אור עיניים
New member
פרק 17
"היי." השיבה השופטת פרנקל מעברו השני של הקו "מה שלומך?", מבלי לנקוב בשמה של מירב. "אני בסדר יחסית, בנסיבות , ואיך את?" השיבה מירב באותו טון חסר ייחוד. "מאבטחי משמר המשפט נמצאים אצלי בבית בדקות אלו בדיוק, דנים בדרכים לשמור עלי" המשיכה השופטת פרנקל, אירוניה קלה בקולה. "אני מבינה" אמרה מירב, חשה תחושה של הקלה למשמע הדברים, אשר משמעותם עבורה הייתה כי הטון הסתמי אינו נעוץ בתגובתה של השופטת פרנקל למשמע קולה. "שוטרי תחנת חיפה מאבטחים אותי. התחושה מוזרה. הילדים מפוחדים. לא אחת מתקופות הזוהר שלי" המשיכה מירב. "כן, זה לא קל" השיבה השופטת פרנקל בטון קורקטי. "שמחתי לשמוע ממך, מקווה שנוכל להיפגש בקרוב על כוס קפה". "כן..." השיבה מירב מהוססת. "לילה טוב" אמרה השופטת פרנקל. "לילה טוב" השיבה מירב וניתקה את השיחה. מספר דקות לאחר מכן, התקבלה הודעה למכשיר הטלפון הסלולארי של מירב "מחר אחרי הדיון, רדי לקומת המרתף בבית המשפט מתחת לחדר המדרגות. יש שם יציאת חירום מלשכות השופטים. אני אחכה לך שם". מירב לא ידעה את נפשה. אירועי הימים האחרונים לא השאירו בה בדיוק מקום להרפתקאות, והיא לא חשה עצמה פנויה להתחבטויות מהסוג הרומנטי. היא קיוותה בכל מאודה שהפגישה המיועדת לא תיקח אותה בחזרה לשבילים מהם מצאה עצמה מנווטת את דרכה בחזרה. בבוקר למחרת, נערכה מירב כבר בשעה שמונה בבוקר, כשעה לפני פתיחת הדיונים, באולמה של השופטת פרנקל, לאחר שעות שינה בודדות ביותר, וחלומות טרופים בהם כיכבו רזקן, השופטת פרנקל ונחש מת גדול ממדים בערבוביה. מירב גייסה את כל המשאבים אשר נותרו לה לרכז עצמה במשימת אותו יום, העדת עדיה המאויימים בצורה הטובה ביותר. היא ידעה היטב כי המשימה אינה פשוטה, לאחר שראיינה את העדים המבועתים ביממה הקודמת, אך ניסתה לחשוב על המשימה העומדת בפניה כאתגר. היא חשה עצמה מוכנה וחדורת רוח קרב. נראה כי חרדת האיומים היה בה גם כדי להזרים אדרנלין לדמה ולהדחיק כל קיומו של רגש אחר. מעט לפני השעה תשע התמלא האולם בקהל הדיונים הרגיל של רזקן , פרצופים קשוחים, עויינים, וגם סתם בריוני רחוב. מירב החלה מתרגלת לסצנה ואטמה אוזניה בפני הקריאות ומטחי הקללות לעברה. "כן, גברת לוינשטיין, מי העד הבא שלך?" אמרה השופטת פרנקל. " מר עמירם קנפו , גבירתי" הכריזה מירב מבלי להישיר מבט לעבר כס השיפוט. אסטרטגיה שגמלה בליבה לאמץ לעצמה מעתה והלאה. " מר קנפו, גש בבקשה" אמרה השופטת פרנקל. העד החל מפלס דרכו לעבר דוכן העדים. משהגיע העד בסמוך לשולחנה של מירב, מעד קלות. מהלך מעידתו הפנה פניו למירב ולחש לה: "אני יודע על הנחש. אם את עדיין פה, גם אני פה". הבעת פניה של מירב לא גילתה דבר, פן תעוט לעברה שלישיית הסניגורים המצועצעת ולאחריה הקהל האלים כולו. אך תחושה חמימה של ניצחון התפשטה בקרבה. העד העיד ללא כל פחד. לא הפנה מבטו, לא חיפש תשובות, ובניגוד