Goggle Girl
New member
פרק 15 האמיתי!
רק כי אוהבים פתיחת שרשורים כאן
"גם אני באה!" איזומי רקעה ברגלה, לא מוכנה להשאר מאחור. לאחר מנוחה קצרה החליט טאקויה לצאת שוב לשטח, וג'ונפי הזמין עצמו להצטרף. איזומי לא הייתה מוכנה להנטש. "אבל, איזומי-צ'אן, את עדיין לא בריאה!" ג'ונפי ניסה לדבר עימה בהגיון. "אבל גם טאקויה לא!" הנער, שבאותו זמן סיים להתלבש, יצא אליהם מהחדר השני. "אני מרגיש בסדר גמור, איזומי." "או, באמת?" היא שאלה בפקפוק. "כן, באמת. וחוץ מזה, אם ג'ונפי ואני נלך, מישהו צריך להשאר ולשמור על טומוקי." הנערה עיקמה אפה בחוסר שביעות רצון. "אבל אני יכולה לעזור!" "תעזרי בכך שתישארי כאן!" לא רואה מפלט אחר, וכן רואה הזדמנות כאשר טאקויה הסב לה את גבו, היא סטרה לו מאחור, מצפה שייצווח בכאב. הוא נשאר יציב כמו אבן. "אפשר לעזור לך, איזומי?" מרגישה מעט מטופשת, איזומי צחקקה קלות. "טוב, בהצלחה! אני אשמור על טומוקי, אל תדאגו!" 'חשבתי שזה יצליח. אוף!' מה שהיא לא ראתה אבל, היה טאקויה בוכה מכאב, נושך את שפתו שלא יצעק חזק כל כך עד שכמעט פצע את עצמו. "טוב. אז אנחנו נחזור עוד מעט. לפחות אני מקווה." שני הנערים לקחו את תיקיהם ועזבו, מנופפים לידידתם שנשארה מאחור. היא נופפה חזרה ונאנחה כשלא הסתכלו יותר. "תמצאו אותם..." היא עצמה את עיניה, מנסה להזכר ביום האתמול. כל מה שהצליחה להעלות היה שלא יכלה לצעוק... ואז הגיעה סיבה שהייתה שווה זעקה הגונה. "...אתם חייבים." ובלית ברירה היא הלכה לשמור על טומוקי. "אוקיי, זהו זה, תן לי את התיק שלך." הייתה זו הפעם העשירית בחמש דקות מאז יצאו לדרכם בה טאקויה החליף את התיק צד, הבעת כאב על פניו. "על, על מה אתה מדבר, ג'ונפי? אני בסדר גמור!" בטעות תיקו נגע בגבו וטאקויה עיוות את פניו כבאב, סותר את הצהרתו מלפני מספר שניות. "תיק. תן." "מה מילת הקסם?" "עכשיו." גונפי הושיט ידו לקבלת המטען ונער המשקפת הסכים בלית ברירה. "זה כבד, אני מזהיר אותך." "לא ממש." "טוב..." הם המשיכו ללכת בשקט למשך כחמש דקות נוספות, ולבסוף ג'ונפי נתן קול לטרדותיו. "לאן בדיוק אנחנו הולכים?" "לאן..." טאקויה נעמד והביט בשמיים, כמעט בחוסר אונים. כמעט. "הלוואי וידעתי." הנער הבוגר הניד בראשו. "טאקויה, אין לנו את פאטאמון עכשיו. הוא לא יוכל להגיד לנו איזו דרך 'זוהרת'. אז איך בדיוק נמצא את קוג'י?" -לא תמצאו אותו...- טאקויה הביט במהירות סביבם, אך, כמובן, לא היה שם איש. "מה זה היה?!" רגש הקלה מסויים שטף אותו כשנוכח לדעת שגם ג'ונפי שמע את הקול. "הבחור עם כול התשובות, זה מה." רוח החלה נושבת, והשמיים התקדרו. "מה, מה קורה כאן?!" ג'ונפי שאל בדאגה. טאקויה הביט סביב בעצבנות. "תראה את עצמך! אל תשחק איתנו!" -אוי, אבל כל כך כיף לשחק איתכם! בייחוד איתך, טאקי-צ'אן! בוא נשחק עוד קצת!