פרק שני=יותר מעניין

[תלתלים123]

פרק שני=יותר מעניין

..כי אליו נכנסים עם יותר בינה, יותר ניסיון, יותר בשלות...ככה זה אצלי. ותמיד יש עוד מה ללמוד. נושא: איך "מנהלים" ריב/ויכוח? ז"א- אם זה קורה - איך אתם מתנהגים בזמן ש...? אחרי ש...? חשבתי על זה כי המתוק שלי "שרט" לי בטעות את הלב. לא התכוון אבל זה הצליח להכאיב. אחרי השריטה הוא הוסיף הערה טפשית שגרמה לי לצחוק. הצחוק שלי הרגיז אותו. לא התכוונתי אבל זה קרה. כמו בסרט סיפור בזיגזג - קומדיה של טעויות בשרשרת שהתחילה מכלום-ורבע. היה שקט, אבל לא דום-שתיקה. אמרתי לו כמעט בלחש (אך לא בהכנעה) מה זה עשה לי ולמה. הבין מה פספס. אמר לי מה זה עשה לו ולמה, והבנתי היכן טעיתי. ידענו ששנינו גם צודקים וגם טועים, אז הלכנו לישון, ביחד, אפילו אם לא בדיוק באותו צד של המיטה. אבל בלי ברוגז. אהבתי את הדרך בה התנהלו היומיים שאחרי. הוא כיבד את ה"החלמה" שלי ואני הערכתי את הסבלנות ןהתמיכה שלו. עכשיו יש תחושה של אוהבים יותר מאשר קודם. תמיד ידעתי ש"נוהל ויכוח" הוא משהו מאד חשוב לקשר. (אל תתפסו אותי במלה "נוהל") עכשיו יודעת שהצלחתי להפנים ניסיון ולקחים ושהסטנדרט שקבעתי לעצמי עמיד בתנאי לחץ. אז רציתי לשתף אתכם. איך זה אצלכם? יש לכם חוקים פנימיים של מותר/אסור? (כמו - אני לא צועק יותר, אני לא מתעלמת, וכאלה)

 

[אברום1]

רשמים מסוף פרק א'

לא אני לא מתכוון להלעות אתכם בתלעות הוויכוחים של סוף פרק א'. אבל בהתחלה זה באמת היה כמו שאת מתארת - שריטה קטנה, או קומדיה של טעויות...כי הינו ה"חמודים" של עצמנו. עם השנים התחילו להצטבר שריטות ונשארו צלקות ולפעמים לא מצאנו אנרגיה לומר "סליחה טעיתי"...וחבל, אבל זה מה שהיה. אז ברמה אוטופית אפשר להגדיר נוהל, אך האם ניתן להתנתק מרגשות, באמת ולהשאר cool? מה שיותר מעניין, זה שהיום, אחרי שהגדרנו היכן אנו נמצאים ושמה שחשוב זה הילדים, פתאום אין רגשות (לא של כאב ולא של נקם, כי כבר זה לא מעניין להתרגש ולהתווכח). היום הדיונים קרים, במישור ששנינו מכירים אותו מאוד, המישור העסקי - כשהמטרה להגיע ל win win. אין רגשות, אין צעקות, אין מותר או אסור...בדיוק כמו דיון עסקי (קר, מנוכר, אבל נכון ושלו). אז תאמרו לי, האם הרגש הוא מקור הפגיעה? האם נכון להתנתק מהרגש עם אזשהו ספר הוראות של מותר ואסור, או שצריך להיות אמיתי וזורם...ואיפה הגבול של מה לומר ומה לא? כמה לזייף, אם בכלל (כי זה קוד עסקי מקובל, אך האם גם בחיי הזוגיות?)

