פרק 23 בסיפור.
- פותח הנושא רולדההה
- פורסם בתאריך
בהודעות חלק א:
"צחוק הגורל" ליאנה ניצבה בתוך אולם גדול מידות וגדוש אנשים. ערפילי השינה אפפו אותה והותירו אותה חסרת יציבות מעט, ומבולבלת. 'מה אני עושה פה?' שאלה את עצמה. היא השקיפה אל עבר זוג, גבר ואישה, ואל איש מבוגר שנראה כמנהל טקס. לתדהמתה, היא הבחינה כי האישה אשר עמדה שם הייתה לא אחרת מבת דמותה היא, לבושה בשמלה לבנה ומפוארת ואוחזת בידה של הדמות השניה, שהייתה מוכרת להחריד לליאנה אך עם זאת רחוקה ואפופת מסתורין. היא לא יכלה לראות את פניה של הדמות השניה, אך מבעד להמולת ההמון הרועש היא יכלה לשמוע את קולו, רועם ובוטח, כמו מזח יציב ומוכר לספינה טובעת. היא הביטה סביבה, וראתה את נפטה, ולוריה, עומדת ומוחה רסיסי דמעות מעיניה ואת פא יאי, וכולם מחייכים, חוץ מנערה יפה בעלת שער שחור שהביטה בזוג בשנאה יוקדת. מול הזוג עמד איש מבוגר, לבוש בבגדים מפוארים, ונשא את ידיו לעבר השמיים, מחזיק בצפונות כפות ידיו זוג חישוקי זהב קטנים. טבעות. ואז, לי הבינה. היא נמצאת בחתונה. ולאימתה, החלה להתגנב להכרתה המחשבה המעיקה שהיא צופה בחתונתה שלה. מעט הצבע שנותר בלחייה החיוורות אזל כאשר הדמות שניצבה לידה קירבה אותה אליה ולקחה טבעת אחת מידיו של האיש המבוגר. בעלה לעתיד, כך הבינה, החל לשאת את נדריו. בת דמותה לא נראתה מתנגדת, אלא להיפך, היא נראתה שלווה באופן מדאיג. קולו של ארוסה נישא אליה ממרחק, כאילו חומת ערפל בלתי נראית ומעומעמת מפרידה בינם לבינה. "אני נשבע בחיי לאהוב אותך ולהגן עלייך, לנצח." הקול היה מוכר, אך בשל המרחק וההמולה היא לא יכלה להצביע על מיקומו המדויק, כמו ריח נשכח המעלה רסיסי זיכרון נשכחים, שהמוח אינו מצליח לרכז ולבנות מהם תמונה ברורה וכוללת. אחר נישא קולה שלה עצמה כאשר נדרה לאהוב ולכבד את בעלה. הדמות התכופפה אל בת דמותה של ליאנה וענדה טבעת על אצבעה. ליאנה נתקפה רצון עז לברוח מהאולם כאשר בת דמותה ענדה לבן זוגה טבעת זהה. 'לא'. חשבה. 'אני בוודאי נמצאת תחת כישוף, כי אין שום סיכוי שאני אי פעם אסכים להתחתן...' הזוג הסתובב אליה. "עם...אורלוק?!" היא צעקה בזעזוע. ליאנה החווירה ונאלמה דום בעוד בן דמותו של אורלוק מנשק את בת דמותה. עכשיו היא הייתה בטוחה שהיא נתונה תחת כישוף. החלום החל להתפוגג, ולי, החיוורת והמתנשמת במהירות מצאה עצמה במיטתה, כשצווחותיה של יו מעירות אותה סופית, והיא ידעה לפתע שהלילה, אלת הגורל הביסה גם אותה. *************************************************
