Goggle Girl
New member
פרק חדש!
נא להתעלם מהגירסא המשורשרת P: *צחקוק* תפסיק, טאקויה... אני מתכוון לזה, זה מדגדג! *צחקוק* אה, אז ככה אתה רוצה לשחק, מה?! ...לא, היד שלי לא כואבת יותר. שום דבר שאתה תעשה יכאיב לי אם תחייך אחרי זה. תגיד, אתה מאושר? איפה שאתה עכשיו, איפה שאני לא יכול להגיע אליך... הבבואה שלי יכולה, אתה חושב שאפשר להחליף מקומות עם המראה? ...אתה אומר שאתה אוהב אותי... אותי, או את מי שאתה רואה בי? ...תאמר את שמי. אני יודע שאתה אוהב אותי, תאמר את השם שלי! תן לי לשמוע אותו! בבקשה? טאקויה, פעם אחת, פעם אחת ארורה... בשביל שלא אשכח אותו בעצמי... ... גם אני אוהב אותך, טאקויה. גם אני אוהב... "...אותך..." חלומות תמיד באו לקיצם, בין אם היו הסיוטים הכי גרועים, או הפנטזיות המתוקות ביותר. הנער סירב לקום, מתפלל שהחום שעפף אותו יחזיר אותו לשינה. הוא כמעט והצליח, אלמלא התחושה שמישהו צפה בו. עיניים כחולות נפקחו לאיטן לגלות וילון של ארגמן מסביבו. 'אלוהים, המיטות המלכותיות האלה מוזרות., מבחוץ, צלליתו ניראתה מתיישבת, יד נשעשנת על ברך מורמת. הצופה מהצד חייך והתקרב למיטה, יודע בוודאות שהנער היה מודע לנוכחותו. "איך זה מרגיש, להתעורר לא עם זריחת החמה?" "...מרגיש טוב..." "אפשר להתקרב?" "תרגיש חופשי." הוילון האדום הוסט הצידה טיפה ושיערו הבלונדיני של וולף עמד בניגוד חריף לחדר המוחשך. קוג'י הביט לעברו מזווית עינו לפני שהפנה את מבטו לסדיני המשי שכיסו את פלג גופו התחתון. "אף פעם לא ישנת בלי חולצה." וולף אמר, עיניו רצות לרגע על גופו של קוג'י שניראה לעין. הנער היה שזוף יחסית למישהו שבילה את כל חייו בתוך הטירה, ויותר מדי אתלטי בכדי להיות הנסיך השברירי שהכיר. מצד שלי, הוא עצמו שמר סודות, אז למה שהנסיך לא? "יש פעם ראשונה לכל דבר." באה התשובה המנומנמת. אתה בהחלט הטלת על עצמך את החובה להוכיח זאת בכל הזדמנות שיש לך בימים האחרונים." "אם אתה אומר..." הייתה שתיקה קלה כשהמורה התיישב על קצה המיטה. קוג'י עדיין הביט הצידה, לא מוטרד מהנוכחות. "הייתה לך חברה אתמול?" השאלה התייחסה לבלאגן על השולחן בצידו השני של החדר. "הרגשתי בודד. לאנה הסכימה להישאר." "לאנה... המשרתת החמודה?" סומק קליל הופיע על לחייו של קוג'י. "כן. הלאנה הזאת." "למה לא איזומי?" פניו של הנער הקדירו, ווולף יכל לנחש מדוע. מסיבה מסויינת, סבלנותו של הנסיך לגבי ניסיוניתיה של הנערה לכפות את רגשותיה עליו הפכה לאפסית. אך באותו זמן, הוא נפתח אליה כמו שלא עשה מעולם. 