פרק 21 של הסיפור שלי...
בנות...אני מקווה שמישהי באמת קוראת את זה ואני לא מפרסמת סתם... אז בכל מקרה..פרק 21 של הסיפור. לאור הירח חשתי בליבך רוטט כמיתר הקשת לאור הירח החיוור הבטת בי ואין אחד מכיר את ליבך. לאחר שקיעת השמש אני רואה אותך יפה ומשכת אך קרה כלהב הסכין החד והמתוק ואיש אינו מכיר את לבך כל צערך וכאבך כלואים ביערות הליל לבך הכמוס שייך לאלים ולכל אשר בלילה נאחים ולכל אשר בחשכה בוכים. " הילדה שאין איש מכיר את לבבה" ליאנה ואורלוק רכבו בשתיקה זה לצד זה, עיניהם מרוכזות בדרך לא-דרך שבה רכבו ובעצים עתיקי היומין שאפפו אותם. צעקות פועלים עמומות שעלו מקצהו של היער, בישרו להם שהם הגיעו לארנוליס. לבו של אורלוק התחמם בקרבו. הוא עתיד לפגוש את חברו הטוב, ליאו, נסיכה של ארנוליס. ליאו הגבוה ובהיר השער, אשר היה עומד על אחת הגבעות הקטנות אשר הקיפו את עירו, משקיף אל המרחקים של האין סוף, ואז מתגלל יחד עם אורלוק שדחף אותו מעבר לקצה, ושניהם היו מעלים עננת אבק גדולה ואת קול צחוקם היה אפשר לשמוע עד הארמון המלכותי. לי, לעומת זאת, לא חשה כול סימפטיה לעיר הגבוהה שנשקפה ממרום מושבה על סוסו של אורלוק, שאותו חלקו לאחר בריחתו המצערת של סוסה. סתם עוד עיר, תחנה אחת מיני רבות שבוודאי תעשה עד שתפגוש את קאיטון ותוכל להגיד לו מה דעתה עליו בפרצופו המתנשא והמרושע. היא נאנחה בשקט וסימנה לאורלוק שיתחיל לדרבן את הסוס לעבר ההמון הרועש ששצף את העיר, עסוק בעבודתו היומ-יומית. אורלוק וליאנה רכבו כחצי שעה עד אשר הגיעו לארמון המלכותי, הבנוי מעשרות עשרות של עמודי שיש גבוהים ומבהיקים. אורלוק עצר את הסוס וירד ממנו, מושיט את ידו מבלי משים כדי לעזור אף ללי לרדת. משרת זקן הקביל את פניהם של אורלוק ולי, נועץ מבט מתריס בשני הצעירים החצופים, שהעיזו לבוא ולטמא בבגדיהם הקרועים והמלוכלכים את רצפת הארמון המבהיקה ואת כבודו. המשרת הוביל אותם דרך מסדרון לחדר כס המלוכה,, לאחר שאורלוק לחש על אוזנו כי הוא בא למלא את משימתו ולהציג את הנערה בפני המלך והמלכה. לי נעצה מבטים בעמודי השיש שהחזיקו את נטל התקרה עליהם, כאטלס המחזיק על כתפיו את נטל העולם, מביטה בהשתאות על האדריכלות הגאונית של העת העתיקה. לפתע נפל מבטה על נער שנראה כמבוגר ממנה בשנתיים שלוש, ואשר התקרב אליה ואל אורלוק בריצה, כשעל פניו חיוך גדול. "אורלוק! אני רואה שהגעת לבסוף!" אורלוק חייך למראה חברו הטוב ופתח את זרועותיו לרווחה, נכון להקביל את ליאו בחיבוק. "התגעגעתי אלייך, ליאו." אמר אורלוק. "בואו, בואו כבר. אמא ואבא מחכים לכם." אמר ליאו ותפס בידיהם של לי ואורלוק, מוביל אותם לעבר מקום מושבם של המלך והמלכה ירום הודם. בסוף ההיכל הלבן, על בימת אבן גבוהה, הוצבו שני כסאות עץ מפוארים. עליהם ישבו מי שנראו ללי כמלך והמלכה. המלך היה גבוה וחזק, בעל שער בהיר שנטה להכסיף. המלכה הייתה דקת גוו ושערה הבהיר היה פזור על כתפייה. שניהם חייכו ושידרו ללי תחושה של חמימות ביתית וקרבה. לי חשה נבוכה קמעה כאשר הביטה בבגדיהם המלוכלכים והקרועים שלה ושל אורלוק, שלעומתה, שהרגישה כמו נטע זר, התקרב בחופשיות למלך והמלכה ובירך אותם לשלום. "עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שזכינו לראות את זיו פניך בארמוננו" אמרה המלכה בחיוך קורן וירדה מבימת האבן. אורלוק חייך ואמר שהוא שמח כתמיד להיות פה. לבסוף קרבה המלכה אל לי, ונתנה מבט רב משמעות במשרת שהכניס אותה ואת אורלוק לארמון כאשר הבחינה בבגדיה הקרועים של הנסיכה הצעירה. "עברתם כברת דרך, אני רואה...האם הכל בסדר?" שאלה המלכה. אורלוק פתח את פיו כדי לענות, אך רגלה של ליאנה מצאה את כף רגלו ומחצה אותה, מסמנת לו להיות בשקט. "הכל בסדר." אמרה לי והעלתה על שפתיה חיוך מקסים. "יפה. אני מניחה שתרצי להחליף את בגדי המסע שלך" אמרה המלכה בקול לבבי והחלה להוביל את לי לעבר החדרים שהוקצו לה מבעוד מועד.