 

[רות 2]

ת'שמעו .........כשי

אני כועסת אני כועסת וכשי עצובה ואו שמחה אז... כל הרגשות האלה מובעים פעם בדיבור צורמני (מרוקאית, מה לעשות..) פעם בשתיקה.(מה לעשות מרוקאית שהשתכנזה..) פעם בחיוך וצחוק אז עם כל הכבוד ..."ויש כבוד "לפרק ב' שיש או שיהיה.... אתה מי שאתה ואיך שאתה וההוא או ההיא מולך צרכים ללמוד לקבל ולכבד את מי שהינך.... יחד עם כל זאת כל אחד סוחב עימו איזה ארון בו נימצאים מגרות של זכרונות ..וכן מגירה ענקית של ביקורת עצמית על מה ואיך הייתי ואיך אני לא רוצה להיות שוב ואו להגיב בסיטואציה דומה... ואם עסקינן בקודים... כפי שאברום ציין אז כן... יש קודים של התנהגות סביבתית מקובלת..וקודים של התנהגות בינאישית ויחס של שני בני זוג שבונים ביחד.. להבנת הקודים המקובלים לעיתים מגיעים דווקה בשל ריב וויכוח..ולא תמיד בשל איזה נוסחה ודרישה שבאה מראש... וכל החוכמה היא ,לעיתים ,לעבור את השוחה של הויכוח ולהפכה למנוף לחיזוק ובניית הקשר...

 

[ניצת שושן]

בהחלט כן

רגש הוא המקור וכשאינו קיים הרי שדבר לא יכול לפגוע. מצד שני נתנת בידנו הבחירה אם להפגע או לא וכאן המלאכה קשה, בפרט שקיים רגש. חושבת שלהיות אמיתי הוא כלל ראשון ביחסים בין בני אדם , ניתן וצריך לומר כל דבר , גם אם אינו נעים , החכמה היא הדרך בה אנו אומרים, כאשר בעיני הכלל הראשון הוא כבוד לעומד מולי . מותר לא להסכים, מותר להתווכח ויחד עם זה חייב לכבד את דעתו של האחר.

 

[ophra]

מקור הפגיעה

אינו ברגש.... מקור הפגיעה הוא ברפלקס-המותנה הסמוי מן העין לפיה אם מישהו (וזה חייב להיות מישהו יקר לנו וכאן הקשר לרגשות) אומר לנו משהו קשה או מתנהג כלפינו בצורה לא נעימה אנחנו חשים אוטומאטית שנעשתה לנו "הפחתת שווי" במילים אחרות - "פגיעה", לטעמי, היא תחושה קשה של "הפחתת שווי עצמי" ואני אנסה להסביר: האמונה הבסיסית שלנו בעצמינו וב"שווי" שלנו ההערכה שלנו כלפי עצמינו ללא כל תנאי (לא כפונקציה של איך אנחנו נראים, כמה אנחנו מצליחים בעבודה, כמה כסף יש לנו בבנק, וכמה חברים מקיפים אותנו באהבה) חוסר הנכונות שלנו להעמיד את ה"שווי" שלנו לדיון הם אלו שיימנעו מאיתנו להיפגע כל זה לא אומר שלא נריב לעולם לא נכעס לא נתבאס לא נתמודד עם התנהגויות לא נעימות של אחרים כלפינו גם כאלה שאהובים עלינו ויקרים לליבנו זה רק אומר שתחושת ה"פגיעה" כבר לא תהיה קיימת. הויתור על רגשות כדי להימנע מפגיעה הוא אולי דרך שמבטיחה תוצאות בצורה לא רעה אבל גם מונע מאיתנו את כל הדברים החיוביים שמלווים בלהרגיש אפשר גם להימנע מפגיעה בדרכים אחרות זה לא קל, אבל זה אפשרי..... מקווה שהסברתי את עצמי בצורה מובנת... לפחות חלקית...

עפ

 

[סנדרה ב]

גם

אני עדיין בפרק א', ואפילו לא בסופו. התחתנתי לפני 20 שנה, כי היה צריך, אז עשינו זאת. והתבגרנו לתוך הנישואים שלנו ביחד. יצרנו דפוס מסוים של חיים משותפים והתנהגויות אופייניות, וקשה לשנות את זה..ישנם דברים שמקבלים אצל בן הזוג, אפילו אם הם לא נוחים ונעימים, כי ככה זה היה תמיד. אצלינו החוקים הלא-כתובים הם לא ממש הוגנים. לו מותר לצעוק ולהעליב, ואני שותקת ומתפשרת.. אבל הפיוס הוא מהיר ומתוק...