'אני מניח שהוא פשוט נותן לה את הרע עם הטוב...' "אני... משהו... קרה ביננו אתמול. בין איזומי ואני. אז זה לא היה רעיון טוב להזמין אותה..." "אז ביקשת מהנערה... אבל זאת אומרת שכבר ביקשת ממקודם ארוחה לשניים." "חכם." "ומדוע הציניות, נסיכי?" קוג'י נשך את שפתו, מרגיש רע על כך שהתפרץ אפילו מעט על האיש שלו רק היה אחד מגיבורי ילדותו, אבל גם אחד האנשים שממש היה אכפת לו מהם בטירה. "...היה לי לילה קשה." "לא מבחינת שינה. צפיתי בך ישן במשך שנים, אף פעם לא ישנת טוב כמו הלילה." לרגע, הנער תהה מדוע הלוחם ריגל על נסיכו הישן, אך לא היו כוונות זדון בעיניו של האיש אז הוא עזב את הנושא. "היה לך חלום נעים?" הסומק העמיק, והאיש חייך. קוג'י מייד הגן על עצמו. "זה, זה לא ככה!" "בוודאי, קואיצ'י-סאמה... שובב קטן." למשמע שם לא שלו, ולאור חלומו, קוג'י הפך למדוכא עוד יותר. "...לא ככה... בכלל..." עיניו הכחולות געשו כמו ים סוער, והמורה הרגיש רע בשבילו. הוא אהב את 'קואיצ'י החדש', ולוא רק מהסיבה שהוא הראה רגשות אנושיים. עצב היה אחד מהרגשות הללו. "תקשיב. טכנית, אנחנו אמורים להיות בשיעור עכשיו..." הוא היה נאמן לנסיך מאז נולד. היגיון בריא דרש ממנו להיות שם עבורו בשעה קשה. "...אבל אני בספק אם זה מה שאתה באמת רוצה לעשות." קוג'י הביט בו עם תקווה בעיניו. "אני אגיד לך מה נעשה, למה שלא תצא לרכיבה על הסוסה היפה החדשה שלך?" "באמת תיתן לי לעשות את זה?" היה חוסר אמון מסויים בקולו, הסימן של מי שחיי מחוץ לטירה. חוסר האמון שנולד מתוך חצר המלכות היה חריף הרבה יותר. "טוב, בהתחשב בכך שזה השיעור שלי והכל, בתיאוריה אתה חייב לעוף אם אני אמרתי לך לעשות את זה. אז במקום לנופף בכנפיים שאין לך, צא לרכיבה. היא נראית כמו סוסה טובה." הנער היה מוכן לקפוץ לתקרה, כשמחשבה מסויימת היכתה בו. "וולף, אני... לא איכזבתי אותך, נכון?" הדבר האחרון שהוא היה צריך היה לבלגן עוד יותר את חייו של קואיצ'י. הוא כבר שינה לחלוטין את הדרך בה אנשים ראו את הנסיך מבחינת אופי. "כי... אם כן, אם עשיתי משהו לא נכון..." הוא הופסק כשוולף בילגן את שערו הקצר בחיבה, מחייך כמו אח גדול. "תאמין לי, אם זה היה נכון, היית הראשון לדעת... לא הייתי צריך להגיד לך." חסר דברים נוספים לומר, הוא נעמד, סוגר את ווילון הארגמן מאחוריו. "ובכן, אני אלך למצוא לי משהו לעשות. אני בוטח בך שאתה יודע את הדרך לאורוות." כיוון שהפנה את גבו לנער והווילון סכך ביניהם, הוא פספס את המבט הריק והבוהל שעלה לפניו של קוג'י. "בקשר לזה..." "אין בעיות, כן?" הוא בקושי ראה את וולף קורץ לו, מחייך בצורה מעודדת. הנסיך כביכול היסס לרגע לפני שחייך חזרה. "תודה, וולף." "אין בעד מה, נסיכי."
