פרק מס´ 8
אני אוהב קומיקס. אוהב? כמעט מטורף. מילדותי הייתי קורא זבנג, טין-טין, אסטריקס ועוד. ואז גם החלו להוציא חוברות מתורגמות לעברית של אקס-מן וספיידר-מן, וגם אותן קניתי. ואז נגמר, וזבנג הפך לזבל (לא שהוא היה כזה מבריק אי-פעם, אבל היו לו זמנים יותר שנונים), ואהבתי לקומיקס נשכחה. ולפני קצת יותר משנה מצאתי באינטרנט את האתר של מרבל, החברה שמוציאה לאור את הכותרים של סופר גיבורים כמו ספיידר-מן ואקס-מן. באתר הציעו (ועדיין מציאים) מלא חוברות לקריאה חינם, דרך המחשב. ואני ישבתי שעות - לילות שלמים (!) מול המחשב, קורא את מעללי ספיידר-מן, אקס-מן וחבריהם. ומאז, את השיגעון הזה אי אפשר להפסיק. אחרי נסיעה קצרה ללונדון שם הוצאתי מעל ל800 שקל בסופשבוע אחד על קומיקס, חזרתי לארץ ודרך חברת אינטרנט אני מזמין קומיקס שמגיע אלי פעם בחודש דרך הדואר. אני לא יודע מה בדיוק מושך אותי לקומיקס. כלומר, קשה לתאר מה בדיוק הקסם הענקי והממכר שלו. הצד הילדותי שלי נורא אוהב לראות את הציורים, את הפעולה, את הסופר גיבורים השרירנים עם 0% שומן (ציקלופ מאקס-מן עושה לי את זה), אבל הצד היותר בוגר בי מקבל סיפורים מעניניים, שמטפלים בסוגיות עמוקות וחשובות בדרכים ודמויות עגולות ומענינות. אבל זה יותר מזה. השילוב הזה, של ציור, של אומנות, יחד עם טקסט... יש בזה משהו קסום בשבילי. משהו שאני לא משיג, לא במחשב, לא בספר, לא בסרט. והחודש מגיע ספיידר-מן. הסרט. ואני משתגע. אני עוקב אחרי הסרט הזה כבר כמה חודשים ארוכים, דרך האינטרנט. קראתי ביקורות על התסריט, ראיתי תמונות ראשונות של התחפושות, אספתי ושאבתי כל פיסת מידע צנומה על מטפס-הקירות הגמיש. ואין, זה הולך להיות ענק. אז האפקטים קצת חלשים, ביג פאקינג דיל. קומיקס זה יותר מציורים יפים. ספיידר-מן בבסיסו, הן בקומיקס והן בסרט, מדבר על נער, חנון במקצת, שעובר תהליך התבגרות יחודי, לומד את מוסר ההשכל הסוציאלי שאם כוח באה אחריות, ומתאהב בילדה הכי יפה בגן. זה שהוא סופר סופר מאגניב כתוצר לוואי, זה פרט שולי. אז אני הולך לי למסיבת ספיידר-מן מיוחדץ בדום היום. גברים, ריקודים, הדום וספיידר-מן. מעניין לדעת אם זה באמת יכול להיות יותר טוב מזה. והפואנטה? למה לעזעזל אני מזיין את השכל על טינאייג´ר בפאקינג טייטס אדומים-כחולים? לא יודע. כמו שאמרתי בפרק הראשון, אני כותב מה שעולה לי לראש. וזה מה שעלה. ועדיין, לאלו מאיתנו שמרגישים מחוייבים לתגובה ריגשית בסוף קריאה שכזו - סיפור: מסיבת פסח של וועד הנוער של האגודה. בוקר. אני עוזר לבחור צעיר לסדר אחרי שכולם הלכו (מה שהם יעזרו לנקות? This is Israel), ואנחנו מדברים על חיי האהבה הסבוכים שלו. אני לא זוכר בדיוק איך הלכה השיחה, אבל משפט אחד אני זוכר, וזוכר היטב; "לפעמים, כל מה שאני רוצה, זה מישהו שאני יוכל להתקרבל איתו מתחת שמיכת פוך עבה, להקשיב לגשם מטפטף על הגג, לשתות שוקו חם ולקרוא קומיקס." ועכשיו כבר קיץ, וגשם לא יהיה, ושמיכת פוך גם לא (אלא אם המזגן יעבוד שעות נוספות), שוקו אני כבר חודשים לא לגמתי, ומישהו להתקרבל איתו? גם זה אין לי (בערך...). אבל לי, לי יש קומיקס. מומין
