פרק מס´ 13
הכל נפל עלי בבום. הכל, וליתר דיוק, כלום. החיים שלי טובים. באמת, כל האספקטים השונים, של תרומה, של התפתחות, של מוסיקה, בהכל אני מוצא סיפוק והנאה. לראשונה מזה זמן רב אני נמצא בנקודה מיוחדת בחיי - מתי שהכל מתקדם, הכל זז, הכל טוב. וכך, בעוד שכל התחומים מלאי סיפוק, תחום אחד בולט בחוסר סיפוק. תחום זה, במובנים רבים, ובעיקר במובן הריגשי ואימפולסיבי, הוא הכי חשוב. אני שונא את העובדה הזו, אבל ככה זה. אני מרגיש לבד. אני מרגיש שאני צריך חיבוק, צריך נשיקה, פאק איט - צריך זיון, ובנתיים אני יושב. ובראשי השירים הישנים מתחילים להיתנגן, התחושה של המועקה, של קיום ביצתי. ובים הערפל הזה, הערפל המסריח, שלא זז ולא נושב, אלא עומד במקומו, מתרוממים מיתוסים, אגדות, ואיתן תשוקות. ראיתי את ע´. איך לא יכולתי לראות, כשכל הזמן עליו אני מסתכל. וחזרנו ללימודים, וחזרנו לשיגרה, וחזרנו לנורמה - הוא בשלו, אני בשלי. והוא לא הפואנטה. הוא אף פעם לא היה. כל המחשבות, כל האנרגיות, כולן תלויות בי. זה הכל בי. וזה מה שהכי הורג אותי. לרגעים, לפעמים שעות אני מאושר. אני קופץ, אני מחייך, אני צוחק. אבל זהו אושר חלול, חסר משמעות - מתחתיו מסתתרת תהום, ואני כל הזמן מרגיש שאני נופל, מנסה לצעוק, אבל אין אוויר. אין כלום. ולמה אני לא יכול להשתחרר מעצמי? למה אני לא יכול לעוף, למה אני נאלץ לשמוע אותם מנגינות מדכאות בראשי, מספרות שוב ושוב סיפורי אהבה טראגיים? זה הכל אני. כל הכאב, כל השמחה, כל הסיפוק וכל התשוקה. הכל. מומין
הכל נפל עלי בבום. הכל, וליתר דיוק, כלום. החיים שלי טובים. באמת, כל האספקטים השונים, של תרומה, של התפתחות, של מוסיקה, בהכל אני מוצא סיפוק והנאה. לראשונה מזה זמן רב אני נמצא בנקודה מיוחדת בחיי - מתי שהכל מתקדם, הכל זז, הכל טוב. וכך, בעוד שכל התחומים מלאי סיפוק, תחום אחד בולט בחוסר סיפוק. תחום זה, במובנים רבים, ובעיקר במובן הריגשי ואימפולסיבי, הוא הכי חשוב. אני שונא את העובדה הזו, אבל ככה זה. אני מרגיש לבד. אני מרגיש שאני צריך חיבוק, צריך נשיקה, פאק איט - צריך זיון, ובנתיים אני יושב. ובראשי השירים הישנים מתחילים להיתנגן, התחושה של המועקה, של קיום ביצתי. ובים הערפל הזה, הערפל המסריח, שלא זז ולא נושב, אלא עומד במקומו, מתרוממים מיתוסים, אגדות, ואיתן תשוקות. ראיתי את ע´. איך לא יכולתי לראות, כשכל הזמן עליו אני מסתכל. וחזרנו ללימודים, וחזרנו לשיגרה, וחזרנו לנורמה - הוא בשלו, אני בשלי. והוא לא הפואנטה. הוא אף פעם לא היה. כל המחשבות, כל האנרגיות, כולן תלויות בי. זה הכל בי. וזה מה שהכי הורג אותי. לרגעים, לפעמים שעות אני מאושר. אני קופץ, אני מחייך, אני צוחק. אבל זהו אושר חלול, חסר משמעות - מתחתיו מסתתרת תהום, ואני כל הזמן מרגיש שאני נופל, מנסה לצעוק, אבל אין אוויר. אין כלום. ולמה אני לא יכול להשתחרר מעצמי? למה אני לא יכול לעוף, למה אני נאלץ לשמוע אותם מנגינות מדכאות בראשי, מספרות שוב ושוב סיפורי אהבה טראגיים? זה הכל אני. כל הכאב, כל השמחה, כל הסיפוק וכל התשוקה. הכל. מומין