פרק 10 פרק 10 פרק 10

[ווילו רוזנברג]

כן..חחחחחחח...

וירדפו אחרינו מכל בתי-המשוגעים בארץ P:

 

[lori4]

אני יכולה לראות את כותרות העיתונים

"בתי החולים הפסיכיאטריים רודפים אחרי שתי אנימה יפנית מכורות שאחת מהם יכולה להפוך לאוטובוס, ברחבי הארץ."(נדמה לי שהניסוח לא הגיוני)

 

[star_female]

הניסוח באמת לא הגיוני

זה צריך להיות "יאוי פנגירלס"

 

[אורנית לנצח]

../images/Emo6.gif

 

[ווילו רוזנברג]

XDDD

זה יכול להיות מעניין.. אני אהיה מפורסמת P:

 

[Goggle Girl]

XD אני רובוטריק!

רגע אחד אני אוטובוס, רגע אחד אני אוטו גלידה!

אחרי לשקם!

 

[Goggle Girl]

פרק 11!!! חלק א'

כי תפוז אידיוט --X עם איך שאני מכירה את עצמי, צפו ל... אני לא יודעת, שני פרקים ליום, עכשיו שיש בי"ס? ^^() "אתה חושב שהיא בסדר?" "אני מקווה שכן, טומוקי. כבר עבר די הרבה זמן..." לאחר השיחה עם הדיג'ימון ההוא, לא רק איזומי הייתה בסערת רוחות. טומוקי לא בכה, מה שגרם לג'ונפי לדאוג לו עוד יותר. הוא פשוט נראה כאילו הוא עמד להתפוצץ. מה שהיה נכון גם לגבי ג'ונפי. אם איזומי לא הייתה מתפרצת כשהם ראו את... האשליה... כן, זאת הייתה אשליה... של קואיצ'י, הוא בהחלט התכוון לחבוט בבחור ההוא עד שהוא לא היה יותר דיג'ימון אלא גלימה וביצת דיג'ימון. "אבל... היא הייתה ממש נסערת..." וגם טומוקי, ג'ונפי הבין, לא היה עדיין בסדר גמור. טון הדיבור שלו היה חלש מדי והוא הלך לאט, גורר את רגליו, כאילו אין חשיבות לאם יגיע ליעדם אתמול, או לעולם לא. "טוב, זאת הייתה תחבולה מתוחכמת ביותר... הגיוני שהיא השפיעה. אבל זה כל מה שזה היה! אשליה!" הוא באמת ניסה גם לשכנע את עצמו. "אוף, טומוקי, תתעודד! קח קצת שוקולד!" "תודה". לא היה זה טומוקי שקיבל את ההצעה. אלא דיג'ימון צהבהב ולא חכם במיוחד שלבש מכנסיים. "או, אוי! נימון! זה לא בשבילך!" הדיג'ימון אכל גם את העטיפה. "טעיייים. *שיהוק*" טומוקי צחקק וג'ונפי נרגע, שמח לראות תגובה מעט יותר חיובית מידידו הקטן. אבל אז החיוך נמחק כשהבחין ברסיסי מידע כאילו כבויים עפים סביבם. "היי, טומוקי, תראה..." הילד הביט סביבו בדיוק בזמן להתחמק ממתקפת דיג'ימון טועה שעפה בין שני בני האדם. "היי, מה קורה כאן?!" נימון התחבא מאחורי הנער הבוגר. "זה לא טוב." "אתה אומר לי! טומוקי, קדי... טומוקי!" הילד הוקף לרגע באותם רסיסי מידע, לפני שהתמוטט. ג'ונפי תפס אותו ומיהר לבית בו שהו, הבלאגן מתפתח מאחוריו. "טאקויה! איזומי-צ'אן! טאקויהההההה!!!" כשהגיעו לבית הם מצאו את טאקויה ואיזומי עומדים אחד מול השניה, הבעותיהם