"צחוק הגורל" ליאנה ניצבה בתוך אולם גדול מידות וגדוש אנשים. ערפילי השינה אפפו אותה והותירו אותה חסרת יציבות מעט, ומבולבלת. 'מה אני עושה פה?' שאלה את עצמה. היא השקיפה אל עבר זוג, גבר ואישה, ואל איש מבוגר שנראה כמנהל טקס. לתדהמתה, היא הבחינה כי האישה אשר עמדה שם הייתה לא אחרת מבת דמותה היא, לבושה בשמלה לבנה ומפוארת ואוחזת בידה של הדמות השניה, שהייתה מוכרת להחריד לליאנה אך עם זאת רחוקה ואפופת מסתורין. היא לא יכלה לראות את פניה של הדמות השניה, אך מבעד להמולת ההמון הרועש היא יכלה לשמוע את קולו, רועם ובוטח, כמו מזח יציב ומוכר לספינה טובעת. היא הביטה סביבה, וראתה את נפטה, ולוריה, עומדת ומוחה רסיסי דמעות מעיניה ואת פא יאי, וכולם מחייכים, חוץ מנערה יפה בעלת שער שחור שהביטה בזוג בשנאה יוקדת. מול הזוג עמד איש מבוגר, לבוש בבגדים מפוארים, ונשא את ידיו לעבר השמיים, מחזיק בצפונות כפות ידיו זוג חישוקי זהב קטנים. טבעות. ואז, לי הבינה. היא נמצאת בחתונה. ולאימתה, החלה להתגנב להכרתה המחשבה המעיקה שהיא צופה בחתונתה שלה. מעט הצבע שנותר בלחייה החיוורות אזל כאשר הדמות שניצבה לידה קירבה אותה אליה ולקחה טבעת אחת מידיו של האיש המבוגר. בעלה לעתיד, כך הבינה, החל לשאת את נדריו. בת דמותה לא נראתה מתנגדת, אלא להיפך, היא נראתה שלווה באופן מדאיג. קולו של ארוסה נישא אליה ממרחק, כאילו חומת ערפל בלתי נראית ומעומעמת מפרידה בינם לבינה. "אני נשבע בחיי לאהוב אותך ולהגן עלייך, לנצח." הקול היה מוכר, אך בשל המרחק וההמולה היא לא יכלה להצביע על מיקומו המדויק, כמו ריח נשכח המעלה רסיסי זיכרון נשכחים, שהמוח אינו מצליח לרכז ולבנות מהם תמונה ברורה וכוללת. אחר נישא קולה שלה עצמה כאשר נדרה לאהוב ולכבד את בעלה. הדמות התכופפה אל בת דמותה של ליאנה וענדה טבעת על אצבעה. ליאנה נתקפה רצון עז לברוח מהאולם כאשר בת דמותה ענדה לבן זוגה טבעת זהה. 'לא'. חשבה. 'אני בוודאי נמצאת תחת כישוף, כי אין שום סיכוי שאני אי פעם אסכים להתחתן...' הזוג הסתובב אליה. "עם...אורלוק?!" היא צעקה בזעזוע. ליאנה החווירה ונאלמה דום בעוד בן דמותו של אורלוק מנשק את בת דמותה. עכשיו היא הייתה בטוחה שהיא נתונה תחת כישוף. החלום החל להתפוגג, ולי, החיוורת והמתנשמת במהירות מצאה עצמה במיטתה, כשצווחותיה של יו מעירות אותה סופית, והיא ידעה לפתע שהלילה, אלת הגורל הביסה גם אותה. *************************************************
Lady Sohma
New member
../images/Emo28.gif../images/Emo107.gifיאיי^_^
וואו. אילו תיאורים
. קצת מוזר לי שהייתה ממש רעז שאפשר לקרוא לזה 'המולה', מאחר שבכל זאת, זו חתונה והכל=X אבל יכול להיות שזו רק אני^^" ~ממשיכה לקרוא~
וואו. אילו תיאורים
חלק ב:
ליאנה מיהרה לרדת ממיטתה, רצפת האבן הייתה קרה ודוקרת תחת כפות רגליה החשופות. היום יהיה עליה לעשות סידורים אחרונים לקראת הקרב. היא מנתה את רשימת הדברים שתצטרך לעשות בראשה. לחמש את שיריונה ואת סוסה, ולשפר את טקטיקת הקרב שלה. היא התלבשה במהירות וירדה לארוחת בוקר, יו על כתפה. מבטים קרים של אשמה היו התגובה היחידה שקיבלה כאשר נכנסה לחדר שבו התקיימה ארוחת הבוקר. הייתה לה הרגשה לא נעימה שאורלוק סיפר להם על הניסוי הקטן של אתמול בערב, והיא חשבה שהמלך והמלכה בוודאי לא שמחו לגלות שהאורחת החביבה שלהם מתאמנת בלשרוף להם את העצים. היא שלחה את יו לחפש