 

[M i c h a l y U S A]

וואו

לו מותר לצעוק ולהעליב, ואני שותקת ומתפשרת קראת מה שכתבת? הבנת? כי אני הבנתי.

 

[סנדרה ב]

אבל

הוא מוותר בתחומים אחרים... אל תסיקי מזה מסקנות לא נכונות, מיכל. זה תנאי להצלחה בחיי נישואים (בפרק א', לפחות). לא? לוותר, להתפשר. לנסות להתמקד בדברים הטובים. ויש כאלו, ולא מעט....

 

[תלתלים123]

דבש ניגר

פעם-פעם כשהודעתי לאמא שלי שהתגרשנו (הודענו לכולם רק אחרי ש...) היא אמרה: "ויתרת על דבש". עניתי: "זה לא -אם- היה דבש, אלא -כמה-". סנדרה - נהניתי ממה שכתבת. נראה שאת יודעת איפה הדבש ביחסים עם בעלך. ממך אני לומדת על קשיים של אחרי 20 שנה. זה תורם גם לאשת פרק ב' כמוני.

 

[סנדרה ב]

ואם היה (מעט) דבש

בפרק א', מה יש בפרק ב'????? שוקולד? עוד יותר מתוק? אני מתנדנדת, כמו שאולי זוכרים לי פה, בין פרק א' המוכר והטוב, לפרק ב' הפוטנציאלי והמרגש. ספרו לי מה יותר מתוק בפרק השני....

 

[תלתלים123]

נד-נד..

זוכרת מאד שאת מתנדנדת. אני חושבת שפרק ב' הוא כמו פרק א' רק עם תקווה יותר חזקה, מודעות יותר גבוהה וניסיון עבר יותר עשיר (סתם בגלל שהספקנו לחיות יותר שנים). זהו. אם זה מצליח - אז לא רק בגלל שעם מישהו אחר אלא גם בגלל ההשקעה, המוכנות, ושאר ירקות... וגם זה לא תמיד ערבות להצלחה. ככה זה. החיים הם גן של שושנים. מריח טוב, נראה יפה, אבל דוקר. לי לא היה דבש בפרק א'. היה לי חומץ. אחרת לא הייתי פה.

 

[סנדרה ב]

רד,עלה,עלה ורד...

אז בעצם, מה שאת אומרת (ונשמע לי הגיוני לגמרי) זה שפרק ב' עולה על קודמו רק בגלל שצברנו נסיון ושנים. ואנחנו יודעים טוב יותר מה טוב לנו כי למדנו מהשגיאות שעשינו בעבר, ואם גם החכמנו, נשתדל לא לחזור עליהן. ודרך אגב, יש סוגים מאד טעימים של חומץ. אל תשמיצי סתם...

 

[תלתלים123]

מי למעלה, מי למטה

פרק ב' לא עולה על...הוא אחר...עם מישהו אחר... הוא מקסימום - משתבח....ולא בגלל שעוברים לחומץ בן יין.... ואסור, ממש אסור להשוות. (ז"א, מומלץ בחום להמנע מזה...) אוהבת חומץ משובח -- אבל רק בסלט. אני נהנית ממך, בולוק. תבואי אלי לקפה?

 

[סנדרה ב]

רק אני , אני ואת(ה)

למה בן יין? בלסמי !! קצת פלצני, אמנם, אבל טעים לאללה. אוקיי. מסכימה עם "משתבח" (הפרק, לא החומץ). אבל למה לא להשוות? אנחנו הרי תמיד משווים. בין הילדים (שלי יותר חכמים), והבתים (שלה יותר גדול) והמכונית, והמשכורת, והבגדים, והההשכלה ..ועוד ועוד... למה לא להשוות בין הגברים? כי א' יצא תמיד מופסד? מפני שהוא בעמדת נחיתות כתוצאה משחיקה של 20 שנה???? אשמח לבוא אליך לקפה, תלתלים. (ביולי אני בארץ)...

 

[תלתלים123]

'תכוונתי...