רציניות. הסומק על לחייהם לא עזר לפראנויה של ג'ונפי, אבל ילד קטן ששמו טומוקי ששכב בידיו עזר לו להזכר במצב הנתון. "מקרה חרום!!!" שני הצעירים בחדר פנו אליו ומיד נכנסו למצב קרב. "טומוקי!" "מה קרה לו?!" "אני לא בדיוק יודע, אבל... אאאהה!" ג'ונפי הועף פנימה וטומוקי הועף מידיו כאשר המהומה מבחוץ הגיעה לפתח הבית. איזומי תפסה את טומוקי וטאקויה נעמד לפני שניהם, מוכן להגן עליהם, אבל הדיג'ימון שתקף אותם הותקף מבחוץ ואיבד עניין. "מהר! מכאן!" בוקומון שהופיע פתאום שוב הוביל אותם לדלת האחורית. החבורה יצאה ומיהרה לצאת מתחומי הכפר. בהביטם אחורה הם ראו שהמהומה התגברה. רסיסי מידע כעת עפו שוב לחלל האוויר, זוהרים כהרגלם... אך לזה יכלה להיות רק סיבה אחת. "הם הורגים אחד את השני." איזומי אמרה וחיבקה את טומוקי שעדיין היה חסר הכרה, בחוסר אונים. "איך... למה הם עושים את זה?!" טאקויה שאל, אגרופים קמוצים. בוקומון נאנח. "זה מה שאמרתי לך, טאקויה-האן. גם המקום הזה הוא קורבן." איזומי וג'ונפי הביטו בהם בפליאה, ונימון רק המשיך להתחבא מאחורי ג'ונפי. "על מה אתם מדברים?" היה זה תורו של טאקויה להאנח. "יש צרות גדולות יותר מרק ק'וג'י שנעלם וקואיצ'י ש... התעלף..." "האמת, טאקויה-האן, אפשרי ששני המקרים קשורים." לפני שלמישהו הייתה ההזדמנות להיות יותר מופתעים ומתוסכלים, פיצוץ נוסף נשמע מכיוון הכפר. "אנחנו חייבים להסתלק מכאן!" "אבל... הדיג'ימון בכפר..." "אין לנו ברירה, איזומי-האן!" כאב לו להגיד את זה. "אין דרך להציל אותם עכשיו." אז הם ברחו עם הזנב בין הרגליים. מרחוק היה ניראה זה כמו גשם של רסיסי מידע. הם נפלו לאדמה כמו טיפות, אך לא ניתנה להן ההזדמנות להתחיל מחדש. קואיצ'י חייך בעודו צופה במידע מתווסף סביבו וסביב אחיו. -נכון זה יפה? רק תחשוב על מה שקורה אי שם בעולם הדיגיטלי בשביל שאנחנו ניראה את זה! מה אתה אומר, קו...- הוא פנה אל קוג'י, אך הנער רק ישב וחיבק את רגליו לחזהו, כנפיו השחורות יוצרות מעין סככה כנגד הגשם המלאכותי. האח הבכור חרק את שיניו, אך עדיין חייך. -אתה שקט מאוד היום. קרה משהו? משהו לא בסדר? אתה יכול להגיד לי, אני הרי אחיך...- בתגובה קוג'י פרס מעט את כנפיו ורסיסי מידע נחתו בעדינות על לחיו, אך רק המשיכו הלאה במורד פניו ונפלו לרצפה. קואיצ'י קלל בשקט. 'יהיה בסדר' חשב לעצמו. 'רק התחלנו. הכל יהיה בסדר...' הוא התיישב מול אחיו עם החיוך המוכר. -עדיין לא ענית לי- "הם עדיין כאן, נכון?" קוג'י שאל בלחש. קואיצ'י נגע בפניו ברכות, מנסה להתעלם מהדחייה הטיבעית שחש, כאילו שני צדדים זהים של מגנט נפגשו. הוא ידע שככה יהיה, לפחות בהתחלה. חושך ואור לא אמורים להיות יחד, אחרי הכל. -הם לא קרובים לכאן. אתה בטוח. הבטחתי שלא אתן לכלום לקרות לך, נכון?