את מזונו בעצמו והתיישבה ליד ליאו, שהיה היחיד שחייך אליה כאשר נכנסה. "שמעתי שהשתעשעת לך כהוגן אתמול בלילה" אמר ליאו בעודו מעביר לה את קערית הריבה. "הו כן, לנסות לשרוף את אורלוק זה אחד מהתחביבים היותר אהובים עליי" אמרה לי והתעלמה במופגן מעיניו הקרות של אורלוק שננעצו בה מאז שנכנסה לחדר. **************************************** ליאנה ידעה שכאשר תהיה השמש באמצע השמיים היא תאלץ להתייצב מול קאיטון. היא חשקה את שפתיה, כאילו אומרת לעצמה להתאפס ולהפסיק לבזבז את הזמן. היא שנאה את הקטעים האלה, כאשר המצפון שלה, ידיד ישן משכבר הימים, קפץ לביקור מהחופשה שלו בהונולולו, או בכל מקום אחר. היא האמינה שהמצפון הוא רק מטרד, מחסום שבני האדם שמים לרגשות של עצמם, והיא חשבה שזה דבילי. אם יש לך משהו לומר, תגיד אותו, לא חבל על הזמן והמחשבות שאתה מבזבז בשאלה האם זה בסדר או לא? היא העירה לעצמה שהיא שוב מבזבזת את זמנה וניערה את ראשה בעצבנות. היא לא יכלה להימנע מלהיות עצבנית, אמרה לעצמה, לא כל יום הולכים לקראת הקרב החשוב של החיים. לאחר סיום ארוחת הבוקר החלו ההכנות ליציאה. בעוד המשרתים מאכפים את הסוסים אשר אליהם ירכבו ליאנה ואורלוק וליאו, שהתעקשו ללוות אותה לזירת הקרב, אף על פי שהיא אמרה להם שסיכוייה לשרוד גבוהים בהרבה מסיכוים הם. היא רצתה להמשיך להתווכח, כי אחרי הכל, זה מה שהיא ידעה לעשות הכי טוב, אבל ידעה גם שזה חסר סיכוי וששניהם יתעקשו וילחצו ויעצבנו אותה עד שימאס לה והיא תגיד שהם יכולים לבוא והעיקר שישתקו כבר. חרב האור של ליאנה הייתה ארוזה היטב בנדן שליאנה סחבה איתה מביתה הקודם. למזלה היא לא השאירה את החרב על הסוס שלה, שלא כן כלי הנשק שלה היה בוודאי מוצא עצמו באותה סירה עם המצפון שלה. היא החלה צועדת חזרה לחדרה, כאשר ליאו מיהר להשיג אותה. "ליאנה, חכי!" לי עצרה ואפילו לא טרחה לסובב את ראשה. "מה אתה רוצה, ליאו?" שאלה בעצבנות. לא היה לה זמן לפטפוטי סרק שכאלה. "אמא שלי ביקשה שתבואי. היא אמרה שהשריון שלך אינו טוב מספיק, ושאת צריכה לקחת שיריון ברזל." "שיריון כבד רק יאט אותי, ובכלל, אני אלה. אני לא צריכה הגנות מטופשות כאלה." אמרה ליאנה בחשיבות עצמית. היא זקפה את ראשה בגאווה אומרת הוד, קרני השמש מלטפות את השערות הבודדות שנפלו על עיניה. "אני עדיין חושב שאת צריכה ללבוש שריון. את לא בלתי-פגיעה, את יודעת." ליאנה עצמה את עיניה ונאנחה, נושכת את שפתיה כדי למנוע מהן להגות את המילים שרצתה שיהגו. 'שליטה עצמית' הזכירה לעצמה. "תסלח לי ליאו, אבל לא זכור לי ששאלתי לדעתך" אמרה והמשיכה לצעוד במסדרון. ליאו מיהר להשיג אותה. "אז מה את מתכוונת ללבוש?" שאל. לי הנידה בראשה בקוצר רוח. "בוא כבר ותראה. אתה מעקב אותי." הם צעדו זה לצד זה עד שהגיעו לחדרה. היא שלפה מאחד התיקים שהיו שעונים על צד מיטתה שמלה לבנה באורך הברך, ושריון חזה ירוק. היא הורתה לליאו לצאת מן החדר, וכאשר יצא, התלבשה במהירות בשמלה הלבנה.