לכל ציפיותיה של מירב, עדותו לא הייתה עויינת לתביעה. "ראיתי את רזקן טומן את האקדח בגרב" סיפר העד, " שאלתי אותו בשביל מה הוא צריך אקדח. הוא לא ענה. לא שאלתי יותר" "שאלתי אותו כמה עולה פלטה של חשיש. הוא לא היה מוכן למכור לי פלטה. רק שתי אצבעות במאה שקל לאצבע. לא מתווכחים עם רזקן.." ניכר על פניהם של סנגוריו של רזקן כי לא ציפו לשטף הדברים הזה היוצא מדבריו של העד והם פתחו בגל שאלות חסרות כיוון, תוך ניסיון להשתמש בטקטיקות הפחדה שונות, הרמת קולם על העד, קריאות לעברו כי הוא משקר, כי הוא עד מדינה, כי הובטחו לו הבטחות שונות ומשונות על מנת למסור עדותו זו וכי הוא נרקומן חסר בינה. העד עמד איתן בגל המבקש להטביעו, ולא איבד את קור רוחו. בתום עדותו ביקשה שלישיית הסניגורים כי המשך הדיון יידחה על מנת שיוכלו לבוא בדברים עם התביעה. מירב ידעה. סדק נסדק בהגנתו של רזקן, וגם שלוש אצבעות של סניגוריו המכובדים לא יוכלו לסתום את החור שנפער בסכר. מסוחררת מהצלחת הדיון, המתינה מירב מעט שהמאבטחים יפנו את הקהל מהאולם העמוס ועמדה לשים פעמיה בחזרה ללשכת התביעות כשנזכרה בהודעת הטקסט מאתמול. האולם החל מתרוקן, כשמירב צעדה בצעד מהוסס לעבר דלת העץ הכבדה. היא פסעה לאחת ממעליות בית המשפט הרבות, זו שהאמינה שיורדת לקומת המרתף, מוודאה כי איש מ"מעריציה" אינו ממתין לה באחד מעיקולי המסדרונות הארוכים, עד שלבסוף הגיעה לקומת המרתף ולפתח יציאת החירום. ליבה פעם בחוזקה, מצטרף לאדרנלין הדיון שעדיין זרם בעורקיה לשילוב כמעט בלתי נסבל שהלם באוזניה. היא פתחה את דלת החירום בהיסוס. היא ישבה שם, מחכה לה. הייתה זו הפעם הראשונה אותו יום שמירב הביטה בשופטת פרנקל, לאחר שנמנעה כל אותו היום מלהביט לעברה ולו בחטף באולם הדיונים. עבר גם זמן רב מאז שמירב ראתה את פניה של השופטת פרנקל בפעם האחרונה. היא שכחה עד כמה היא יפה. העיניים החומות הגדולות שניבטו אליה מתחת לשיער הבהיר הגולש עד קו הכתפיים, הפעימו אותה. האור העמום ששרר במדרון יציאת החירום לא הצליח להסתיר את החזה העולה ויורד בנשימות מהירות של השופטת פרנקל אשר ביצבץ מתחת למחשוף החולצה המעודן. מירב חשה בתשוקה שדחקה לקרן זוית דוחקת בה ומפלסת את דרכה החוצה מבין ירכיה. היא נאבקה בה לשווא, מנסה לחבוט בה במחשבות המטרידות את רוחה. "מירב, היית נהדרת בדיון היום. כל הכבוד", פתחה השופטת פרנקל. "לא." ענתה בתוקף מירב, "אני לא מוכנה לשמוע ממך מילה אחת שקשורה לעבודתי המקצועית. לא אחרי מה שקרה בדיון ההוא". "בסדר." השיבה השופטת פרנקל, "לא עוד מילה אפילו על עבודה." והביטה במירב בעיניה החומות הגדולות. מירב חשה עצמה נשאבת לתוך המבט, שוכחת את כעסה ואת פחדיה וכאילו שרירי גופה בעצמם נכנעים לעוצמתו ועומקו, צוללים לתוך בריכה של חום מתוק. היא יכלה להרגיש כעת בחזה שלה עולה ויורד במהירות נשימותיה וגופה נמשך כמגנט לעבר גופה של השופטת פרנקל.
