פרק מס´ 10
פרק מספר 10? 10?! כבר עברו 10 שבועות (האמתי שפיספסתי שתי טורים ככה שעברו 12)?! יכול להיות שאני טועה. אבל הזמן עבר. ועל זאת נדבר היום, אגב. בערך. בין השאר. לא רציתי לכתוב את הפרק הזה. לא רציתי, אז אמרתי שעל זה אני לא כותב, ובגלל שזהו כן נושא שמעסיק אותי, לא מצאתי משהו אחר לכתוב עליו. וזאתי הסיבה שלא היה פרק שבוע שעבר. אבל היום הבנתי שאני צריך לכתוב. ולא משנה כמה זמן אני אנסה לדחות, להבליג, או סתם להתעלם בחינניות מהנושא, הוא ראוי וזקוק לתשומת לב ולבחינה מעמיקה. ובכן, בוא כבר נתחיל עם התכל´ס. פעם שקלתי המון. לא הייתי שמן מאוד, אבל הייתי מלא מאוד, והייתי מאוד לא מרוצה מעצמי. פעם, אגב, זה לפני בערך חצי שנה. באותו זמן, אחרי בסביבות 6 חודשים ללא שקילה, עליתי על המשקל ונחרדתי מהמספר שעלה, 93 קילו בערך. ומנקודה זו פצחתי בדיאטה. מה זו דיאטה? שינוי מוחלט ועקרוני בהרגלי האכילה. פעילות גופנית עשיתי מאז ומתמיד, והתמדתי גם במהלך הדיאטה. לאחר בסביבות ה4 חודשים הורדתי, לאחר מאמצים רבים, כ25 קילו בקירוב. סכום נאה לכל הדעות, לא? הבעיה בתהליך זה היא שעשיתי את דיאטה חריפה זו אחרי שהתחלתי ללכת לאגודה ולהיכנס אל הקהילה ההומוסקסואלית. מאז ומתמיד חשבתי שקהילה שמבססת ומגדירה עצמה על פי הנטיה המינית שלה, משרשת ומבליטה את נטיה זו ובכך נותנת דגש על המיניות, וכנגזרת מכך על מין. ונראה אדם אחד, אגב, שישב בקפקא יותר מ10 דקות שיגיד שאני טועה. זה ככה. אבל זה לא רע, כל עוד מודעים לכך, ומודעים לעובדה שזה שהקהילה מדגישה וסובבת את המין, לא אומר שהאנשים בתוכה צריכים להיות אובססיביים כלפי מין גם כן. ואיפה החיבור הזה, בין הכניסה להקהילה הנימפומנית הזו, לבין הדיאטה שלי, צורם לי? ברמה הבסיסית ביותר - בתפיסה העצמית שלי. כי בקהילה, like it or not, אנחנו רואים את עצמנו פחות כבני אדם, כאנשים, ויותר כאובייקטים מיניים. כמובן שאין זה כך באופן אבסולוטי, אבל כן נכנס קול קטן, שלא היה בראשי מקודם ואם היה, היה חלש הרבה יותר, שצועק ומבליט את איך שאני נראה, ורואה עצמי כאובייקט לאחרים. אבל גם זה לא רע, כל עוד העניין בשליטה. כל אדם נהנה מהעובדה שהוא נחשק, שהוא מגרה ומושך. אבל האם העניין אצלי בשליטה? ירדתי 25 קילוץ 25 פאקינג קילו. האם נתתי לדימוי העצמי שלי להתעוות? לקבל משקל רב מדי? למי אני משווה את הדימוי שלי? לדוגמנים? אני גיליתי שכאשר אני מסתכל בראי אני רואה יותר ויותר את הדימוי העצמי שלי, מאשר את מצבי המציאותי. ובהשוואה לתצלומי דוגמנים שרירים, רזים, מאופרים ובעלי תאורה שמבליטה בדיוק מה שצריך, אני תמיד אראה עצמי שמן. "עוד 5 קילו ואני שם" הקול הקטן צעק. וכמובן, כאשר