...כן, בלסמי... בדיוק אז המילה ברחה לי מהראש. אם השוואה זה על בסיס "יותר או פחות" לא עושה את זה. בעיקרון. (יש לי על סיפורים) השוואה היא האמא של כמה מהצרות הפרטיות שלנו. למדתי לכבד ולקבל כל אדם או מצב (כלכלי) באשר הוא. דבקה בצד החיובי. כן משווה על בסיס "מה יש לזה לעומת האחר" (צדדים באישיות) בעיקר...כשצריך לצוות כח אדם לתפקידים מיוחדים... בעולם הפרטי - לעיתים נדירות. דוגמה שתסביר: הלשעבר שלי - סף רגש נמוך מאד המתוק שלי - רגיש דיו אך לא יותר מדי שניהם אנשים חיוביים מאד אחד מתאים לי, האחר -- לא. אבל לא אומרת - אחד יותר רגיש מהאחר. עמדת המוצא לא נחמדה, ביקורתית משהו. לא אוהבת סממני שיפוט או ביקורת סתם על מה שאי-אפשר לשנות. בעיקרון - לא משווה ילדים, בית, מכונית, משכורת. השוואה כזו היא סיבה ומקור לקנאה. קנאה היא רעל לנשמה. לפני חודשיים שברתי את העיקרון, השוויתי עור פנים, קינאתי מחץ בחברה שלי אז הלכתי לפלסטיקאי, אמר לי לחזור בעוד עשר שנים. הוא טועה, אבל הפסקתי להשוות. קפה ביולי מתאים לי.

 

[סנדרה ב]

גם לי מתאים

הקפה.

נכון שהשוואות הן מקור לקנאה, אבל זה נורא אנושי. לא? טוב... אני מתחילה את סופ השבוע.. שיהיה לכולכם שקט ומתוק. להתראות ביום שני.

 

[נירה63]

לתלתלים היקרה ערב טוב

אני קוראת ונהנת כל פעם מחדש מכל מילה, מכל משפט שלך כאן. אני קונה הרבה מאוד מדברייך, זה רק מחזק את כל מה שאני חושבת על פרק ב'.

 

[תלתלים123]

תמיד מקווה...

....שהצלקות לי יהיו הרמזור האדום של אחרים. תודה על המחמאה. דוגמה שלי לענין שלך: המתוק שלי הוא זה שיזם הצהרת כוונות.... הוא זרק בתחילת הדרך שהוא לא רוצה התחייבות. אמרתי:"מצוין, כי גם אני לא אחת שמתחייבת". מצידי - שהוא יזיע כל החיים. כבר חלפו כמה חודשים והוא עדין פה. משקיע. אוהבת, משקיעה הרבה, אבל לא מתאבדת רגשית. (לקח לי 30 שנים ללמוד את זה)

 

[ophra]

יותר מתוק..... ../images/Emo35.gif ../images/Emo12.gif

לא חושבת שפרק ב' הוא "יותר" מפרק א' (חוץ מ(אולי), "יותר מאוחר"

) לפני זמן רב הצלחתי למצוא הבדל אחד משמעותי בין פרק א' לב' זה היה דווקא בשיחה עם אבא שלי, שחי גם הוא בפרק ב' כבר 18 שנה. הם לא נישאו מעולם, ואין להם ילדים משותפים אבל הם זוג לכל דבר ועניין ההבדל שדיברנו עליו היה: "בפרק ב' נשארים מהסיבות הנכונות" אמרתי בעבר ואחזור על זה שוב אני לא חושבת שסיום של פרק א' בשביל פרק ב' היא דרך פעולה שתוביל לתוצאות חיוביות.... ההחלטה לסיים פרק בחיים, כדאי שתגיע מתוך בחינה של מה יש/אין באותו פרק ולא מתוך תקווה או ציפיה לאלטרנטיבה טובה יותר בשלב הבא, אם באמת מחליטים לפרק אם רוצים ומנסים באמת לפצוח בפרק זוגי נוסף אם מתמזל המזל ופוגשים את האדם המתאים לנסיון כזה אז יש אינספור נושאים, קטנים וגדולים שבהם אנחנו מוצאים את עצמינו מתנהגים חושבים מתמודדים מרגישים אחרת..... יותר מתוק ....

לאו דווקא יותר מעניין....

נראה לי שכן

עפ

 

[תלתלים123]

בינגו!

אבא שלך חכם. מנוסה. גם את. זהו. ותודה על האינפוט.