"היי." השיבה השופטת פרנקל מעברו השני של הקו "מה שלומך?", מבלי לנקוב בשמה של מירב. "אני בסדר יחסית, בנסיבות , ואיך את?" השיבה מירב באותו טון חסר ייחוד. "מאבטחי משמר המשפט נמצאים אצלי בבית בדקות אלו בדיוק, דנים בדרכים לשמור עלי" המשיכה השופטת פרנקל, אירוניה קלה בקולה. "אני מבינה" אמרה מירב, חשה תחושה של הקלה למשמע הדברים, אשר משמעותם עבורה הייתה כי הטון הסתמי אינו נעוץ בתגובתה של השופטת פרנקל למשמע קולה. "שוטרי תחנת חיפה מאבטחים אותי. התחושה מוזרה. הילדים מפוחדים. לא אחת מתקופות הזוהר שלי" המשיכה מירב. "כן, זה לא קל" השיבה השופטת פרנקל בטון קורקטי. "שמחתי לשמוע ממך, מקווה שנוכל להיפגש בקרוב על כוס קפה". "כן..." השיבה מירב מהוססת. "לילה טוב" אמרה השופטת פרנקל. "לילה טוב" השיבה מירב וניתקה את השיחה. מספר דקות לאחר מכן, התקבלה הודעה למכשיר הטלפון הסלולארי של מירב "מחר אחרי הדיון, רדי לקומת המרתף בבית המשפט מתחת לחדר המדרגות. יש שם יציאת חירום מלשכות השופטים. אני אחכה לך שם". מירב לא ידעה את נפשה. אירועי הימים האחרונים לא השאירו בה בדיוק מקום להרפתקאות, והיא לא חשה עצמה פנויה להתחבטויות מהסוג הרומנטי. היא קיוותה בכל מאודה שהפגישה המיועדת לא תיקח אותה בחזרה לשבילים מהם מצאה עצמה מנווטת את דרכה בחזרה. בבוקר למחרת, נערכה מירב כבר בשעה שמונה בבוקר, כשעה לפני פתיחת הדיונים, באולמה של השופטת פרנקל, לאחר שעות שינה בודדות ביותר, וחלומות טרופים בהם כיכבו רזקן, השופטת פרנקל ונחש מת גדול ממדים בערבוביה. מירב גייסה את כל המשאבים אשר נותרו לה לרכז עצמה במשימת אותו יום, העדת עדיה המאויימים בצורה הטובה ביותר. היא ידעה היטב כי המשימה אינה פשוטה, לאחר שראיינה את העדים המבועתים ביממה הקודמת, אך ניסתה לחשוב על המשימה העומדת בפניה כאתגר. היא חשה עצמה מוכנה וחדורת רוח קרב. נראה כי חרדת האיומים היה בה גם כדי להזרים אדרנלין לדמה ולהדחיק כל קיומו של רגש אחר. מעט לפני השעה תשע התמלא האולם בקהל הדיונים הרגיל של רזקן , פרצופים קשוחים, עויינים, וגם סתם בריוני רחוב. מירב החלה מתרגלת לסצנה ואטמה אוזניה בפני הקריאות ומטחי הקללות לעברה. "כן, גברת לוינשטיין, מי העד הבא שלך?" אמרה השופטת פרנקל. " מר עמירם קנפו , גבירתי" הכריזה מירב מבלי להישיר מבט לעבר כס השיפוט. אסטרטגיה שגמלה בליבה לאמץ לעצמה מעתה והלאה. " מר קנפו, גש בבקשה" אמרה השופטת פרנקל. העד החל מפלס דרכו לעבר דוכן העדים. משהגיע העד בסמוך לשולחנה של מירב, מעד קלות. מהלך מעידתו הפנה פניו למירב ולחש לה: "אני יודע על הנחש. אם את עדיין פה, גם אני פה". הבעת פניה של מירב לא גילתה דבר, פן תעוט לעברה שלישיית הסניגורים המצועצעת ולאחריה הקהל האלים כולו. אך תחושה חמימה של ניצחון התפשטה בקרבה. העד העיד ללא כל פחד. לא הפנה מבטו, לא חיפש תשובות, ובניגוד לכל ציפיותיה של