פרק מס´ 9
חיכיתי לפרקקטה מצעד הגאווה הזה חצי שנה. מאז שלילה אחד, לפני כחצי שנה, עלה במוחי אותו ראיון: לתעד את המצעד במצלמה הדיגיטלית שלי, ולהעלות לאינטרנט תערוכה המציגה את המצעד מנקודת מבטי. מאז אותו לילה אני מחכה, מצפה, ומתכנן מה אני אצלם, מה אני אכתוב. וכמו שאתם וודאי הבחנתם, המצעד בא ועבר, ואין אתר ואין תערוכה דיגיטלית. ולמרות שמצעד זה נשאר ללא יצוג וירטואלי מצידי, הוא העניק לי 2 הבנות, מיני-הארות קטנות, בקשר לעצמי וגאוותי. ופאק איט, אפשר לסכם אותן במשפט אחד: כרגיל, מסתבר שאני עוד יותר דפוק ממה שחשבתי. התובנה הראשונה באה כאשר בחנתי, יומיים לפני המצעד, את הסיבות מדוע אני רוצה לצלם את המצעד מבעד לעדשת המצלמה. ושתי סיבות עלו לראשי: האחת, הרצון האמיתי לתעד את המצעד, להקים תערוכה ולהתנסות בפרוייקט מהנה שכזה. השניה - להתחבא. מסתבר שאני, זה שיצא מהארון לפני הוריו וחבריו הקרובים, שחווה אינטימיות קרובה (שזה יותר קשה להשגה מסקס, אבל לא פעם מתלווה אליו) לא פעם ולא פעמיים, שקרע רחבות ריקודים עם פיתולי אגן שלא יביישו את שאקירה, מרגיש צורך להתגונן. להתחבאות ולהסתתר מאחורי עדשת מצלמה. וממה אני מסתתר? מהיכולת הכל-כך חשובה של להיות במקום. אני פוחד -להיות- במצעד, להיות חלק מהמצעד, ולכן, דרך המצלמה, אני -מצלם- את המצעד, כמו זר, תייר המבקר תרבות שונה. ומה הוא בעצם המצעד? מה הוא מייצד שאני כל כך מפחד ממנו? הגדרה. גאווה. חופש. כי לחופש, להגדרה, לגאווה - לכל אלו יש מחיר. ברגע שאני מפסיק להתחבאות, מה לעשות, אנשים יכולים לראות אותי. וכך בחרתי לא להתחבאות, ולנטוש את המצלמה ואת הפרוייקט, לפחות למצעד זה. התובנה השניה באה אלי בבוקר המצעד עצמו. לבשתי את הבגדים שלי, בגדים מאוד לא אופיניים לי, היות שבלבוש היום-יום שלי אני לובש בגדים רחבים, ולא מכנסי פעמון, ובהחלט לא זוג נעליים אדומות בוהקות. תיקון - נעליים בצבע אדום בוהק בלילה. תחת אור השמש ב-11 בבוקר, הן קרנו. וכך, בעודי צועד דרך הרחוב הראשי בעיר מגורי, בדרכי אל ידיד שלי שיסיע אותי, גיחחתי בפחד בעוד עוברים ושבים הסתכלו עלי, והורידו עיניהם אל רגלי, אל נעלי. ומחשבה עלתה בראשי. "זאתי הגאווה שלך? הפחד הזה, שגורם לך ללכת מהר, כמה שיותר מהר, אל הבית, אל המחסה, הפחד שתפגוש מישהו שאתה תכיר, זאתי הגאווה שלך?" קל להיות גאה במועדון סגור, איפה שכולם כמוך. קל להיות גאה כשמובן לכולם שאתה הומוסקסואל. אבל הטריק הוא להיות גאה בכל מקום. ואני עדיין לא הגעתי לנקודה זו. ואז עולה השאלה - האם אני רוצה לצעוד במצעד? האם מקומי במצעד, שיותר מגופות גברברים חצי עירומים, מייצג משהו יותר עמוק - גאווה עצמית, אהבה עצמית? האם מקומו של אדם פוחד במצעד ללא פחד? אבל הבנתי. זה בסדר שאני פוחד. זכותי. צעד אחר צעד, כך צועדים במסלול זה, של קבלה עצמית. נשימה אחר נשימה. והדרך ארוכה. ארוכה הרבה יותר מכיכר רבין עד לספורטק. ארוכה כל כך הרבה יותר, ומתחילה ונגמרת בתוכי. אז צעדתי. לא בגלל שכל-כולי גאה וחסר מורא, אלא בגלל שכל עוד אנשים כמוני פוחדים, מישהו צריך להראות להם שאפשר לצעוד. כל מה שצריך זה להתחיל ללכת. והדרך ארוכה, ולמרות שהסביבה הקרובה אלי קיבלה אותי, את כולי, באהבה ללא תנאים, הצעדה רחוקה מסיום. אבל אני, ללא מחסומים, ללא מצלמות, ללא שלטים, צועד. צעד אחר צעד, אני עוד צועד. מומין
