתה רעד קל בידיו המושטות. שחר היישיר לעברה מבט מחפש. "בואי נתחיל מהתחלה, מירב" אמר. מירב חשבה לעצמה שוודאי שנים עברו מאז ששמעה את שחר קורא לה בשמה. מעולם לא נשמעו לה עיצורי שמה כה חותכים. היא הביטה בו כילד נזוף שנתפס בקלקלתו. "אני מבין שעוברת עליך תקופה לא פשוטה. אני מבין שאת חווה דברים קשים. אבל, איפה היית הבוקר?" שב שחר להקשות. "טיילתי עם חברה" השיבה מירב, מנסה לשכנע את עצמה מהלך אמירת הדברים שתשובתה לא רחוקה אלפי קילומטרים מהאמת, ולהתחמק ממבטיו החודרים של שחר באותו זמן ממש. "מירב, תסתכלי עלי...", שחר התעקש לחפש את מבטה, "פעם ידענו לומר האחד לשנייה את האמת, וזה לא היה מזמן. את לא אומרת לי את האמת עכשיו. מה את מסתירה ממני, מירב?" מירב חשה את המדקרות בליבה בכל פעם ששחר הגה את שמה. היא נאנחה בלי משים מכובד הנטל. "נסעתי עם השופטת פרנקל" היא השיבה. מבט המום התפשט על פניו של שחר. "אני לא מבין...איך השופטת פרנקל קשורה לכל זה? זו לא השופטת שישבה במשפט שלך עם רזקן? השופטת המאויימת? " שאל. "כן..." השיבה מירב. " את לא יודעת מה עבר לי בראש, מותק..." קולו של שחר נשבר לפתע והוא השפיל מעט את מבטו. " בשעה עשר וחצי בערך, מתקשרים אלי מחברת השמירה שלנו. האזעקה, שהימ"ר התקינו לנו, כשהחליטו להפסיק עם השמירה על הבית התחילה לפעול. כשהגעתי לכאן, כבר כולם היו פה. חברת השמירה, המשטרה, אפילו מפקד המרחב...והבית נראה כפי שאת רואה אותו עכשיו. ניסיתי להשיג אותך בטלפון, אבל לא הייתה תשובה. פעם אחר פעם, אחר פעם. המשטרה חושבת שהיה לזה קשר לאיומים שהושמעו כלפיך וכלפי השופטת פרנקל. חשבתי על הגרוע ביותר. " הוא הרים את מבטו לפגוש את עיניה החמקניות של מירב בשנית . פניה של מירב האדימו באדום ארגמני. בעוד שחר מתאר כיצד נפגש פנים מול פנים באימת הונדליזם בביתה, כל שמוחה המנותק הצליח להקרין הוא את תמונות המיטה הלבנה על רקע הג'קוזי המבעבע, טעם הקצפת, התותים, נירית והרעידות בגופה. מירב מעולם לא הרגישה אשמה יותר. "התקשרתי לירון", שחר המשיך, " והוא ענה לי מופתע, שבכלל לקחת יום חופש היום ואין לו מושג איפה את. הוא היה בטוח שאנחנו בכלל יחד נרגעים באיזה ספא..." "את מתחילה לתאר לעצמך איך הרגשתי?" " שחר, אני ממש מצטערת" היו כל המילים שמירב הצליחה לדלות מפיה. "אם את כל כך מצטערת, אז אולי תוכלי גם להסביר לי סוף סוף , מה לכל הרוחות עשית עם השופטת פרנקל היום?" מירב השתתקה לשניות ארוכות, מנסה לבחור בתשובה הנכונה, במילים המתאימות ולא מצאה. "אני ונירית התקרבנו אחת לשנייה לאחרונה" פתחה מירב, תוהה אם האוויר שבגופה יספיק לה על מנת לסיים את מילותיה. "התקרבתן?", שאל שחר, "באיזה מובן התקרבתן? אז היא כבר נירית? על כמה קרוב בדיוק אנחנו מדברים?" "הכי קרוב שאפשר..." השיבה מירב, הדמעות שחונקות את גרונה צורבות את עיניה וזולגות פלגים פלגים על לחייה. שחר