Galadriel 3000
New member
פרק 10 בסיפורי הקט.
פרק 10 כשהגעתי ליער התחלתי לבחון אותו. זה לא בדיוק יער. זה יותר, חורשה מאוד גדולה. בסביבות מרכז החורשה היו כמה ספסלים כאלה מעץ, שאנשים לפעמים היו באים לעשות שם מנגלים. אז כל מה שבמרחק החל מחמישים מטר ממרכז החורשה היה הטריטוריה שלי עכשיו. אפילו שלא בלילות ירח מלא, פחדתי שבני משפחתי, או יואב, או מכרים אחרים שלי יבואו לשם, אז התרחקתי ככל היותר מהמרכז. מצאתי שם ארנבות, יונים וציפורים, הרבה עצים, כמובן, זרדים על הקרקע, סלעים קשים... ואז, מתחת לשורשיו של עץ, בתוך כוך שנחצב בסלע, מצאתי מערה. זה לא היה קל להכנס לתוכה בהתחלה, כי היא הייתה חסומה בהרבה סלעים, וזרדים שהיו תקועים ביניהם. אבל בראשם ראיתי בבירור חור חשוך, ויחסית גדול, שהוביל ככל הנראה, כפי שהוזכר קודם, למערה. הייתי נחושה בדעתי להזיז את כל הסלעים האלה, כי אם המערה סתומה באופן כזה, אז ככל הנראה היא לא שייכת לאף ייצור. התחלתי להזיז אותם מלמעלה, מפסיקה מדי פעם כדי לשתות. היה מאוד חם באותו יום באמצע יוני, והתעייפתי מהר מאוד, אבל לא ויתרתי כל כך בקלות, כי ידעתי שבמערה יהיה קריר. אחרי עבודה של בערך שעתיים, שבסופה כבר התקלפו לי הידיים וכמעט נשרו מהפרקים, הצלחתי להעיף את מרבית הסלעים, חוץ מאלה שהיו תקועים באדמה, והחלטתי להשאיר אותם שם. בעטתי קצת בזרדים, שעפו לכל עבר, ונכנסתי פנימה לבחון את המאורה. אכן היה בפנים קריר ויבש, ובמבט ראשוני התגלו 11 מטרים רבועים. לא רע בכלל. למאורה היתה רצפת סלע, שהתגלתה אחרי שבעטתי בכל הזרדים החוצה, ואם הייתי זוחלת ממש נמוך, היה מתגלה חדר קטנטן נוסף, של כחמש מטר על שלוש, שיכולתי להעביר בו את לילות הירח המלא אם היו לי כמה אבנים לסתום את הפתח. הורדתי את התיק בחדר החיצוני, והתיישבתי על רצפתו לנוח מעמלי. בדיוק אז גיליתי שאני גוועת ברעב. הסתכלתי באספקת השימורים שלי- 3 קופסאות אננס, 3 קופסאות תירס, 2 קופסאות אפונה, 2 קופסאות מלפפונים חמוצים וצנצנות בשר נא לאין ספור. מה יקרה כשכל זה ייגמר? מה יקרה כשכל חסכונותי יגמרו ולא ישאר לי כלום? כנראה שאני אצטרך לצוד... פתחתי קופסת תירס והתחלתי לאכול, בידיים; שכחתי לקחת כפית. תוך כדי כך בחנתי כל פרט ופרט מהנוף שנשקף מהמאורה שלי- היתה לי, בין השאר, תצפית טובה להבחין בספסלי הפיקניק בלי שהאנשים יבחינו בי. חשבתי שהולך להיות לי מאוד משעמם, אז ניסיתי להתרגל לרעיון. "מקסימום אני אוכל לבוא לעיר מדי פעם ולהשתדל שלא יראו אותי." חשבתי. היה יום ראשון, ולכן היה צריך לעבור כמעט שבוע כדי שאנשים יבואו לערוך פיקניק. כמובן שרגשות האשמה הציקו לי, כי במבט לאחור, יעל לא עשתה דבר כל כך נורא כדי שאני אוכל להרוג אותה. כשמשתלט עלי היצר הזאבי, אין לדעת מה הוא יעולל. יצאתי לתור את האזור. הלכתי כברת- דרך עד שמצאתי נחל קטן. טוב, לא נחל מהסוג שמצויין במפות מסויימות, אלא יותר, בריכה קטנה, מקור מים גדול מספיק כדי שאוכל להתרחץ ולשטוף את הבגדים שלי, שלאור העובדה שלא הבאתי בגדים להחלפה, הנחל הקטן (או הבריכה, או מקור המים, או איך שלא נרצה לקרוא לזה) היה בשבילי ממש ברכה משמיים, מה גם שאולי יש בו דגים שאני אוכל לתפוס ולבשל כשייגמר לי מה לאכול. תרתי קצת את הבריכה מסביב, בוחנת כל פרט ופרט, ואז המשכתי לחקור את החורשה מכל עבר. לאחר מכן חזרתי למאורה, ובדיוק כשהתיישבתי, החלו להשמע קולות דיבור וצחוק מכיוון אתר הפיקניקים. "איך שכחתי!" דפקתי את הראש בקיר, "היום זה היום האחרון של הלימודים, חופש מחר!" ברור שלא היה לי כל כך אכפת מהעובדה הזו, אבל היה נחמד לדעת שבינתיים אני בכלל לא מפסידה לימודים. הבטן שלי התחילה לקרקר שוב, אז השקטתי אותה עם עוד קצת תירס משומר והלכתי לישון. בבוקר קמתי עם גב וצואר תפוסים מכאן ועד להודעה חדשה. לא יכולתי לזוז, והייתי חייבת למצוא פתרון נורמאלי לשינה במערה. החלטתי ללכת לשחות כדי לנסות לשחרר את השרירים התפוסים. הלכתי לנחל, אבל עד מהרב זה התברר כרעיון גרוע, מאחר שהגב שלי היה נוקשה כמו קרש חיתוך לסלט. אבל אם כבר, אז כבר. הורדתי נעליים, קיפלתי את מכנסי הג'ינס עד הברך ושיכשכתי רגליי במים, בעודי בודקת את תכולת הבריכה כשמדובר בדגים. מצאתי דגי כסף וקרפיונים, עד כמה שיכולתי לזהות אותם. המים היו קרירים ונעימים, ומחשבתי היתה נתונה אך ורק לגלים הקטנטנים ההולכים ונשברים אל רגלי, ולציוץ הציפורים הרם, ואז- "סליחה, אכפת לך אם אני אשב פה לידך?" שאל קול מאחורי. ~סוף פ. 10~
פרק 10 כשהגעתי ליער התחלתי לבחון אותו. זה לא בדיוק יער. זה יותר, חורשה מאוד גדולה. בסביבות מרכז החורשה היו כמה ספסלים כאלה מעץ, שאנשים לפעמים היו באים לעשות שם מנגלים. אז כל מה שבמרחק החל מחמישים מטר ממרכז החורשה היה הטריטוריה שלי עכשיו. אפילו שלא בלילות ירח מלא, פחדתי שבני משפחתי, או יואב, או מכרים אחרים שלי יבואו לשם, אז התרחקתי ככל היותר מהמרכז. מצאתי שם ארנבות, יונים וציפורים, הרבה עצים, כמובן, זרדים על הקרקע, סלעים קשים... ואז, מתחת לשורשיו של עץ, בתוך כוך שנחצב בסלע, מצאתי מערה. זה לא היה קל להכנס לתוכה בהתחלה, כי היא הייתה חסומה בהרבה סלעים, וזרדים שהיו תקועים ביניהם. אבל בראשם ראיתי בבירור חור חשוך, ויחסית גדול, שהוביל ככל הנראה, כפי שהוזכר קודם, למערה. הייתי נחושה בדעתי להזיז את כל הסלעים האלה, כי אם המערה סתומה באופן כזה, אז ככל הנראה היא לא שייכת לאף ייצור. התחלתי להזיז אותם מלמעלה, מפסיקה מדי פעם כדי לשתות. היה מאוד חם באותו יום באמצע יוני, והתעייפתי מהר מאוד, אבל לא ויתרתי כל כך בקלות, כי ידעתי שבמערה יהיה קריר. אחרי עבודה של בערך שעתיים, שבסופה כבר התקלפו לי הידיים וכמעט נשרו מהפרקים, הצלחתי להעיף את מרבית הסלעים, חוץ מאלה שהיו תקועים באדמה, והחלטתי להשאיר אותם שם. בעטתי קצת בזרדים, שעפו לכל עבר, ונכנסתי פנימה לבחון את המאורה. אכן היה בפנים קריר ויבש, ובמבט ראשוני התגלו 11 מטרים רבועים. לא