חיכיתי לפרקקטה מצעד הגאווה הזה חצי שנה. מאז שלילה אחד, לפני כחצי שנה, עלה במוחי אותו ראיון: לתעד את המצעד במצלמה הדיגיטלית שלי, ולהעלות לאינטרנט תערוכה המציגה את המצעד מנקודת מבטי. מאז אותו לילה אני מחכה, מצפה, ומתכנן מה אני אצלם, מה אני אכתוב. וכמו שאתם וודאי הבחנתם, המצעד בא ועבר, ואין אתר ואין תערוכה דיגיטלית. ולמרות שמצעד זה נשאר ללא יצוג וירטואלי מצידי, הוא העניק לי 2 הבנות, מיני-הארות קטנות, בקשר לעצמי וגאוותי. ופאק איט, אפשר לסכם אותן במשפט אחד: כרגיל, מסתבר שאני עוד יותר דפוק ממה שחשבתי. התובנה הראשונה באה כאשר בחנתי, יומיים לפני המצעד, את הסיבות מדוע אני רוצה לצלם את המצעד מבעד לעדשת המצלמה. ושתי סיבות עלו לראשי: האחת, הרצון האמיתי לתעד את המצעד, להקים תערוכה ולהתנסות בפרוייקט מהנה שכזה. השניה - להתחבא. מסתבר שאני, זה שיצא מהארון לפני הוריו וחבריו הקרובים, שחווה אינטימיות קרובה (שזה יותר קשה להשגה מסקס, אבל לא פעם מתלווה אליו) לא פעם ולא פעמיים, שקרע רחבות ריקודים עם פיתולי אגן שלא יביישו את שאקירה, מרגיש צורך להתגונן. להתחבאות ולהסתתר מאחורי עדשת מצלמה. וממה אני מסתתר? מהיכולת הכל-כך חשובה של להיות במקום. אני פוחד -להיות- במצעד, להיות חלק מהמצעד, ולכן, דרך המצלמה, אני -מצלם- את המצעד, כמו זר, תייר המבקר תרבות שונה. ומה הוא בעצם המצעד? מה הוא מייצד שאני כל כך מפחד ממנו? הגדרה. גאווה. חופש. כי לחופש, להגדרה, לגאווה - לכל אלו יש מחיר. ברגע שאני מפסיק להתחבאות, מה לעשות, אנשים יכולים לראות אותי. וכך בחרתי לא להתחבאות, ולנטוש את המצלמה ואת הפרוייקט, לפחות למצעד זה. התובנה השניה באה אלי בבוקר המצעד עצמו. לבשתי את הבגדים שלי, בגדים מאוד לא אופיניים לי, היות שבלבוש היום-יום שלי אני לובש בגדים רחבים, ולא מכנסי פעמון, ובהחלט לא זוג נעליים אדומות בוהקות. תיקון - נעליים בצבע אדום בוהק בלילה. תחת אור השמש ב-11 בבוקר, הן קרנו. וכך, בעודי צועד דרך הרחוב הראשי בעיר מגורי, בדרכי אל ידיד שלי שיסיע אותי, גיחחתי בפחד בעוד עוברים ושבים הסתכלו עלי, והורידו עיניהם אל רגלי, אל נעלי. ומחשבה עלתה בראשי. "זאתי הגאווה שלך? הפחד הזה, שגורם לך ללכת מהר, כמה שיותר מהר, אל הבית, אל המחסה, הפחד שתפגוש מישהו שאתה תכיר, זאתי הגאווה שלך?" קל להיות גאה במועדון סגור, איפה שכולם כמוך. קל להיות גאה כשמובן לכולם שאתה הומוסקסואל. אבל הטריק הוא להיות גאה בכל מקום. ואני עדיין לא הגעתי לנקודה זו. ואז עולה השאלה - האם אני רוצה לצעוד במצעד? האם מקומי במצעד, שיותר מגופות גברברים חצי עירומים, מייצג משהו יותר עמוק - גאווה עצמית, אהבה עצמית? האם מקומו של אדם פוחד במצעד ללא פחד? אבל הבנתי. זה בסדר שאני פוחד. זכותי. צעד אחר צעד, כך צועדים במסלול זה, של קבלה עצמית. נשימה אחר נשימה. והדרך ארוכה. ארוכה הרבה יותר מכיכר רבין עד לספורטק. ארוכה כל כך הרבה יותר, ומתחילה ונגמרת בתוכי. אז צעדתי. לא בגלל שכל-כולי גאה וחסר מורא, אלא בגלל שכל עוד אנשים כמוני פוחדים, מישהו צריך להראות להם שאפשר לצעוד. כל מה שצריך זה להתחיל ללכת. והדרך ארוכה, ולמרות שהסביבה הקרובה אלי קיבלה אותי, את כולי, באהבה ללא תנאים, הצעדה רחוקה מסיום. אבל אני, ללא מחסומים, ללא מצלמות, ללא שלטים, צועד. צעד אחר צעד, אני עוד צועד. מומין
