Goggle Girl
New member
פרק 17!!!!!! הסוף?!?!?!
קוג'י: היא לא מתה בסוף?! קואיצ'י מסתבר שלא. עכשיו יהיה עוד קואיצ'י\קוג'י ועוד קוג'י\טאקויה, אני משער. טאקויה: צ'יייי! *קופץ על קוג'י* קוג'י: *מלטף את טאקויה* טאקויה: 0.0 -^.^- קואיצ'י: ... צ'יי! קוג'י: -- לא קואיצ'י: ...קסו. שתי דמויות עמדו בחשיכה. שתי דמויות שמימיות, מכונפות. זוג מלאכים יפהפה, שרצה הגורל והיו תאומים. תאומים שהיו שונים זה מזה כמו שהיו דומים. תאומים של אור וחושך. קואיצ'י הביט בקוג'י במבט רק אך חלול, כאילו ידע איך להרגיש מבלי שידע מדוע. קוג'י כרע על הריצפה, מחזק את טאקויה קרוב, כנפיו הצחורות פרושות סביבם. הוא פגש את מבטו של אחיו בתקיפות וכל הבעתו של אחד שלא יכנע ללא קרב. "אני לא רוצה להלחם בך, קוג'י." "אז תן לנו ללכת." מילותיהם הדהדו בחלל הריק. "אני חושש שאני לא יכול לעשות זאת." "אז גם לנו לא תהיה ברירה אלא לצאת מכאן בכוחות עצמינו." אמר האח הצעיר בתקיפות. "למה את רוצה כל כך ללכת מכאן, קוג'י? מה כבר יש שמחכה לך?" באמת לא ניראה מזמין כל כך ללכת, כיוון שבכל כיוון אליו פנה ראה קוג'י רק עוד ועוד אפילה. הוא עצם את עיניו, מחפש עבורו את התשובה לשאלתו של אחר. הוא ראה את אביו שהיה חייב לו התנצלות. הוא ראה את חבריו שדאגו לו. והוא ראה לא אחת, אלא שתי אמהות בוכות עליו ומתפללות לשובו. הוא לא יכל לאכזב אותן. "אני לא שייך לכאן. וגם אתה לא, קואיצ'י!" קואיצ'י התקדם צעד לעברו, וקוג'י חיבק את טאקויה חזק יותר, מגונן עליו עם כנפיו. "אתה חייב להשאר כאן, קוג'י. העולם שלי, לא, העולם שלנו זקוק לך! אתה באמת רוצה שזה יימשך כך?!" קריאות קרב הדהדו כמו מרחוק, אך בעת ובעונה אחת קרוב. קרוב, כיוון שאלה היו חבריו שנלחמו שם. איזומי צעקה בכאב. ג'ונפי קרא אחריה. וטומוקי צחק. "למה הכנסת אותם לזה?! לא היה להם שום קשר לזה, כלום! אמרת שאני הייתי כל מה שהיית צריך!" קואיצ'י הביט בו בעיניים שחורות במעין חיקוי עלוב למבט אוהב וחייך בדך מתנצלת. "אני יודע, קוג'י. הוא אמר את זה." האמירה הקטנה שירתה את מטרתה כאשר קוג'י נסג עוד מעט. זה היה דבר אחד עבורו, להלחם במישהו שלבש את צורתו של אחיו. אבל אם זה באמת היה קואיצ'י שמה, בין אם מרצונו ובין אם לא, אם זה היה הוא עצמו... "אבל זאת אשמתך, קוג'י!" "מה?!" הוא הביט באחיו הבוגר, לא מאין. "אתה נתת להם יותר מדי." "ממה?!" שאל, סימני יאוש נוכחים בקולו. הוא הגניב מבט לעבר טאקויה, כאילו מחפש תמיכה. "מעצמך." "לא נתתי לך מספיק?" "בהתחלה כן, אבל..." "אבל?" עוד צעד כלפי האח הצעיר. קוג'י הביט מעבר לכתפו. כל מה שראה היה עוד חשיכה. לא היה לאן לברוח, גם אם יכל. גם אם באמת רצה. "אהבת אותם, קוג'י. הסכמת להקדיש להם חלק מעצמך." "בגלל זה פגעת בטאקויה?" קוג'י נהם חזרה, הבעת פניו מזכירה זאב שחושף את שיניו. "רק רציתי שיעזור לי. אני אעשה הכל בשביל החלום הזה." "ומה