- "כן..." האח הבכור העביר את אצבעותיו ברכות דרך שיערו הפזור של אחיו הצעיר וחייך, נשען קלות קדימה. -אני אגן עליך מהכל, קוג'י. מהרוח, מהשמש, מהחברים שלנו, אפילו מההורים שלנו.- תמונה מטושטשת של אב נזרק דרך קיר חדרו עלתה במוחו של קוג'י. -אני אוודא שתמיד תהיה בטוח, כי...- בזהירות הוא הריץ אצבע לאורך שפתיו של אחיו, והתקרב לאט, שומר על קשר עין כמה שניתן היה, כיוון שקוג'י לא ממש הסתכל על כלום. -אני אוהב אותך, קוג'י.- היה זה רגע לפני המגע. רגע לפני ששניהם האחים ביצעו אחד מהחטאים הכבדים ביותר. כל מה שעצר את הרגע הייתה מילה אחת קטנה. שם של ילד אחד חסר חשיבות. "טאקויה..." לפתע, הרגע נשבר. עיניו של קואיצ'י הפכו לשחורות כמו כנפיו ואלו של אחיו. קוג'י הספיק להביט בו בצלילות, בו ולא דרכו, לפני שנזרק כנגד עץ קרוב בחוזקה. הוא לא צעק. הוא היה מרוחק מדי מהמציאות בכדי לצעוק. אך הוא עדיין היה עצמו מספיק להבין שאחיו היה אדם שצריך לפחד ממנו. בראותו את המבט הזה, קואיצ'י מייד נרגע וכינס את כנפיו. -אני... אני מצטער... קוג'י, בבקשה...- הוא חיבק את אחיו בחוזקה, וידע שאל לא לצפות להחזרת המחווה. זה לא עצר אותו מלכעוס כשזו לא באה. -אבל זאת לא הייתה אשמתי, קוג'י! זאת הייתה אשמתו! איך... איך הוא מעיז להפריע לנו ככה?!- קוג'י לא ענה, רק בהה בשמיים ובגשם הרסיסים. -הוא.... הוא לא יכול להתערב יותר, קוג'י... הוא תמיד בא ביננו! אני, אני לא אסלח לו!- רסיסים טהורים שהיו חסרי מזל מספיק לגעת בכנפיו הפכו לאבק. -הוא צריך ללכת... הוא יעלם. לאש אין מקום עם האור. רק לחושך.- צחוקו היה מעוות, כמו מטורף, למרות שידע היטב מה הוא הולך לעשות. הוא קם בדיוק כשקוג'י הושיט אליו את ידו והדבר היחיד שהצליח לגעת בו הייתה כנפו של אחיו לפני שנעלם. נוצה שחורה נפלה לכף ידו המושטת וקוג'י חייך כאשר הפכה לצחורה כשלג. רסיסי מידע אחרונים נחתו על פניו, אך במקום לגלוש מטה, נספגו בעורו. הוא חייך. ללא מקום לחזור אליו, החבורה החלה בדרכה לעבר כפר שכן. בוקומון קבר עצמו בספר בעודו רוכב על כתפו של טאקויה. נימון הלך לצד ג'ונפי, טומוקי על גבו, בעוד איזומי הלכה מעט הצידה מהם, עמוק במחשבות. "אז מה אנחנו עושים עכשיו?" "ממשיכים לחפש." טאקויה אמר בנחישות. איזומי עדיין ניראתה מהססת. "הוי, טאקויה! אסור לנו לשכוח את טומוקי!" בוקומון סיפק תשובה בשבילם. "בכפר הבא יש רופא. הוא יטפל בו." ובזאת נגמרה השיחה.