השתתק, אחר קם ממקומו ושם פעמיו בשקט לעבר דלת הבית. "שחר..." לחשה מירב לעברו. "הניחי לי מעט, אהובתי " אמר שחר, וסגר את דלת הבית מאחוריו. "שחר..." מירב ניסתה לצעוק, אך מיתרי קולה לא נשמעו לה. רק קול לחישה דקה נשמע מגרונה. במה שנדמה בעיניה כשעה ארוכה בהתה מירב בדלת הדירה הסגורה. רק כשהרימה את מבטה לעבר שעון הקיר הניצב בפינת המטבח, נוכחה לדעת שחלפו רק דקות ספורות מקול הדלת הנטרקת על חייה כפי שהכירה אותם עד כה. צלצול הטלפון החריד אותה ממקומה. זו הייתה אמה. "מירב, מה קורה? עברתי ליד הבית שלכם וראיתי את הרכב שלך בחניה ואת שחר יוצא. מה אתם עושים בבית? " " אי-מא...", מירב גייסה את שארית כוחותיה לבטא את המילים, "פרצו לנו לבית..." "אוי ואבוי. מירבי. אני באה תוך כמה דקות". "אימא" נזעקה מירב לרגע. "תוכלי לאסוף את הילדים מהגן ומבית ספר? אין לי כוחות נפש להתמודד מולם כרגע". "בטח, מירבי, בטח. אני אאסוף אותם". "תודה אימא" מירב הייתה אסירת תודה שלא תאלץ להביט עדיין בעיני ילדיה ולנסות לעכל את תלאות היום הזה. מיד כשהניחה מירב את הטלפון בעמדת הטעינה, צלצולו החריד בשנית. מירב הרימה את השפורפרת ביד רועדת. "מירב זה אלון מהמימ"ר. אנחנו זקוקים לך לחקירה מיידית. תוכלי להתייצב בבקשה במשרדי הימ"ר?" "מה? איפה? מתי?" ענתה מירב אחוזת בלבול. "עכשיו. בדחיפות האפשרית במשרדי הימ"ר. תוכלי להתייצב בבקשה?" השיב אלון בקוצר רוח בטון שסימן השאלה בו הצטייר כלא יותר מציווי מנומס. " אלון...אתה יודע איך הבית שלי נראה כרגע? " זעם עצור לפתע אחז במירב בחזה. " יש לך צל של מושג איך החיים שלי נראית כרגע? על מה אתה מדבר? ולמה לכל הרוחות אתם זקוקים לי בדיוק עכשיו?" "מירב..." קולו של אלון התרכך במעט, "אני יודע שזה זמן לא נוח בלשון המעטה. אבל אני מאמין שאנחנו פועלים לטובתך האישית ולטובתם של כל המעורבים בפרשה הזו. אני אעריך מאוד את שיתוף הפעולה שלך". " על מה אתה מדבר אלון? אני לא מבינה. איזו פרשה? איזה מעורבים? שיתוף פעולה במה?" נזעקה מירב. "מירב, רק תבואי." ענה אלון קצרות וניתק את השיחה. ברקותיה של מירב החל להלום דופק דורשני ומכאיב במיוחד. היא ניגשה לארון התרופות ונטלה שתי טבליות אספירין באחת, דבר שלא עשתה מעולם. עיניה שרפו ודאבו מהדמעות, והיא חשה בזיעת האימה שהתקררה על גופה. מירב פשטה את בגדיה ושמה פעמיה לחדר האמבטיה, לוחצת בדרכה בהיסח הדעת על כפתור ההדלקה של הרדיו במערכת השמע שבהריסות מה שהיה פעם סלון ביתה. מילותיו של עופר בשן החלו מתנגנות ברקע: "לכל הכלות מסתירים ת'עיניים, זוגות, זוגות טובעים במבול..." מירב נחרדה ולחצה על כפתור הכיבוי. משיצאה מחדר האמבטיה, לבשה מירב גופיית טריקו נטולת שרוול ומכנסי שלושה רבעים, טמנה את רגליה בכפכפים ואספה את שיערה לאחור ברישול. פניה נטולת איפור, נראית ילדותית ופגיעה מכפי גילה, שמה מירב פעמיה למשרדי הימ"ר.