בנות...אני מקווה שמישהי באמת קוראת את זה ואני לא מפרסמת סתם... אז בכל מקרה..פרק 21 של הסיפור. לאור הירח חשתי בליבך רוטט כמיתר הקשת לאור הירח החיוור הבטת בי ואין אחד מכיר את ליבך. לאחר שקיעת השמש אני רואה אותך יפה ומשכת אך קרה כלהב הסכין החד והמתוק ואיש אינו מכיר את לבך כל צערך וכאבך כלואים ביערות הליל לבך הכמוס שייך לאלים ולכל אשר בלילה נאחים ולכל אשר בחשכה בוכים. " הילדה שאין איש מכיר את לבבה" ליאנה ואורלוק רכבו בשתיקה זה לצד זה, עיניהם מרוכזות בדרך לא-דרך שבה רכבו ובעצים עתיקי היומין שאפפו אותם. צעקות פועלים עמומות שעלו מקצהו של היער, בישרו להם שהם הגיעו לארנוליס. לבו של אורלוק התחמם בקרבו. הוא עתיד לפגוש את חברו הטוב, ליאו, נסיכה של ארנוליס. ליאו הגבוה ובהיר השער, אשר היה עומד על אחת הגבעות הקטנות אשר הקיפו את עירו, משקיף אל המרחקים של האין סוף, ואז מתגלל יחד עם אורלוק שדחף אותו מעבר לקצה, ושניהם היו מעלים עננת אבק גדולה ואת קול צחוקם היה אפשר לשמוע עד הארמון המלכותי. לי, לעומת זאת, לא חשה כול סימפטיה לעיר הגבוהה שנשקפה ממרום מושבה על סוסו של אורלוק, שאותו חלקו לאחר בריחתו המצערת של סוסה. סתם עוד עיר, תחנה אחת מיני רבות שבוודאי תעשה עד שתפגוש את קאיטון ותוכל להגיד לו מה דעתה עליו בפרצופו המתנשא והמרושע. היא נאנחה בשקט וסימנה לאורלוק שיתחיל לדרבן את הסוס לעבר ההמון הרועש ששצף את העיר, עסוק בעבודתו היומ-יומית. אורלוק וליאנה רכבו כחצי שעה עד אשר הגיעו לארמון המלכותי, הבנוי מעשרות עשרות של עמודי שיש גבוהים ומבהיקים. אורלוק עצר את הסוס וירד ממנו, מושיט את ידו מבלי משים כדי לעזור אף ללי לרדת. משרת זקן הקביל את פניהם של אורלוק ולי, נועץ מבט מתריס בשני הצעירים החצופים, שהעיזו לבוא ולטמא בבגדיהם הקרועים והמלוכלכים את רצפת הארמון המבהיקה ואת כבודו. המשרת הוביל אותם דרך מסדרון לחדר כס המלוכה,, לאחר שאורלוק לחש על אוזנו כי הוא בא למלא את משימתו ולהציג את הנערה בפני המלך והמלכה. לי נעצה מבטים בעמודי השיש שהחזיקו את נטל התקרה עליהם, כאטלס המחזיק על כתפיו את נטל העולם, מביטה בהשתאות על האדריכלות הגאונית של העת העתיקה. לפתע נפל מבטה על נער שנראה כמבוגר ממנה בשנתיים שלוש, ואשר התקרב אליה ואל אורלוק בריצה, כשעל פניו חיוך גדול. "אורלוק! אני רואה שהגעת לבסוף!" אורלוק חייך למראה חברו הטוב ופתח את זרועותיו לרווחה, נכון להקביל את ליאו בחיבוק. "התגעגעתי אלייך, ליאו." אמר אורלוק. "בואו, בואו כבר. אמא ואבא מחכים לכם." אמר ליאו ותפס בידיהם של לי ואורלוק, מוביל אותם לעבר מקום מושבם של המלך והמלכה ירום הודם. בסוף ההיכל הלבן, על בימת אבן גבוהה, הוצבו שני כסאות עץ מפוארים. עליהם ישבו מי שנראו ללי כמלך והמלכה. המלך היה גבוה וחזק, בעל שער בהיר שנטה להכסיף. המלכה הייתה דקת גוו ושערה הבהיר היה פזור על כתפייה. שניהם חייכו ושידרו ללי תחושה של חמימות ביתית וקרבה. לי חשה נבוכה קמעה כאשר הביטה בבגדיהם המלוכלכים והקרועים שלה ושל אורלוק, שלעומתה, שהרגישה כמו נטע זר, התקרב בחופשיות למלך והמלכה ובירך אותם לשלום. "עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שזכינו לראות את זיו פניך בארמוננו" אמרה המלכה בחיוך קורן וירדה מבימת האבן. אורלוק חייך ואמר שהוא שמח כתמיד להיות פה. לבסוף קרבה המלכה אל לי, ונתנה מבט רב משמעות במשרת שהכניס אותה ואת אורלוק לארמון כאשר הבחינה בבגדיה הקרועים של הנסיכה הצעירה. "עברתם כברת דרך, אני רואה...האם הכל בסדר?" שאלה המלכה. אורלוק פתח את פיו כדי לענות, אך רגלה של ליאנה מצאה את כף רגלו ומחצה אותה, מסמנת לו להיות בשקט. "הכל בסדר." אמרה לי והעלתה על שפתיה חיוך מקסים. "יפה. אני מניחה שתרצי להחליף את בגדי המסע שלך" אמרה המלכה בקול לבבי והחלה להוביל את לי לעבר החדרים שהוקצו לה מבעוד מועד.