 

[Goggle Girl]

פרק 11!!! חלק ב'

"תעזרו לי..." "הא?" טאקויה נעצר והביט סביבו, מבולבל. כולם פנו אליו, תמהים. "טאקויה? מה קרה?" "אין לנו זמן לעצירות, טומוקי זקוק לעזרה!" "כן, אבל..." "טאקויה... איזומי..." למשמע שמה, הנערה הביטה סביב. "הייתי בטוחה ששמעתי משהו..." "שמה!" נימון הכריז פתאום והצביע תחת עץ בשולי הדרך. ובאמת היה שם משהו. או יותר נכון מישהו. אף אחד לא האמין למראה עיניהם. "קואיצ'י!" הם רצו אליו ונדהמו. בגדיו היו קרועים ומלוכלכים. שריטות וחבורות כיסו את מה שיכלו לראות מגופו. שובל דק של דם החל במצחו וירד לצווארו. איזומי מייד הוציאה את תיק העזרה הראשונה שהביאה עימה מהעולם האמיתי והיתה מוכנה לטפל בו כשטאקויה עצר בה. "בוקומון! כמה רחוק הכפר הזה מכאן?!" "לא יותר מרבע שעה." חתום ובטוח בהחלטתו, טאקויה כרע ברך ליד קואיצ'י ונגע בעדינות בידו. הנער השני נשך שפתו בכאב, אך עדיין חייך. "זה רק כואב כשאני נושם." "תוכל ללכת?" "רק אם זה יהרוג אותי." "הבחור פיתח חוש הומור, מה אתם יודעים." אמר מעט בבדיחות וניסה להרים את קואיצ'י כך שישען עליו, אך האח הבכור רק נפל אליו. טאקויה הסמיק כשהם נחתו על הרצפה במעין חיבוק. זה הפך לחיבוק אמיתי כשקואיצ'י זרק את ידיו סביב טאקויה וכמעט חנק אותו. "זה נורא... טאקויה... אחי... הוא... אנחנו חייבים..." טאקויה נשך את שפתו וחיבק את קואיצ'י חזרה. "אל תדאג, קואיצ'י. אנחנו נציל אותו. הוא חבר שלנו ואכפת לנו ממנו. לא ניתן לאף אחד לפגוע בו!" 'זה בדיוק מה שאני חשבתי, טיפש' קואיצ'י צחק לעצמו כאשר איש לא שם לב לעיניו שהפכו שחורות לרגע. הוא חיבק את טאקויה חזק יותר, כמעט יותר מדי חזק. טאקויה הרגיש את האויר יוצא מראותיו וסט ציפורניים ננעץ בגבו. הוא לא הבין מה קורה, חוץ מזה שזה כאב, וקואיצ'י לא היה מוכן להרפות. "קו, קואיצ'י..." קואיצ'י לא הרפה. הוא רק הידק את אחיזתו. איזומי והאחרים הביטו בהם בבלבול. 'אסור לו לאהוב אותך. ולכן, קאנבארה טאקויה, אתה תהיה חייב להעלם.' קואיצ'י חשב לעצמו, חפר עמוק יותר את ציפורניו שלאט לאט הפכו יותר ויותר לטפרים... וצחק.

 

[star_female]

@_@ נו אוף עם הקליף-הנגרים האלה

הייתי הורגת אותך (שוב) אבל את צריכה להמשיך לכתוב.. אז... תמשיכי

 

[Goggle Girl]

../images/Emo3.gif../images/Emo3.gif../images/Emo3.gif../images/Emo3.gif../images/Emo3.gif../images/Emo3.gif

קליף-האנגר הוא ידידו הטוב ביותר של כותב הפיקים

לא צריך לקרוא לו אפילו, הוא בא

 

[ווילו רוזנברג]

תלוי למי P:

אליי הוא אף-פעם לא בא \= כנראה צריכים להיות מוכשרים כמוך P:

 

[Goggle Girl]

כנראה P:

 

[ווילו רוזנברג]

*גוזרת לך את הלשון*

מגיע לך ומגיע לך!D:< חיחיחיחיחיחי D:<

 

[Goggle Girl]

O_O צא, היקאצ'ו! >_<

היקאצ'ו: *רודף אחרי חופית עם מספרי ענק*

 

[ווילו רוזנברג]

לאאא!!!!!!

*בורחת* לא!לא!לא!!!!;_____; אני מצטערת \=

 

[star_female]

היקאצ'ו D:

*תירוץ לשים תמונה של היקאגו*

 

[star_female]

היקאצ'ו D:

*תירוץ לשים תמונה של היקאגו*

 

[star_female]

זה לא היה פה קודם ><

בכל מקרה, אם כבר, הנה הדף השני ^.^

 

[star_female]

די לגזור לשונות x.x

אי אפשר כבר להוציא לשון לידכן! *בטראומה*

 

[Goggle Girl]

לגזור, לגזור, לגזור! D:<

^^() סליחה, אני מוציאה את זה עכשיו ככה שאני לא אוציא את זה מחר. אז יאללה, חדל להתעלל לי בשרשור של הסיפור!