- חור שחור הופיע מתתחת לרגליו של טאקויה. ג'ונפי ניסה להגיע אליו, אך הנער כבר נשאב פנימה. הדבר היחיד שנשאר ממנו היה כובעו ומשקפתו, זרוקים על הריצפה. "טאקויה! טאקויה!!!" בחוסר אפשרויות אחרות לפעול על פיהן, ג'ונפי רץ חזרה לבית החולים בכפר בו היו איזומי וטומוקי. טאקויה שקע... ושקע... ושקע... כמו בים ללא תחתית. הוא שקע בחשיכה. הכאב בגבו פסק, אך הוחלף במעין רגש מרדים ששיתק אותו. -טאקי-צ'אן הקטן והמתוק שלי. לבובות אין רצון, נכון?- הוא לא יכל לענות, רק ידע שהוא בצרות. -אז גם לך לא יהיה...- ההרגשה כמעט ועטפה אותו, אך השתנתה חזרה לכאב כאשר אור לבן עפף אותו. -מה, מה זה?!- ההרגשה הייתה מוכרת כנגד עורו, כאילו מישהו חיבק אותו לחיקו. "קו... ג'י..." היה זה לילה חשוך, למרות ששלושת הירחים של העולם הדיגיטלי זרחו. צעקת כאב הדהדה כמו פעמון, חזק וברור. -מה קרה, קואיצ'י? למה את צועק כל כך? לי זה לא כואב בכלל! הא הא הא!- הנער הוקף בחושך וניראה כאילו עוד חושך נשאב ממנו החוצה. בצורה אירונית החשיכה שנבעה ממנו הייתה בהירה יותר מזו שבחוץ. -עוד קצת... רק עוד קצת...- "תפסיק עם זה!" הצל הענקי אכן עשה זאת, וקואיצ'י נפל לרצפה, מתנשם בכבדות. קוג'י עמד שם, אגרופיו קמוצים וכעסו בוער בו. "תעזוב את אחי!" הצל צחקק לו והביט מאח אחד לשני. -אני חושש שאני לא יכול לעשות זאת. אתה מבין, מרגע שהתחלתי, אני חייב לסיים. נשמה אחת שלמה. לאחיך נשאר עוד כל כך מעט...- "אז קח ממני!" הוא צעק, בלי הרבה מחשבה. כל מה שעניין אותו היה שאחיו בסכנה. "קוג'י, מה... מה אתה חושב שאתה עושה?!" קואיצ'י שאל בשארית כוחותיו. "אני לא אתן לו להרוג אותך." שוב, הצחוק הקר והנורא ההוא. -להרוג? לא לא לא. להרוג זה יהיה עונש קל מדי. אולי אפילו ברכה! זה גם לא כל כך כיף.- הוא עצר כשהבחין בכעס שבער בעיניו של קוג'י כשהביט בו. ובחמלה שחש כשהביט באחיו. הרגש ששטף אותו... הייתה זאת קנאה? -אבל... אני מכבד את האומץ שלך. להציע עצמך ככה... אני מסכים להצעתך.- החשיכה עזבה את קואיצ'י, והוא יכל רק לצפות כאשר חלק השווה בגודלו למה שנשאר מנשמתו שלו הוצא מנשמתו של אחיו. "קוג'י..." "אני... לא אתן לך לסבול לבד..." הם חייכו אחד אל השני בעצב, לפני ששניהם נפלו לאדמה, מחוסרי הכרה. הצללית הביטה בקוג'י בתשומת לב, מלקקת את שפתיה. -הם... אור... מעניין... מעניין מאוד...- מעליהם, ירח אחד נכבה וכמעט נעלם לגמרי. ובעוד שאחד נשאר שלם לחלוטין, חלק כמעט בלתי ניראה לעין נעלם מהירח השלישי. היישר ממרכזו. הישר מליבו. עיניו נפקחו רק למצוא חשיכה סביבו, אך טאקויה לא היה מופתע. 'קוג'י... אז זה מה שקרה...' מצד אחד, הוא היה שמח להתחיל להבין את המצב. מצד שני, טאקויה הבין שלו כמעט ואין מה לעשות בנידון. כמעט והחליט שאין מה לעשות כאשר מעין דלת הופיעה מולו. קולו של קואיצ'י נשמע מעבר אליה. האור שהקיף אותו נעלם, משאיר אחריו חום ותמיכה, כמו אחרי אותו לילה... לפני שנזרק לעבר חצי רחוב. הוא חייך וקם על רגליו. "תודה, קוג'י."
רק כי אוהבים פתיחת שרשורים כאן
)