ליאנה מיהרה לרדת ממיטתה, רצפת האבן הייתה קרה ודוקרת תחת כפות רגליה החשופות. היום יהיה עליה לעשות סידורים אחרונים לקראת הקרב. היא מנתה את רשימת הדברים שתצטרך לעשות בראשה. לחמש את שיריונה ואת סוסה, ולשפר את טקטיקת הקרב שלה. היא התלבשה במהירות וירדה לארוחת בוקר, יו על כתפה. מבטים קרים של אשמה היו התגובה היחידה שקיבלה כאשר נכנסה לחדר שבו התקיימה ארוחת הבוקר. הייתה לה הרגשה לא נעימה שאורלוק סיפר להם על הניסוי הקטן של אתמול בערב, והיא חשבה שהמלך והמלכה בוודאי לא שמחו לגלות שהאורחת החביבה שלהם מתאמנת בלשרוף להם את העצים. היא שלחה את יו לחפש את מזונו בעצמו והתיישבה ליד ליאו, שהיה היחיד שחייך אליה כאשר נכנסה. "שמעתי שהשתעשעת לך כהוגן אתמול בלילה" אמר ליאו בעודו מעביר לה את קערית הריבה. "הו כן, לנסות לשרוף את אורלוק זה אחד מהתחביבים היותר אהובים עליי" אמרה לי והתעלמה במופגן מעיניו הקרות של אורלוק שננעצו בה מאז שנכנסה לחדר. **************************************** ליאנה ידעה שכאשר תהיה השמש באמצע השמיים היא תאלץ להתייצב מול קאיטון. היא חשקה את שפתיה, כאילו אומרת לעצמה להתאפס ולהפסיק לבזבז את הזמן. היא שנאה את הקטעים האלה, כאשר המצפון שלה, ידיד ישן משכבר הימים, קפץ לביקור מהחופשה שלו בהונולולו, או בכל מקום אחר. היא האמינה שהמצפון הוא רק מטרד, מחסום שבני האדם שמים לרגשות של עצמם, והיא חשבה שזה דבילי. אם יש לך משהו לומר, תגיד אותו, לא חבל על הזמן והמחשבות שאתה מבזבז בשאלה האם זה בסדר או לא? היא העירה לעצמה שהיא שוב מבזבזת את זמנה וניערה את ראשה בעצבנות. היא לא יכלה להימנע מלהיות עצבנית, אמרה לעצמה, לא כל יום הולכים לקראת הקרב החשוב של החיים. לאחר סיום ארוחת הבוקר החלו ההכנות ליציאה. בעוד המשרתים מאכפים את הסוסים אשר אליהם ירכבו ליאנה ואורלוק וליאו, שהתעקשו ללוות אותה לזירת הקרב, אף על פי שהיא אמרה להם שסיכוייה לשרוד גבוהים בהרבה מסיכוים הם. היא רצתה להמשיך להתווכח, כי אחרי הכל, זה מה שהיא ידעה לעשות הכי טוב, אבל ידעה גם שזה חסר סיכוי וששניהם יתעקשו וילחצו ויעצבנו אותה עד שימאס לה והיא תגיד שהם יכולים לבוא והעיקר שישתקו כבר. חרב האור של ליאנה הייתה ארוזה היטב בנדן שליאנה סחבה איתה מביתה הקודם. למזלה היא לא השאירה את החרב על הסוס שלה, שלא כן כלי הנשק שלה היה בוודאי מוצא עצמו באותה סירה עם המצפון שלה. היא החלה צועדת חזרה לחדרה, כאשר ליאו מיהר להשיג אותה. "ליאנה, חכי!" לי עצרה ואפילו לא טרחה לסובב את ראשה. "מה אתה רוצה, ליאו?" שאלה בעצבנות. לא היה לה זמן לפטפוטי סרק שכאלה. "אמא שלי ביקשה שתבואי. היא אמרה שהשריון שלך אינו טוב מספיק, ושאת צריכה לקחת שיריון ברזל." "שיריון כבד רק יאט אותי, ובכלל, אני אלה. אני לא צריכה הגנות מטופשות כאלה." אמרה ליאנה בחשיבות עצמית. היא זקפה את ראשה בגאווה אומרת הוד, קרני השמש מלטפות את השערות הבודדות שנפלו על עיניה. "אני עדיין חושב שאת צריכה ללבוש שריון. את לא בלתי-פגיעה, את יודעת." ליאנה עצמה את עיניה ונאנחה, נושכת את שפתיה כדי למנוע מהן להגות את המילים שרצתה שיהגו. 'שליטה עצמית' הזכירה לעצמה. "תסלח לי ליאו, אבל לא זכור לי ששאלתי לדעתך" אמרה והמשיכה לצעוד במסדרון. ליאו מיהר להשיג אותה. "אז מה את מתכוונת ללבוש?" שאל. לי הנידה בראשה בקוצר רוח. "בוא כבר ותראה. אתה מעקב אותי." הם צעדו זה לצד זה עד שהגיעו לחדרה. היא שלפה מאחד התיקים שהיו שעונים על צד מיטתה שמלה לבנה באורך הברך, ושריון חזה ירוק. היא הורתה לליאו לצאת מן החדר, וכאשר יצא, התלבשה במהירות בשמלה הלבנה.
לותיין טינוביאל
New member
../images/Emo63.gifסוף סוף!
יש רק דבר אחד- בשורה ה- נו, לא משנה, אני אצטט: "בוא כבר ותראה. אתה מעקב אותי."- מעקב- מעכב. ואני בטוחה שהיה עוד משהו אבל אני לא מוצאת את זה כרגע. חוץ מזה הכל בסדר.
יש רק דבר אחד- בשורה ה- נו, לא משנה, אני אצטט: "בוא כבר ותראה. אתה מעקב אותי."- מעקב- מעכב. ואני בטוחה שהיה עוד משהו אבל אני לא מוצאת את זה כרגע. חוץ מזה הכל בסדר.