אני אוהב קומיקס. אוהב? כמעט מטורף. מילדותי הייתי קורא זבנג, טין-טין, אסטריקס ועוד. ואז גם החלו להוציא חוברות מתורגמות לעברית של אקס-מן וספיידר-מן, וגם אותן קניתי. ואז נגמר, וזבנג הפך לזבל (לא שהוא היה כזה מבריק אי-פעם, אבל היו לו זמנים יותר שנונים), ואהבתי לקומיקס נשכחה. ולפני קצת יותר משנה מצאתי באינטרנט את האתר של מרבל, החברה שמוציאה לאור את הכותרים של סופר גיבורים כמו ספיידר-מן ואקס-מן. באתר הציעו (ועדיין מציאים) מלא חוברות לקריאה חינם, דרך המחשב. ואני ישבתי שעות - לילות שלמים (!) מול המחשב, קורא את מעללי ספיידר-מן, אקס-מן וחבריהם. ומאז, את השיגעון הזה אי אפשר להפסיק. אחרי נסיעה קצרה ללונדון שם הוצאתי מעל ל800 שקל בסופשבוע אחד על קומיקס, חזרתי לארץ ודרך חברת אינטרנט אני מזמין קומיקס שמגיע אלי פעם בחודש דרך הדואר. אני לא יודע מה בדיוק מושך אותי לקומיקס. כלומר, קשה לתאר מה בדיוק הקסם הענקי והממכר שלו. הצד הילדותי שלי נורא אוהב לראות את הציורים, את הפעולה, את הסופר גיבורים השרירנים עם 0% שומן (ציקלופ מאקס-מן עושה לי את זה), אבל הצד היותר בוגר בי מקבל סיפורים מעניניים, שמטפלים בסוגיות עמוקות וחשובות בדרכים ודמויות עגולות ומענינות. אבל זה יותר מזה. השילוב הזה, של ציור, של אומנות, יחד עם טקסט... יש בזה משהו קסום בשבילי. משהו שאני לא משיג, לא במחשב, לא בספר, לא בסרט. והחודש מגיע ספיידר-מן. הסרט. ואני משתגע. אני עוקב אחרי הסרט הזה כבר כמה חודשים ארוכים, דרך האינטרנט. קראתי ביקורות על התסריט, ראיתי תמונות ראשונות של התחפושות, אספתי ושאבתי כל פיסת מידע צנומה על מטפס-הקירות הגמיש. ואין, זה הולך להיות ענק. אז האפקטים קצת חלשים, ביג פאקינג דיל. קומיקס זה יותר מציורים יפים. ספיידר-מן בבסיסו, הן בקומיקס והן בסרט, מדבר על נער, חנון במקצת, שעובר תהליך התבגרות יחודי, לומד את מוסר ההשכל הסוציאלי שאם כוח באה אחריות, ומתאהב בילדה הכי יפה בגן. זה שהוא סופר סופר מאגניב כתוצר לוואי, זה פרט שולי. אז אני הולך לי למסיבת ספיידר-מן מיוחדץ בדום היום. גברים, ריקודים, הדום וספיידר-מן. מעניין לדעת אם זה באמת יכול להיות יותר טוב מזה. והפואנטה? למה לעזעזל אני מזיין את השכל על טינאייג´ר בפאקינג טייטס אדומים-כחולים? לא יודע. כמו שאמרתי בפרק הראשון, אני כותב מה שעולה לי לראש. וזה מה שעלה. ועדיין, לאלו מאיתנו שמרגישים מחוייבים לתגובה ריגשית בסוף קריאה שכזו - סיפור: מסיבת פסח של וועד הנוער של האגודה. בוקר. אני עוזר לבחור צעיר לסדר אחרי שכולם הלכו (מה שהם יעזרו לנקות? This is Israel), ואנחנו מדברים על חיי האהבה הסבוכים שלו. אני לא זוכר בדיוק איך הלכה השיחה, אבל משפט אחד אני זוכר, וזוכר היטב; "לפעמים, כל מה שאני רוצה, זה מישהו שאני יוכל להתקרבל איתו מתחת שמיכת פוך עבה, להקשיב לגשם מטפטף על הגג, לשתות שוקו חם ולקרוא קומיקס." ועכשיו כבר קיץ, וגשם לא יהיה, ושמיכת פוך גם לא (אלא אם המזגן יעבוד שעות נוספות), שוקו אני כבר חודשים לא לגמתי, ומישהו להתקרבל איתו? גם זה אין לי (בערך...). אבל לי, לי יש קומיקס. מומין
