פרק מס´ 12
בא לי לשחק טאקי. לא יודע למה, אבל המשחק הזה, הוא משחק כל כך פשוט, כל כך קל, כל כך חמוד ומלא נוסטלגיות (כי מי לא שיחק אותו ביסודי בהפסקות, כולם יושבים במעגל על השולחנות בכיתה הריקה?)... בא לי טאקי. אבל אין לי עם מי לשחק. וכאן אנחנו מגיעים לעוד תשוקה אחרת שיש לי: אני רוצה חבר. לא בהכרח חבר ומערכת זוגית מבוססת, אלא יותר אינטימיות, מישהו... מישהו לשחק איתו טאקי. מישהו לחבק, מישהו לנשק, מישהו שאני יוכל להתקשר אליו בלילה ולדרוש שיקפוץ אלי באמצע הלילה. אני לא מדבר על אהבה. אני לא מדבר על משהו מחייב או בעל משקל ריגשי עצום. בצורה נורא מוזרה אני דווקא לא רוצה את זה. כלומר, אני לא אברח מזה כל עוד נפשי בי, אבל זה לא מה שאני מחפש. ולמה אני לא מוצא? זה לא שאני נראה רע (לפחות ככה נראה לי). זה לא שאני אידיוט מושלם (למרות שיש הטוענים אחרת). יש הומואים שיגידו שאני אחלה מציאה. יש סטרייטיות שישאלו כמה בירות צריך כדי לגרום לי לשכב איתן. אבל עובדה, הזמן עובר, המסיבות באות והולכות, וגם מפגשי האגודה, וגם הישיבות בבתי קפה, וחבר אין. וגם לא הרבה משום דבר אחר. לפחות לא משהו קבוע, לא משהו שמספק באמת. אז השאלה נשאלת: למה לא? במהלך החודשים האחרונים גיליתי על עצמי לא קצת דברים. אחד מהם הוא שאני מפחד. אני מפחד, והרבה יותר ממה שאני מוכן להודות. אני מפחד להתחבר, לא בהכרח בגלל החיבור, אלא בגלל שבמוחי כל חיבור סופו בניתוק. אני מפחד שאני לא אוהב את עצמי, ומכאן איך אוכל לצפות ממישהו אחר לאהוב אותי. אני מפחד שאני קופץ לתוך הגדרות, לתוך קופסאות רק כדי שיהיו לי קירות מסביבי, תחומים שבהם אוכל להיות. אני מפחד שאני מפחד יותר מדי, שאני מנותק יותר מדי, שאני יותר מדי נקודה. ולאט לאט לומדים להיות, לומדים לחיות, לומדים לנשום. אבל עדיין, האם אני מרחיק אנשים? האם אני מונע, בין אם זה בתת מודע או במודע, מעצמי להתחבר אל אנשים, ליצור מגע אמיתי, אינטימיות אמיתית? כן. פאק איט, אני עושה הרבה יותר מזה. זוכרים את ע´? מהפרק הראשון (וכמה הופעות אורח לאחר מכן)? בסדר, הוא חמוד. בסדר, הוא חכם, הוא מתוק, הוא מה שתרצו. אבל אני חושב עליו כבר כמה חודשים טובים, הרבה יותר חצי שנה. עליו. הוא, שאני יודע שהוא לא -כזה- מיוחד, הוא שאני יודע שאני בהחלט יכול להשיג יותר טוב, והכי חשוב: הוא, שאני יודע שאני לא ישיג. הוא, שאני תולה אותו על מדרגה אחת, שיזהר מעל כולם, פנטזיה בלתי מושגת, שתאיר על כל האפשרויות האמיתיות, שתחסום אותי מלעשות חיבור אמיתי אל אופציה אמיתית. דרכו אני נשאר מנותק. דרכו אני נשאר לבד. ואני חייב להפסיק. וזה חייב להיפסק. עכשיו, אם זו הייתה איזו סידרת טלויזיה הפתרון הכי הגיוני היה להתקשר אליו. לדבר איתו. מי יודע, אולי אפילו לזיין אותו. פשוט לחתוך את הסיפור, להוריד אותו מהמדרגה, לשבור את ההילה הבלתי מציאותית. אבל כאן זה לא "בנות גילמור". כאן זה בהחלט לא "דוסון קריק". ואיתו לא יכול לקרות כלום. אני לא יכול להרשות לעצמי, ואני לא ירשה לעצמי. אז בנתיים אני מחפש. מחפש, אולי בכאילו, אבל מי יודע, אולי אני אמצא משהו אמיתי. ופאק איט, טאקי אני ישחק עם האחים שלי. מומין