Lady Sohma
New member
../images/Emo28.gif../images/Emo107.gif^_^
*"והתעלמה במופגן"->אולי "והתעלמה בהפגנתיות"? כי במופגן לא נשמע הכי טוב^^" *"השמש באמצע השמיים"->לא יודעת, קצת צורם "באמצע השמיים". אולי "מעל"?^^" *"אליהם ירכבו ליאנה ואורלוק[.]" ~ממשיכה לקרוא~
*"והתעלמה במופגן"->אולי "והתעלמה בהפגנתיות"? כי במופגן לא נשמע הכי טוב^^" *"השמש באמצע השמיים"->לא יודעת, קצת צורם "באמצע השמיים". אולי "מעל"?^^" *"אליהם ירכבו ליאנה ואורלוק[.]" ~ממשיכה לקרוא~
חלק ג:
סגירת שריון החזה הייתה כרוכה בהרבה רצועות, ומאחר שהמעשה היה כרוך בהרבה התפתלויות ואולי אף נקיעת כך וכך מפרקים, העדיפה ליאנה לתת למישהו אחר לעשות את העבודה. היא צעקה לליאו שהוא יכול להיכנס, והוא מצא אותה ישובה על המיטה, נועלת את מגפי הפרווה החומות שלה. דפיקה שנשמעה על הדלת לאחר כמה שניות גרמה לליאנה וליאו להפנות את ראשם לכיוון הפתח. מבעד ללדלת הופיע אורלוק, והוא נראה נבוך. "אממ..אנחנו באמת צריכים לצאת." אמר, בעוד הוא קובר את מבטו עמוק עמוק במחצלת הקש שכיסתה את הרצפה. לי התרוממה, ולעומת ליאו, שנראה מעט נבוך, היא חייכה בהתגרות. כאילו המחשבה על כך שאורלוק חושב שקורה בינה לבין ליאו משהו משעשעת אותה. היא פנתה לצאת מן החדר, ואורלוק הזדרז לחטוף מן המיטה את שריון החזה. "לא היית רוצה לשכוח אותו, נכון?" שאל. עכשיו היה תורה של ליאנה להיות נבוכה. "אממ..טוב, אני לא כל כך יודעת איך ללבוש אותו." אורלוק חייך, וסגר את פיסות המתכת סביב גופה, מהדקם בשרוכים. ליאנה הנידה את צווארה, מאפשרת לו גישה קלה יותר לגבה. היא חשה באצבעותיו נעות לאורך עמוד השדרה שלה, מעבירות בה צמרמורות קלות של מגע מרפרף. שערה הדק נגע לא נגע בצווארו הרכון של אורלוק, מדגדג אותו קלות ומעביר בו ניאנסים קטנים, כמעט בלתי מורגשים. הוא השעין את ראשו לשניה על צווארה, נושם מעט מן אותו ריח קסום שהיה לה, ריח של משהו שברירי, דק עד שכמעט היה לבלתי נראה, אולי ריח של פרח. 'אם היה זה פרח, בוודאי היה הוא נדיר מאוד, ויפה עד כדי כאב', חשב, 'ממש כמוה'. הוא הרפה באיטיות, מלכסן מבט על הדמות, ספק אישה ספק ילדה, שכעת הייתה ללוחמת. ליאנה חייכה אל שני הנערים הצעירים, ופנתה לצאת מהחדר. השמש, שולחת את קרניה הבוהקות להשתקף בשערה הבהיר של הנסיכה, עמדה גבוה בשמיים. עד שתעלם מהנוף כבר יוכרע גורלו של העולם. בחצר הארמון עמדו להם בני משפחת המלוכה ושלושה סוסים, ומספר משרתים שעוד העמיסו על הסוסים דברים אחרונים. מעבר לשערי הארמון המתין ההמון לנסיכה, אשר כולם באו לחזות בהודה ובגבורתה, וללוותה בברכה לדרכה. הנסיכה, ילדונת קטנה במדי קרב, עמדה וחייכה אל הקהל. ראשון ניגש אליה המלך והדביק לה נשיקה קרה על ידה, נשיקה של כבוד, ואיחל לה בהצלחה. אחריו ניגשה המלכה, לבושה בהידור, ונישקה את ליאנה הנבוכה על מצחה. היא החזיקה את ידיה בכפות ידיה לשניות אחדות, לחצה אליהן מעט, כאילו היא חוששת לשחררן לאוויר העולם החופשי, אך בלית בררה, גם היא עזבה אותה וחייכה אליה. אחר ניגש אליה אורלוק, הבריש את שערה מפניה וניכר את לחיה באותו אופן קר שהיה משותף לו ולמלך. ליאנה חשבה שאפשר היה לחתוך את המתח בינהם בסכין. הוא לחש באוזנה "בהצלחה" חפוז, ופינה את מקומו לליאו, שהעניק לה נשיקה רבת רושם על לחייה, חייך אליה חיוך ילדותי ופנה לסוסו. ליאנה נאנחה באריכות, רושמת במוחה פרטים אחרונים של הארמון, גובהו ולובן עמודיו, ומנסה לנקות את ראשה מכל המחשבות הכבדות והמדאיגות שאיימו ללבוש צורה מוחשית. היא הפנתה את ראשה פעם אחרונה לעבר המלך והמלכה וחייכה בקרירות, ואז הלכה וקפצה על סוסה השחור והגבוה. רן מיהר לפרוע את רעמתו והיא חייכה אליו בחיבה. ליאו ואורלוק מיהרו אף הם לעלות על סוסיהם, ליאו על סוס לבן וכבד, שנראה מגושם ביותר ואורלוק על סוס לבן אף הוא, אך צעיר ונמרץ מסוסו של ליאו.