מירב, עדותו לא הייתה עויינת לתביעה. "ראיתי את רזקן טומן את האקדח בגרב" סיפר העד, " שאלתי אותו בשביל מה הוא צריך אקדח. הוא לא ענה. לא שאלתי יותר" "שאלתי אותו כמה עולה פלטה של חשיש. הוא לא היה מוכן למכור לי פלטה. רק שתי אצבעות במאה שקל לאצבע. לא מתווכחים עם רזקן.." ניכר על פניהם של סנגוריו של רזקן כי לא ציפו לשטף הדברים הזה היוצא מדבריו של העד והם פתחו בגל שאלות חסרות כיוון, תוך ניסיון להשתמש בטקטיקות הפחדה שונות, הרמת קולם על העד, קריאות לעברו כי הוא משקר, כי הוא עד מדינה, כי הובטחו לו הבטחות שונות ומשונות על מנת למסור עדותו זו וכי הוא נרקומן חסר בינה. העד עמד איתן בגל המבקש להטביעו, ולא איבד את קור רוחו. בתום עדותו ביקשה שלישיית הסניגורים כי המשך הדיון יידחה על מנת שיוכלו לבוא בדברים עם התביעה. מירב ידעה. סדק נסדק בהגנתו של רזקן, וגם שלוש אצבעות של סניגוריו המכובדים לא יוכלו לסתום את החור שנפער בסכר. מסוחררת מהצלחת הדיון, המתינה מירב מעט שהמאבטחים יפנו את הקהל מהאולם העמוס ועמדה לשים פעמיה בחזרה ללשכת התביעות כשנזכרה בהודעת הטקסט מאתמול. האולם החל מתרוקן, כשמירב צעדה בצעד מהוסס לעבר דלת העץ הכבדה. היא פסעה לאחת ממעליות בית המשפט הרבות, זו שהאמינה שיורדת לקומת המרתף, מוודאה כי איש מ"מעריציה" אינו ממתין לה באחד מעיקולי המסדרונות הארוכים, עד שלבסוף הגיעה לקומת המרתף ולפתח יציאת החירום. ליבה פעם בחוזקה, מצטרף לאדרנלין הדיון שעדיין זרם בעורקיה לשילוב כמעט בלתי נסבל שהלם באוזניה. היא פתחה את דלת החירום בהיסוס. היא ישבה שם, מחכה לה. הייתה זו הפעם הראשונה אותו יום שמירב הביטה בשופטת פרנקל, לאחר שנמנעה כל אותו היום מלהביט לעברה ולו בחטף באולם הדיונים. עבר גם זמן רב מאז שמירב ראתה את פניה של השופטת פרנקל בפעם האחרונה. היא שכחה עד כמה היא יפה. העיניים החומות הגדולות שניבטו אליה מתחת לשיער הבהיר הגולש עד קו הכתפיים, הפעימו אותה. האור העמום ששרר במדרון יציאת החירום לא הצליח להסתיר את החזה העולה ויורד בנשימות מהירות של השופטת פרנקל אשר ביצבץ מתחת למחשוף החולצה המעודן. מירב חשה בתשוקה שדחקה לקרן זוית דוחקת בה ומפלסת את דרכה החוצה מבין ירכיה. היא נאבקה בה לשווא, מנסה לחבוט בה במחשבות המטרידות את רוחה. "מירב, היית נהדרת בדיון היום. כל הכבוד", פתחה השופטת פרנקל. "לא." ענתה בתוקף מירב, "אני לא מוכנה לשמוע ממך מילה אחת שקשורה לעבודתי המקצועית. לא אחרי מה שקרה בדיון ההוא". "בסדר." השיבה השופטת פרנקל, "לא עוד מילה אפילו על עבודה." והביטה במירב בעיניה החומות הגדולות. מירב חשה עצמה נשאבת לתוך המבט, שוכחת את כעסה ואת פחדיה וכאילו שרירי גופה בעצמם נכנעים לעוצמתו ועומקו, צוללים לתוך בריכה של חום מתוק. היא יכלה להרגיש כעת בחזה שלה עולה ויורד במהירות נשימותיה וגופה נמשך כמגנט לעבר גופה של השופטת פרנקל.