את הסוף אני לא זוכרת, אבל זה התחיל
ככה: *רננה מתרחקת, כפיר ממשיך לנשק את הצוואר שלה* רננה: כפיר... כפיר, תחכה... חכה רגע. כפיר: מה קרה? רננה: תרגע שנייה בסדר? כפיר: את לא רגועה? אני רגועה מאוד. רננה: זה לא... זה לא מתאים עכשיו. כפיר: מה לא מתאים? רננה: זה, זה, מה שקורה.. עכשיו. כפיר: זה מתאים מאוד! רננה: בוא לא נקפוץ להגדרות. כפיר: מה, זה מהר מידי בשבילך? רננה: אפשר להגיד. כפיר: אני יכול להיות גם איטי... אני מגיע בכל המהירויות. *מנשק לה את הצוואר* לא חם לך קצת עם הבגדים האלה? רננה: *צוחקת* כפיר: מה? רננה: זה לא הולך לקרות. כפיר: מה לא הולך לקרות? רננה: זה. *כפיר מבואס, רננה במבט של "מה לעשות"* *שיר פתיחה* *המשך סצינה, רננה הולכת לכיוון המטבח, כפיר אחריה* רננה: אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה. כפיר: אבל למה לא? רננה: כי זה... מוזר. מה אתה רוצה? כפיר: אני אמרתי לך מה אני רוצה. אני רוצה שנראה אם אנחנו מתאימים. *מנשק לה את היד, שם לה יד על הבטן* רננה: וואלה. *רננה מתרחקת, הולכת למטבח, כפיר אחריה* כפיר: *תוך כדי שהוא נוגע בה* ויש רק דרך אחת לדעת, להיכנס למיטה. זה המדד הכי טוב, ואז נדע אם יש טעם להמשיך. ואם לא נדע בפעם הראשונה ננסה עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שנדע, את יודעת, בדברים האלה חייבים להיות בטוחים. רננה: אתה רציני? כפיר: *פאוזה* סתם נו, אני צוחק איתך. רננה: טוב, אני חייבת לחזור לעבוד. כפיר: מה לעבוד? כל היום את עובדת. רננה: ככה זה בכלאנובלה. כפיר: ומה איתי ואיתך? רננה: לא יודעת. כפיר: למה שלא פשוט תזרמי? רננה: *צוחקת* אוי, איך אני מתה על המילה הזאת. *מתרחקת ממנו, הולכת למקרר ומוציאה בירה* כפיר: *מסתכל למעלה* תעשה כבר משהו!! רננה: מה? כפיר: כלום. רננה: תגיד, דנה בלום אמרה לך עליי משהו? כפיר: לא, רק שהורדת לה טקסטים. רננה: וואלה? זה הכל? כפיר: כן, כמה אנחנו כבר מדברים? רננה: טוב זה לא היה רעיון שלי להוריד לה טקטסים... כפיר: תורידי תורידי. היא במילא לא יודעת עברית. וזה לא שהיא יודעת שפה אחרת, היא פשוט נולדה בלי שפת אם. *רננה צוחקת* רני.. רננה: מה? כפיר: את אוהבת שאני קורא לך רני? זה פשוט אה... קצת פחות שם של מורה. *מנשק את הלחי שלה כמה פעמים, רננה לא משתפת פעולה* טוב, אני חושב שאני אלך. רננה: ביי. כפיר: אז אה... נדבר בערב, אולי נצא? רננה: *בהתלהבות* כן?? *קולטת את ההתלהבות והופכת את הטון לאדיש
* אני אנסה לדחוס אותך איפשהו. כפיר: טוב, אז קבענו. *כפיר הולך, נעצר בדלת ומסתכל אליה. רננה מביטה אחריו*