סגירת שריון החזה הייתה כרוכה בהרבה רצועות, ומאחר שהמעשה היה כרוך בהרבה התפתלויות ואולי אף נקיעת כך וכך מפרקים, העדיפה ליאנה לתת למישהו אחר לעשות את העבודה. היא צעקה לליאו שהוא יכול להיכנס, והוא מצא אותה ישובה על המיטה, נועלת את מגפי הפרווה החומות שלה. דפיקה שנשמעה על הדלת לאחר כמה שניות גרמה לליאנה וליאו להפנות את ראשם לכיוון הפתח. מבעד ללדלת הופיע אורלוק, והוא נראה נבוך. "אממ..אנחנו באמת צריכים לצאת." אמר, בעוד הוא קובר את מבטו עמוק עמוק במחצלת הקש שכיסתה את הרצפה. לי התרוממה, ולעומת ליאו, שנראה מעט נבוך, היא חייכה בהתגרות. כאילו המחשבה על כך שאורלוק חושב שקורה בינה לבין ליאו משהו משעשעת אותה. היא פנתה לצאת מן החדר, ואורלוק הזדרז לחטוף מן המיטה את שריון החזה. "לא היית רוצה לשכוח אותו, נכון?" שאל. עכשיו היה תורה של ליאנה להיות נבוכה. "אממ..טוב, אני לא כל כך יודעת איך ללבוש אותו." אורלוק חייך, וסגר את פיסות המתכת סביב גופה, מהדקם בשרוכים. ליאנה הנידה את צווארה, מאפשרת לו גישה קלה יותר לגבה. היא חשה באצבעותיו נעות לאורך עמוד השדרה שלה, מעבירות בה צמרמורות קלות של מגע מרפרף. שערה הדק נגע לא נגע בצווארו הרכון של אורלוק, מדגדג אותו קלות ומעביר בו ניאנסים קטנים, כמעט בלתי מורגשים. הוא השעין את ראשו לשניה על צווארה, נושם מעט מן אותו ריח קסום שהיה לה, ריח של משהו שברירי, דק עד שכמעט היה לבלתי נראה, אולי ריח של פרח. 'אם היה זה פרח, בוודאי היה הוא נדיר מאוד, ויפה עד כדי כאב', חשב, 'ממש כמוה'. הוא הרפה באיטיות, מלכסן מבט על הדמות, ספק אישה ספק ילדה, שכעת הייתה ללוחמת. ליאנה חייכה אל שני הנערים הצעירים, ופנתה לצאת מהחדר. השמש, שולחת את קרניה הבוהקות להשתקף בשערה הבהיר של הנסיכה, עמדה גבוה בשמיים. עד שתעלם מהנוף כבר יוכרע גורלו של העולם. בחצר הארמון עמדו להם בני משפחת המלוכה ושלושה סוסים, ומספר משרתים שעוד העמיסו על הסוסים דברים אחרונים. מעבר לשערי הארמון המתין ההמון לנסיכה, אשר כולם באו לחזות בהודה ובגבורתה, וללוותה בברכה לדרכה. הנסיכה, ילדונת קטנה במדי קרב, עמדה וחייכה אל הקהל. ראשון ניגש אליה המלך והדביק לה נשיקה קרה על ידה, נשיקה של כבוד, ואיחל לה בהצלחה. אחריו ניגשה המלכה, לבושה בהידור, ונישקה את ליאנה הנבוכה על מצחה. היא החזיקה את ידיה בכפות ידיה לשניות אחדות, לחצה אליהן מעט, כאילו היא חוששת לשחררן לאוויר העולם החופשי, אך בלית בררה, גם היא עזבה אותה וחייכה אליה. אחר ניגש אליה אורלוק, הבריש את שערה מפניה וניכר את לחיה באותו אופן קר שהיה משותף לו ולמלך. ליאנה חשבה שאפשר היה לחתוך את המתח בינהם בסכין. הוא לחש באוזנה "בהצלחה" חפוז, ופינה את מקומו לליאו, שהעניק לה נשיקה רבת רושם על לחייה, חייך אליה חיוך ילדותי ופנה לסוסו. ליאנה נאנחה באריכות, רושמת במוחה פרטים אחרונים של הארמון, גובהו ולובן עמודיו, ומנסה לנקות את ראשה מכל המחשבות הכבדות והמדאיגות שאיימו ללבוש צורה מוחשית. היא הפנתה את ראשה פעם אחרונה לעבר המלך והמלכה וחייכה בקרירות, ואז הלכה וקפצה על סוסה השחור והגבוה. רן מיהר לפרוע את רעמתו והיא חייכה אליו בחיבה. ליאו ואורלוק מיהרו אף הם לעלות על סוסיהם, ליאו על סוס לבן וכבד, שנראה מגושם ביותר ואורלוק על סוס לבן אף הוא, אך צעיר ונמרץ מסוסו של ליאו.