המשקל הראה שהורדתי את ה5 קילו, הקול לא נשאר מרוצה, ומייד יש מטרה חדשה, מספר חדש אליו יש לשאוף. ומקרה נוסף שהיה, כך היה. הייתי באגודה בערב יום שבת, כהרגלי, ובאו קבוצת נערים ונערות חדשים. אז אני וידידה הלכנו להגיד שלום, ולוודא שהנוער החדש יקבל קבלת פנים טובה. ומסתבר שהם, בממוצא גס, בסביבות הבני 14, 14 וחצי. אחרי התגובה האוטומטית של השוק מהמפגש עם בת 13 וחצי, מחוץ לארון, באה תחושה אחרת, קשה וכבדה. יותר מכך, תגובה מדאיגה. הם בני 14. והם כאן. איפה שאני באתי פעם ראשונה בגיל 16 וקצת, הם בגיל 14. ותגידו מה שתגידו על איך שהם צעירים מדי, ועדיף לחכות ולהתבגר לפני שנכנסים לקהילה, לקול הקטן בראש לא איכפת. הוא התחיל בלחשוש חדש. "זקן. זקן. זקן." ואני בן 17 וחצי. לא יותר, אפילו קצת פחות. ומייד הבנתי מהו הקול הקטן, מה הוא עושה בראש שלי - החיים הפכו למרוץ. איך שאני נראה לעומתו, בן כמה אני ואיפה אני לעומתו. עם כמה אנשים הייתי, כמה פעמים עשיתי - הכל לעומתו. ואני מפחד. מפחד מזה שאני נגרר במערבולת המודעות העצמית, במערבולת ה"שלי יותר גדול משלך, שלי יותר רזה, צעיר וגמיש." אני מפחד שלמרות שאני מודע לכך, זה לא מפסיק. וחוץ מלהגיד לקול לשתוק, דבר שלא הוכיח את יעילותו, אין לי מה לעשות. אז לרזות אני הפסקתי, אבל הקול לא שותק. "...רק עוד 3 קילו." מומין
פרק מספר 10? 10?! כבר עברו 10 שבועות (האמתי שפיספסתי שתי טורים ככה שעברו 12)?! יכול להיות שאני טועה. אבל הזמן עבר. ועל זאת נדבר היום, אגב. בערך. בין השאר. לא רציתי לכתוב את הפרק הזה. לא רציתי, אז אמרתי שעל זה אני לא כותב, ובגלל שזהו כן נושא שמעסיק אותי, לא מצאתי משהו אחר לכתוב עליו. וזאתי הסיבה שלא היה פרק שבוע שעבר. אבל היום הבנתי שאני צריך לכתוב. ולא משנה כמה זמן אני אנסה לדחות, להבליג, או סתם להתעלם בחינניות מהנושא, הוא ראוי וזקוק לתשומת לב ולבחינה מעמיקה. ובכן, בוא כבר נתחיל עם התכל´ס. פעם שקלתי המון. לא הייתי שמן מאוד, אבל הייתי מלא מאוד, והייתי מאוד לא מרוצה מעצמי. פעם, אגב, זה לפני בערך חצי שנה. באותו זמן, אחרי בסביבות 6 חודשים ללא שקילה, עליתי על המשקל ונחרדתי מהמספר שעלה, 93 קילו בערך. ומנקודה זו פצחתי בדיאטה. מה זו דיאטה? שינוי מוחלט ועקרוני בהרגלי האכילה. פעילות גופנית עשיתי מאז ומתמיד, והתמדתי גם במהלך הדיאטה. לאחר בסביבות ה4 חודשים הורדתי, לאחר מאמצים רבים, כ25 קילו בקירוב. סכום נאה לכל הדעות, לא? הבעיה בתהליך זה היא שעשיתי את דיאטה חריפה זו אחרי שהתחלתי ללכת לאגודה ולהיכנס אל הקהילה ההומוסקסואלית. מאז ומתמיד חשבתי שקהילה שמבססת ומגדירה עצמה על פי הנטיה המינית שלה, משרשת ומבליטה את נטיה זו ובכך