בא לי לשחק טאקי. לא יודע למה, אבל המשחק הזה, הוא משחק כל כך פשוט, כל כך קל, כל כך חמוד ומלא נוסטלגיות (כי מי לא שיחק אותו ביסודי בהפסקות, כולם יושבים במעגל על השולחנות בכיתה הריקה?)... בא לי טאקי. אבל אין לי עם מי לשחק. וכאן אנחנו מגיעים לעוד תשוקה אחרת שיש לי: אני רוצה חבר. לא בהכרח חבר ומערכת זוגית מבוססת, אלא יותר אינטימיות, מישהו... מישהו לשחק איתו טאקי. מישהו לחבק, מישהו לנשק, מישהו שאני יוכל להתקשר אליו בלילה ולדרוש שיקפוץ אלי באמצע הלילה. אני לא מדבר על אהבה. אני לא מדבר על משהו מחייב או בעל משקל ריגשי עצום. בצורה נורא מוזרה אני דווקא לא רוצה את זה. כלומר, אני לא אברח מזה כל עוד נפשי בי, אבל זה לא מה שאני מחפש. ולמה אני לא מוצא? זה לא שאני נראה רע (לפחות ככה נראה לי). זה לא שאני אידיוט מושלם (למרות שיש הטוענים אחרת). יש הומואים שיגידו שאני אחלה מציאה. יש סטרייטיות שישאלו כמה בירות צריך כדי לגרום לי לשכב איתן. אבל עובדה, הזמן עובר, המסיבות באות והולכות, וגם מפגשי האגודה, וגם הישיבות בבתי קפה, וחבר אין. וגם לא הרבה משום דבר אחר. לפחות לא משהו קבוע, לא משהו שמספק באמת. אז השאלה נשאלת: למה לא? במהלך החודשים האחרונים גיליתי על עצמי לא קצת דברים. אחד מהם הוא שאני מפחד. אני מפחד, והרבה יותר ממה שאני מוכן להודות. אני מפחד להתחבר, לא בהכרח בגלל החיבור, אלא בגלל שבמוחי כל חיבור סופו בניתוק. אני מפחד שאני לא אוהב את עצמי, ומכאן איך אוכל לצפות ממישהו אחר לאהוב אותי. אני מפחד שאני קופץ לתוך הגדרות, לתוך קופסאות רק כדי שיהיו לי קירות מסביבי, תחומים שבהם אוכל להיות. אני מפחד שאני מפחד יותר מדי, שאני מנותק יותר מדי, שאני יותר מדי נקודה. ולאט לאט לומדים להיות, לומדים לחיות, לומדים לנשום. אבל עדיין, האם אני מרחיק אנשים? האם אני מונע, בין אם זה בתת מודע או במודע, מעצמי להתחבר אל אנשים, ליצור מגע אמיתי, אינטימיות אמיתית? כן. פאק איט, אני עושה הרבה יותר מזה. זוכרים את ע´? מהפרק הראשון (וכמה הופעות אורח לאחר מכן)? בסדר, הוא חמוד. בסדר, הוא חכם, הוא מתוק, הוא מה שתרצו. אבל אני חושב עליו כבר כמה חודשים טובים, הרבה יותר חצי שנה. עליו. הוא, שאני יודע שהוא לא -כזה- מיוחד, הוא שאני יודע שאני בהחלט יכול להשיג יותר טוב, והכי חשוב: הוא, שאני יודע שאני לא ישיג. הוא, שאני תולה אותו על מדרגה אחת, שיזהר מעל כולם, פנטזיה בלתי מושגת, שתאיר על כל האפשרויות האמיתיות, שתחסום אותי מלעשות חיבור אמיתי אל אופציה אמיתית. דרכו אני נשאר מנותק. דרכו אני נשאר לבד. ואני חייב להפסיק. וזה חייב להיפסק. עכשיו, אם זו הייתה איזו סידרת טלויזיה הפתרון הכי הגיוני היה להתקשר אליו. לדבר איתו. מי יודע, אולי אפילו לזיין אותו. פשוט לחתוך את הסיפור, להוריד אותו מהמדרגה, לשבור את ההילה הבלתי מציאותית. אבל כאן זה לא "בנות גילמור". כאן זה בהחלט לא "דוסון קריק". ואיתו לא יכול לקרות כלום. אני לא יכול להרשות לעצמי, ואני לא ירשה לעצמי. אז בנתיים אני מחפש. מחפש, אולי בכאילו, אבל מי יודע, אולי אני אמצא משהו אמיתי. ופאק איט, טאקי אני ישחק עם האחים שלי. מומין