לותיין טינוביאל
New member
../images/Emo63.gifועוד משהו
"אחר ניגש אליה אורלוק, הבריש את שערה מפניה וניכר את לחיה באותו אופן קר"- מה זה "ניכר"? זה אמור להיות "ניקר" אולי?
"אחר ניגש אליה אורלוק, הבריש את שערה מפניה וניכר את לחיה באותו אופן קר"- מה זה "ניכר"? זה אמור להיות "ניקר" אולי?
Lady Sohma
New member
../images/Emo28.gif../images/Emo107.gif../images/Emo9.gif
*"ואולי אף נקיעת כך וכך מפרקים"->מסורבל במקצת. אולי "תוך כדי נקיעת מפרקים..."? *היא חשה באצבעותיו נעות לאורך עמוד השדרה שלה, מעבירות בה צמרמורות קלות של מגע מרפרף-
*"ושלושה סוסים, ומספר משרתים שעוד העמיסו על הסוסים דברים אחרונים"-יותר מדי חזרה על 'סוסים'. ^^
*"ואולי אף נקיעת כך וכך מפרקים"->מסורבל במקצת. אולי "תוך כדי נקיעת מפרקים..."? *היא חשה באצבעותיו נעות לאורך עמוד השדרה שלה, מעבירות בה צמרמורות קלות של מגע מרפרף-
חלק ד ואחרון להפעם
קריאה נשמעה מכיוון השמיים, בעוד יו הבז צלל מטה ונחת על כתפה של לי, שורט במעט את גלימתה האדומה. אורלוק וליאו איגפו אותה משני צדדיה. ליאו התעסק עם חרבו, אף שלי חשבה שמעטים הסיכויים שהוא יאלץ להשתמש בה. לא, זה יהיה הקרב הבלעדי שלה. היא פנתה אפהו לאורלוק, שהיה עסוק בלהביט בנחישות לכיוון השני. "אורלוק?" "מה?" הוא שאל, מופתע. דעתו הייתה מוסחת. "אני נראית לך כמו מזוזה?" "אממ..לא." אמר, תוהה על פשר השאלה המוזרה. "אז למה כולם מנשקים אותי?" אמרה לי בטון נעלב. אורלוק גיחך. הנסיכה הביטה בו במבט נעלב. "הם מנשקים אותך כי זו חובתם, הוד מעלתך." אמר בקול צוחק. "גם אתה, אורלוק?" שאלה בטון שחציו מלגלג וחציו סקרן. "גם אני, הוד מעלתך." אמר. 'שוב הנימה הכבדה והרשמית הזו, לעזאזל איתה' חשבה ליאנה. היא הפנתה את מבטה קדימה, מדרבנת את רן לצעוד, מחשבותיה מרוכזות בדבר מלבד הקרב, והשמש שלהטה בשמיים, בעוד יו מעיר לה הערות ספורות. הסוס השחור פרץ בדהרה בלתי מרוסנת, מה שלא נראה שהפריע לנערה הצעירה שישבה עליו אך כן נראה שהפריע לזוג הרוכבים שהותירה בעקבותיה שסוסיהם פרצו אף הם בדהרה, מעלים אחריהם עננת אבק מחניקה. הם יצאו לדרך. בעוד ילדת האלים עטורת הכוח רוכבת במהירות הרחק, גלימתה ושערה מתנופפים מאחוריה בהדר והרוח וריח האוויר ממלאים את ריאותיה, הסתדרו בשמיים כוכבי הגורל, ואיש אחד, שערו שחור, עמד וצחק, מתקן תיקונים אחרונים במגנו המפואר ומגרד בזקנו וממתין, ממתין לקרב שעתיד היה לקבוע את גורל העולמות.