נותנת דגש על המיניות, וכנגזרת מכך על מין. ונראה אדם אחד, אגב, שישב בקפקא יותר מ10 דקות שיגיד שאני טועה. זה ככה. אבל זה לא רע, כל עוד מודעים לכך, ומודעים לעובדה שזה שהקהילה מדגישה וסובבת את המין, לא אומר שהאנשים בתוכה צריכים להיות אובססיביים כלפי מין גם כן. ואיפה החיבור הזה, בין הכניסה להקהילה הנימפומנית הזו, לבין הדיאטה שלי, צורם לי? ברמה הבסיסית ביותר - בתפיסה העצמית שלי. כי בקהילה, like it or not, אנחנו רואים את עצמנו פחות כבני אדם, כאנשים, ויותר כאובייקטים מיניים. כמובן שאין זה כך באופן אבסולוטי, אבל כן נכנס קול קטן, שלא היה בראשי מקודם ואם היה, היה חלש הרבה יותר, שצועק ומבליט את איך שאני נראה, ורואה עצמי כאובייקט לאחרים. אבל גם זה לא רע, כל עוד העניין בשליטה. כל אדם נהנה מהעובדה שהוא נחשק, שהוא מגרה ומושך. אבל האם העניין אצלי בשליטה? ירדתי 25 קילוץ 25 פאקינג קילו. האם נתתי לדימוי העצמי שלי להתעוות? לקבל משקל רב מדי? למי אני משווה את הדימוי שלי? לדוגמנים? אני גיליתי שכאשר אני מסתכל בראי אני רואה יותר ויותר את הדימוי העצמי שלי, מאשר את מצבי המציאותי. ובהשוואה לתצלומי דוגמנים שרירים, רזים, מאופרים ובעלי תאורה שמבליטה בדיוק מה שצריך, אני תמיד אראה עצמי שמן. "עוד 5 קילו ואני שם" הקול הקטן צעק. וכמובן, כאשר המשקל הראה שהורדתי את ה5 קילו, הקול לא נשאר מרוצה, ומייד יש מטרה חדשה, מספר חדש אליו יש לשאוף. ומקרה נוסף שהיה, כך היה. הייתי באגודה בערב יום שבת, כהרגלי, ובאו קבוצת נערים ונערות חדשים. אז אני וידידה הלכנו להגיד שלום, ולוודא שהנוער החדש יקבל קבלת פנים טובה. ומסתבר שהם, בממוצא גס, בסביבות הבני 14, 14 וחצי. אחרי התגובה האוטומטית של השוק מהמפגש עם בת 13 וחצי, מחוץ לארון, באה תחושה אחרת, קשה וכבדה. יותר מכך, תגובה מדאיגה. הם בני 14. והם כאן. איפה שאני באתי פעם ראשונה בגיל 16 וקצת, הם בגיל 14. ותגידו מה שתגידו על איך שהם צעירים מדי, ועדיף לחכות ולהתבגר לפני שנכנסים לקהילה, לקול הקטן בראש לא איכפת. הוא התחיל בלחשוש חדש. "זקן. זקן. זקן." ואני בן 17 וחצי. לא יותר, אפילו קצת פחות. ומייד הבנתי מהו הקול הקטן, מה הוא עושה בראש שלי - החיים הפכו למרוץ. איך שאני נראה לעומתו, בן כמה אני ואיפה אני לעומתו. עם כמה אנשים הייתי, כמה פעמים עשיתי - הכל לעומתו. ואני מפחד. מפחד מזה שאני נגרר במערבולת המודעות העצמית, במערבולת ה"שלי יותר גדול משלך, שלי יותר רזה, צעיר וגמיש." אני מפחד שלמרות שאני מודע לכך, זה לא מפסיק. וחוץ מלהגיד לקול לשתוק, דבר שלא הוכיח את יעילותו, אין לי מה לעשות. אז לרזות אני הפסקתי, אבל הקול לא שותק. "...רק עוד 3 קילו." מומין