רע בכלל. למאורה היתה רצפת סלע, שהתגלתה אחרי שבעטתי בכל הזרדים החוצה, ואם הייתי זוחלת ממש נמוך, היה מתגלה חדר קטנטן נוסף, של כחמש מטר על שלוש, שיכולתי להעביר בו את לילות הירח המלא אם היו לי כמה אבנים לסתום את הפתח. הורדתי את התיק בחדר החיצוני, והתיישבתי על רצפתו לנוח מעמלי. בדיוק אז גיליתי שאני גוועת ברעב. הסתכלתי באספקת השימורים שלי- 3 קופסאות אננס, 3 קופסאות תירס, 2 קופסאות אפונה, 2 קופסאות מלפפונים חמוצים וצנצנות בשר נא לאין ספור. מה יקרה כשכל זה ייגמר? מה יקרה כשכל חסכונותי יגמרו ולא ישאר לי כלום? כנראה שאני אצטרך לצוד... פתחתי קופסת תירס והתחלתי לאכול, בידיים; שכחתי לקחת כפית. תוך כדי כך בחנתי כל פרט ופרט מהנוף שנשקף מהמאורה שלי- היתה לי, בין השאר, תצפית טובה להבחין בספסלי הפיקניק בלי שהאנשים יבחינו בי. חשבתי שהולך להיות לי מאוד משעמם, אז ניסיתי להתרגל לרעיון. "מקסימום אני אוכל לבוא לעיר מדי פעם ולהשתדל שלא יראו אותי." חשבתי. היה יום ראשון, ולכן היה צריך לעבור כמעט שבוע כדי שאנשים יבואו לערוך פיקניק. כמובן שרגשות האשמה הציקו לי, כי במבט לאחור, יעל לא עשתה דבר כל כך נורא כדי שאני אוכל להרוג אותה. כשמשתלט עלי היצר הזאבי, אין לדעת מה הוא יעולל. יצאתי לתור את האזור. הלכתי כברת- דרך עד שמצאתי נחל קטן. טוב, לא נחל מהסוג שמצויין במפות מסויימות, אלא יותר, בריכה קטנה, מקור מים גדול מספיק כדי שאוכל להתרחץ ולשטוף את הבגדים שלי, שלאור העובדה שלא הבאתי בגדים להחלפה, הנחל הקטן (או הבריכה, או מקור המים, או איך שלא נרצה לקרוא לזה) היה בשבילי ממש ברכה משמיים, מה גם שאולי יש בו דגים שאני אוכל לתפוס ולבשל כשייגמר לי מה לאכול. תרתי קצת את הבריכה מסביב, בוחנת כל פרט ופרט, ואז המשכתי לחקור את החורשה מכל עבר. לאחר מכן חזרתי למאורה, ובדיוק כשהתיישבתי, החלו להשמע קולות דיבור וצחוק מכיוון אתר הפיקניקים. "איך שכחתי!" דפקתי את הראש בקיר, "היום זה היום האחרון של הלימודים, חופש מחר!" ברור שלא היה לי כל כך אכפת מהעובדה הזו, אבל היה נחמד לדעת שבינתיים אני בכלל לא מפסידה לימודים. הבטן שלי התחילה לקרקר שוב, אז השקטתי אותה עם עוד קצת תירס משומר והלכתי לישון. בבוקר קמתי עם גב וצואר תפוסים מכאן ועד להודעה חדשה. לא יכולתי לזוז, והייתי חייבת למצוא פתרון נורמאלי לשינה במערה. החלטתי ללכת לשחות כדי לנסות לשחרר את השרירים התפוסים. הלכתי לנחל, אבל עד מהרב זה התברר כרעיון גרוע, מאחר שהגב שלי היה נוקשה כמו קרש חיתוך לסלט. אבל אם כבר, אז כבר. הורדתי נעליים, קיפלתי את מכנסי הג'ינס עד הברך ושיכשכתי רגליי במים, בעודי בודקת את תכולת הבריכה כשמדובר בדגים. מצאתי דגי כסף וקרפיונים, עד כמה שיכולתי לזהות אותם. המים היו קרירים ונעימים, ומחשבתי היתה נתונה אך ורק לגלים הקטנטנים ההולכים ונשברים אל רגלי, ולציוץ הציפורים הרם, ואז- "סליחה, אכפת לך אם אני אשב פה לידך?" שאל קול מאחורי. ~סוף פ. 10~