עם אבא שלי? אבא _שלנו_, קואיצ'י! למה הכרחת אותי לפגוע בו?!" קוג'י עצם את עיניו שוב, מנסה לשכוח. "הוא רצה להרחיק אותך ממני! לעמוד ביננו! לעזור לך... הא! איך הוא יכול אפילו לנסות להבין אותנו?!" ברקים נשמעו בחושך, כאילו משהו נשבר. תקווה?... "אז למה הוא היה חייב לפגוע גם בך?" קוג'י לא יכל אפילו להישיר מבט אל אחיו כששאל. קואיצ'י הביט מטה אל כפות ידיו, כאילו מחפש שם תשובה. "גם זה בגלל שאהבתי אותך?" "...לא." עיניו של קוג'י התרחבו בפליאה והוא ב הה בקואיצ'י. "זה... לא למה הוא בחר בי." קואיצ'י כאילו נעלם בחשיכה לרגע, וכשהופיע שוב, למרות שלא השתנה דבר במראהו, קוג'י ידע שלא אחיו זה שדיבר אליו. -הוא מסמל את החושך. ברור שהוא היה המועמד הכי הגיוני לעזור לי. אבל אז...- 'הוא' הביט דרך עיניו של קואיצ'י על האח הצעיר. היה שמץ של רעב במבטו, של כמיהה מטורפת. וגם, של הערצה. -תן לי לספר לך על מה שהכרתי מהרגע בו נולדתי, קוג'י. ומחיי לא הכרתי דבר אחר.- כמו שלא מרצונו, קוג'י הביט אל עיניו של אחיו, מביט הישר אל זה שהיה בפנים. -נקמה. קנאה. שנאה. אכזבה. עצב. בדידות... מוות. בדיוק הדברים שסובבים אותנו.- קוג'י הביט סביבו, כאילו מנסה למצוא הוכחה למה ששמע. למרות שלא יכל להבין בחושך, הבין מהחוסר באור. הכאב בליבו הוכיח את מה ששמע. -זה כל מה שידעתי כל חיי. העולם שמחוץ לחשיכה הפחיד אותי. הוא היה זר ושונה לכן החלטתי לחסום אותו. להיפטר מכל האור שבעולם וליצור עולם כמו שהכרתי.- החיוך על שפתיו של קואיצ'י היה כל כך מאושר, שקוג'י רצה לבכות שוב. אך לא נישארו לו עוד דמעות. -עולם כמו שמצאתי בתוך אחיך, קוג'י.- 'הוא' נגע בחזהו של קואיצ'י היכן שהיה ליבו, וקוג'י גיחך על האירוניה. אחיו אולי היה חשיכה, אך גם בלילה הכי אפל זרחו כוכבים. -כמו בתוך אחיך... וכמו בתוך אתה עצמך- הייתה דקה דומייה בה כאילו חיכה לקוג'י שיאמר משהו, אך זה רק הביט בו בדממה. -באותו לילה, כמעט ולקחתי את אחיך. ואז אתה באת. היית כל כך יפה תחת אור הירח... והמבט בעיניך...- 'הוא' ליקק את שפתיו, מתקדם עוד צעד כלפי הנער צחור הכנפיים. -שנאת אותי. תיעבת אותי. רצית לפגוע בי כמו שפגעתי באחיך. היית כל כך יפה, מואר בהילה של חשיכה...- 'הוא' כרע על בירכיו, במחרק יד משני הנערים האחרים. קוג'י, למרות זאת, לא נרתע. אם בכלל, הוא פרש לרווחה את כנפיו, מסיר את אחד המכשולים שעמדו בינו לבין זה שהתיימר להיות אחיו. המכשול השני היה הנער בזרועותיו. -אך אתה לא נכנעת. למה מה שהרגשת, למרות הכל, הגנת על אחיך, גם כשהתחנן שתחשוב על עצמך. גם ברגע החשיכה הגדול ביותר שלך, זרחת כמו שלא ראיתי איש זורח מימי. לא פחדת ממני. ויותר מכל, לא פחדת מעצמך. חשבתי אז, שאם אקח רק קצת ממך, גם אני אולי אזהר ככה. אבל טעיתי.- הייתה חרטה אמיתי בקולו, וקוג'י לרגע תהה אם היה זה אחיו, או אולי האור שנלקח ממנו לא הלך לאיבוד אחרי הכל.