קריאה נשמעה מכיוון השמיים, בעוד יו הבז צלל מטה ונחת על כתפה של לי, שורט במעט את גלימתה האדומה. אורלוק וליאו איגפו אותה משני צדדיה. ליאו התעסק עם חרבו, אף שלי חשבה שמעטים הסיכויים שהוא יאלץ להשתמש בה. לא, זה יהיה הקרב הבלעדי שלה. היא פנתה אפהו לאורלוק, שהיה עסוק בלהביט בנחישות לכיוון השני. "אורלוק?" "מה?" הוא שאל, מופתע. דעתו הייתה מוסחת. "אני נראית לך כמו מזוזה?" "אממ..לא." אמר, תוהה על פשר השאלה המוזרה. "אז למה כולם מנשקים אותי?" אמרה לי בטון נעלב. אורלוק גיחך. הנסיכה הביטה בו במבט נעלב. "הם מנשקים אותך כי זו חובתם, הוד מעלתך." אמר בקול צוחק. "גם אתה, אורלוק?" שאלה בטון שחציו מלגלג וחציו סקרן. "גם אני, הוד מעלתך." אמר. 'שוב הנימה הכבדה והרשמית הזו, לעזאזל איתה' חשבה ליאנה. היא הפנתה את מבטה קדימה, מדרבנת את רן לצעוד, מחשבותיה מרוכזות בדבר מלבד הקרב, והשמש שלהטה בשמיים, בעוד יו מעיר לה הערות ספורות. הסוס השחור פרץ בדהרה בלתי מרוסנת, מה שלא נראה שהפריע לנערה הצעירה שישבה עליו אך כן נראה שהפריע לזוג הרוכבים שהותירה בעקבותיה שסוסיהם פרצו אף הם בדהרה, מעלים אחריהם עננת אבק מחניקה. הם יצאו לדרך. בעוד ילדת האלים עטורת הכוח רוכבת במהירות הרחק, גלימתה ושערה מתנופפים מאחוריה בהדר והרוח וריח האוויר ממלאים את ריאותיה, הסתדרו בשמיים כוכבי הגורל, ואיש אחד, שערו שחור, עמד וצחק, מתקן תיקונים אחרונים במגנו המפואר ומגרד בזקנו וממתין, ממתין לקרב שעתיד היה לקבוע את גורל העולמות.
Lady Sohma
New member
../images/Emo28.gif../images/Emo107.gifמדהים.
באמת, צורת הכתיבה שלך העלתה ממש דרגה, זה יפהייפה. בהחלט ארצה לקרוא המשך
בהצלחה
באמת, צורת הכתיבה שלך העלתה ממש דרגה, זה יפהייפה. בהחלט ארצה לקרוא המשך
לותיין טינוביאל
New member
../images/Emo63.gifרק עוד שני פרקים?
אוף, לא ציפיתי שתסיימי את הסיפור כל כך מהר. אבל לכל התחלה יש גם סוף. יהיו לך עוד סיפורים?
אוף, לא ציפיתי שתסיימי את הסיפור כל כך מהר. אבל לכל התחלה יש גם סוף. יהיו לך עוד סיפורים?
•°•LaLa•°•
New member
../images/Emo39.gif אין מילים...
ממש ממש ממש מהמם
זה פשוט משתפר כל פעם...טוב נו כנראה שיש כמה דברים להגיד... ובטוח שלא תוכלי למשוך את הסיפור נגיד עוד.........10 פרקים?
ממש ממש ממש מהמם
Sweet 7teen
New member
../images/Emo15.gif אני אגיב... אבל אני רק צריכה
קובץ של כל הפרקים בבקשה בבקשה... !
קובץ של כל הפרקים בבקשה בבקשה... !
זוארץ שולט
New member
../images/Emo2.gif../images/Emo19.gif../images/Emo42.gif
מעיין! שלום! המון זמן לא היית פה
ברוכה השווה
מעיין! שלום! המון זמן לא היית פה
CiNdErElLa3887
New member
באמת לא היית פה הרבה זמן ../images/Emo7.gif
שלום בובע
ד"א, איפה שחר ו"מה עשה לי את השבוע" ?
Sweet 7teen
New member
../images/Emo15.gif שלום שלום בנות...
בהחלט יותר מידי זמן עבר.. ואני פה אני פשוט לא מגיבה כי אף פעם אין לי זמן... אז אני משתדלת עכשיו להגיב כמה שאני יכולה...
בהחלט יותר מידי זמן עבר.. ואני פה אני פשוט לא מגיבה כי אף פעם אין לי זמן... אז אני משתדלת עכשיו להגיב כמה שאני יכולה...
CiNdErElLa3887
New member
יאי ../images/Emo99.gif מעינע ../images/Emo99.gif
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.