קוג'י: היא לא מתה בסוף?! קואיצ'י מסתבר שלא. עכשיו יהיה עוד קואיצ'י\קוג'י ועוד קוג'י\טאקויה, אני משער. טאקויה: צ'יייי! *קופץ על קוג'י* קוג'י: *מלטף את טאקויה* טאקויה: 0.0 -^.^- קואיצ'י: ... צ'יי! קוג'י: -- לא קואיצ'י: ...קסו. שתי דמויות עמדו בחשיכה. שתי דמויות שמימיות, מכונפות. זוג מלאכים יפהפה, שרצה הגורל והיו תאומים. תאומים שהיו שונים זה מזה כמו שהיו דומים. תאומים של אור וחושך. קואיצ'י הביט בקוג'י במבט רק אך חלול, כאילו ידע איך להרגיש מבלי שידע מדוע. קוג'י כרע על הריצפה, מחזק את טאקויה קרוב, כנפיו הצחורות פרושות סביבם. הוא פגש את מבטו של אחיו בתקיפות וכל הבעתו של אחד שלא יכנע ללא קרב. "אני לא רוצה להלחם בך, קוג'י." "אז תן לנו ללכת." מילותיהם הדהדו בחלל הריק. "אני חושש שאני לא יכול לעשות זאת." "אז גם לנו לא תהיה ברירה אלא לצאת מכאן בכוחות עצמינו." אמר האח הצעיר בתקיפות. "למה את רוצה כל כך ללכת מכאן, קוג'י? מה כבר יש שמחכה לך?" באמת לא ניראה מזמין כל כך ללכת, כיוון שבכל כיוון אליו פנה ראה קוג'י רק עוד ועוד אפילה. הוא עצם את עיניו, מחפש עבורו את התשובה לשאלתו של אחר. הוא ראה את אביו שהיה חייב לו התנצלות. הוא ראה את חבריו שדאגו לו. והוא ראה לא אחת, אלא שתי אמהות בוכות עליו ומתפללות לשובו. הוא לא יכל לאכזב אותן. "אני לא שייך לכאן. וגם אתה לא, קואיצ'י!" קואיצ'י התקדם צעד לעברו, וקוג'י חיבק את טאקויה חזק יותר, מגונן עליו עם כנפיו. "אתה חייב להשאר כאן, קוג'י. העולם שלי, לא, העולם שלנו זקוק לך! אתה באמת רוצה שזה יימשך כך?!" קריאות קרב הדהדו כמו מרחוק, אך בעת ובעונה אחת קרוב. קרוב, כיוון שאלה היו חבריו שנלחמו שם. איזומי צעקה בכאב. ג'ונפי קרא אחריה. וטומוקי צחק. "למה הכנסת אותם לזה?! לא היה להם שום קשר לזה, כלום! אמרת שאני הייתי כל מה שהיית צריך!" קואיצ'י הביט בו בעיניים שחורות במעין חיקוי עלוב למבט אוהב וחייך בדך מתנצלת. "אני יודע, קוג'י. הוא אמר את זה." האמירה הקטנה שירתה את מטרתה כאשר קוג'י נסג עוד מעט. זה היה דבר אחד עבורו, להלחם במישהו שלבש את צורתו של אחיו. אבל אם זה באמת היה קואיצ'י שמה, בין אם מרצונו ובין אם לא, אם זה היה הוא עצמו... "אבל זאת אשמתך, קוג'י!" "מה?!" הוא הביט באחיו הבוגר, לא מאין. "אתה נתת להם יותר מדי." "ממה?!" שאל, סימני יאוש נוכחים בקולו. הוא הגניב מבט לעבר טאקויה, כאילו מחפש תמיכה. "מעצמך." "לא נתתי לך מספיק?" "בהתחלה כן, אבל..." "אבל?" עוד צעד כלפי האח הצעיר. קוג'י הביט מעבר לכתפו. כל מה שראה היה עוד חשיכה. לא היה לאן לברוח, גם אם יכל. גם אם באמת רצה. "אהבת אותם, קוג'י. הסכמת להקדיש להם חלק מעצמך." "בגלל זה פגעת בטאקויה?" קוג'י נהם חזרה, הבעת פניו מזכירה זאב שחושף את שיניו. "רק רציתי שיעזור לי. אני אעשה הכל בשביל החלום הזה." "ומה עם אבא שלי? אבא _שלנו_, קואיצ'י! למה הכרחת אותי לפגוע בו?!" קוג'י עצם את עיניו שוב, מנסה לשכוח. "הוא רצה להרחיק אותך ממני! לעמוד ביננו! לעזור לך... הא! איך הוא יכול אפילו לנסות להבין אותנו?!" ברקים נשמעו בחושך, כאילו משהו נשבר. תקווה?... "אז למה הוא היה חייב לפגוע גם בך?" קוג'י לא יכל אפילו להישיר מבט אל אחיו כששאל. קואיצ'י הביט מטה אל כפות ידיו, כאילו מחפש שם תשובה. "גם זה בגלל שאהבתי אותך?" "...לא." עיניו של קוג'י התרחבו בפליאה והוא ב הה בקואיצ'י. "זה... לא למה הוא בחר בי." קואיצ'י כאילו נעלם בחשיכה לרגע, וכשהופיע שוב, למרות שלא השתנה דבר במראהו, קוג'י ידע שלא אחיו זה שדיבר אליו. -הוא מסמל את החושך. ברור שהוא היה המועמד הכי הגיוני לעזור לי. אבל אז...- 'הוא' הביט דרך עיניו של קואיצ'י על האח הצעיר. היה שמץ של רעב במבטו, של כמיהה מטורפת. וגם, של הערצה. -תן לי לספר לך על מה שהכרתי מהרגע בו נולדתי, קוג'י. ומחיי לא הכרתי דבר אחר.- כמו שלא מרצונו, קוג'י הביט אל עיניו של אחיו, מביט הישר אל זה שהיה בפנים. -נקמה. קנאה. שנאה. אכזבה. עצב. בדידות... מוות. בדיוק הדברים שסובבים אותנו.- קוג'י הביט סביבו, כאילו מנסה למצוא הוכחה למה ששמע. למרות שלא יכל להבין בחושך, הבין מהחוסר באור. הכאב בליבו הוכיח את מה ששמע. -זה כל מה שידעתי כל חיי. העולם שמחוץ לחשיכה הפחיד אותי. הוא היה זר ושונה לכן החלטתי לחסום אותו. להיפטר מכל האור שבעולם וליצור עולם כמו שהכרתי.- החיוך על שפתיו של קואיצ'י היה כל כך מאושר, שקוג'י רצה לבכות שוב. אך לא נישארו לו עוד דמעות. -עולם כמו שמצאתי בתוך אחיך, קוג'י.- 'הוא' נגע בחזהו של קואיצ'י היכן שהיה ליבו, וקוג'י גיחך על האירוניה. אחיו אולי היה חשיכה, אך גם בלילה הכי אפל זרחו כוכבים. -כמו בתוך אחיך... וכמו בתוך אתה עצמך- הייתה דקה דומייה בה כאילו חיכה לקוג'י שיאמר משהו, אך זה רק הביט בו בדממה. -באותו לילה, כמעט ולקחתי את אחיך. ואז אתה באת. היית כל כך יפה תחת אור הירח... והמבט בעיניך...- 'הוא' ליקק את שפתיו, מתקדם עוד צעד כלפי הנער צחור הכנפיים. -שנאת אותי. תיעבת אותי. רצית לפגוע בי כמו שפגעתי באחיך. היית כל כך יפה, מואר בהילה של חשיכה...- 'הוא' כרע על בירכיו, במחרק יד משני הנערים האחרים. קוג'י, למרות זאת, לא נרתע. אם בכלל, הוא פרש לרווחה את כנפיו, מסיר את אחד המכשולים שעמדו בינו לבין זה שהתיימר להיות אחיו. המכשול השני היה הנער בזרועותיו. -אך אתה לא נכנעת. למה מה שהרגשת, למרות הכל, הגנת על אחיך, גם כשהתחנן שתחשוב על עצמך. גם ברגע החשיכה הגדול ביותר שלך, זרחת כמו שלא ראיתי איש זורח מימי. לא פחדת ממני. ויותר מכל, לא פחדת מעצמך. חשבתי אז, שאם אקח רק קצת ממך, גם אני אולי אזהר ככה. אבל טעיתי.- הייתה חרטה אמיתי בקולו, וקוג'י לרגע תהה אם היה זה אחיו, או אולי האור שנלקח ממנו לא הלך לאיבוד אחרי הכל.