נא להתעלם מהגירסא המשורשרת P: *צחקוק* תפסיק, טאקויה... אני מתכוון לזה, זה מדגדג! *צחקוק* אה, אז ככה אתה רוצה לשחק, מה?! ...לא, היד שלי לא כואבת יותר. שום דבר שאתה תעשה יכאיב לי אם תחייך אחרי זה. תגיד, אתה מאושר? איפה שאתה עכשיו, איפה שאני לא יכול להגיע אליך... הבבואה שלי יכולה, אתה חושב שאפשר להחליף מקומות עם המראה? ...אתה אומר שאתה אוהב אותי... אותי, או את מי שאתה רואה בי? ...תאמר את שמי. אני יודע שאתה אוהב אותי, תאמר את השם שלי! תן לי לשמוע אותו! בבקשה? טאקויה, פעם אחת, פעם אחת ארורה... בשביל שלא אשכח אותו בעצמי... ... גם אני אוהב אותך, טאקויה. גם אני אוהב... "...אותך..." חלומות תמיד באו לקיצם, בין אם היו הסיוטים הכי גרועים, או הפנטזיות המתוקות ביותר. הנער סירב לקום, מתפלל שהחום שעפף אותו יחזיר אותו לשינה. הוא כמעט והצליח, אלמלא התחושה שמישהו צפה בו. עיניים כחולות נפקחו לאיטן לגלות וילון של ארגמן מסביבו. 'אלוהים, המיטות המלכותיות האלה מוזרות., מבחוץ, צלליתו ניראתה מתיישבת, יד נשעשנת על ברך מורמת. הצופה מהצד חייך והתקרב למיטה, יודע בוודאות שהנער היה מודע לנוכחותו. "איך זה מרגיש, להתעורר לא עם זריחת החמה?" "...מרגיש טוב..." "אפשר להתקרב?" "תרגיש חופשי." הוילון האדום הוסט הצידה טיפה ושיערו הבלונדיני של וולף עמד בניגוד חריף לחדר המוחשך. קוג'י הביט לעברו מזווית עינו לפני שהפנה את מבטו לסדיני המשי שכיסו את פלג גופו התחתון. "אף פעם לא ישנת בלי חולצה." וולף אמר, עיניו רצות לרגע על גופו של קוג'י שניראה לעין. הנער היה שזוף יחסית למישהו שבילה את כל חייו בתוך הטירה, ויותר מדי אתלטי בכדי להיות הנסיך השברירי שהכיר. מצד שלי, הוא עצמו שמר סודות, אז למה שהנסיך לא? "יש פעם ראשונה לכל דבר." באה התשובה המנומנמת. אתה בהחלט הטלת על עצמך את החובה להוכיח זאת בכל הזדמנות שיש לך בימים האחרונים." "אם אתה אומר..." הייתה שתיקה קלה כשהמורה התיישב על קצה המיטה. קוג'י עדיין הביט הצידה, לא מוטרד מהנוכחות. "הייתה לך חברה אתמול?" השאלה התייחסה לבלאגן על השולחן בצידו השני של החדר. "הרגשתי בודד. לאנה הסכימה להישאר." "לאנה... המשרתת החמודה?" סומק קליל הופיע על לחייו של קוג'י. "כן. הלאנה הזאת." "למה לא איזומי?" פניו של הנער הקדירו, ווולף יכל לנחש מדוע. מסיבה מסויינת, סבלנותו של הנסיך לגבי ניסיוניתיה של הנערה לכפות את רגשותיה עליו הפכה לאפסית. אך באותו זמן, הוא נפתח אליה כמו שלא עשה מעולם. 'אני מניח שהוא פשוט נותן לה את הרע עם הטוב...' "אני... משהו... קרה ביננו אתמול. בין איזומי ואני. אז זה לא היה רעיון טוב להזמין אותה..." "אז ביקשת מהנערה... אבל זאת אומרת שכבר ביקשת ממקודם ארוחה לשניים." "חכם." "ומדוע הציניות, נסיכי?" קוג'י נשך את שפתו, מרגיש רע על כך שהתפרץ אפילו מעט על האיש שלו רק היה אחד מגיבורי ילדותו, אבל גם אחד האנשים שממש היה אכפת לו מהם בטירה. "...היה לי לילה קשה." "לא מבחינת שינה. צפיתי בך ישן במשך שנים, אף פעם לא ישנת טוב כמו הלילה." לרגע, הנער תהה מדוע הלוחם ריגל על נסיכו הישן, אך לא היו כוונות זדון בעיניו של האיש אז הוא עזב את הנושא. "היה לך חלום נעים?" הסומק העמיק, והאיש חייך. קוג'י מייד הגן על עצמו. "זה, זה לא ככה!" "בוודאי, קואיצ'י-סאמה... שובב קטן." למשמע שם לא שלו, ולאור חלומו, קוג'י הפך למדוכא עוד יותר. "...לא ככה... בכלל..." עיניו הכחולות געשו כמו ים סוער, והמורה הרגיש רע בשבילו. הוא אהב את 'קואיצ'י החדש', ולוא רק מהסיבה שהוא הראה רגשות אנושיים. עצב היה אחד מהרגשות הללו. "תקשיב. טכנית, אנחנו אמורים להיות בשיעור עכשיו..." הוא היה נאמן לנסיך מאז נולד. היגיון בריא דרש ממנו להיות שם עבורו בשעה קשה. "...אבל אני בספק אם זה מה שאתה באמת רוצה לעשות." קוג'י הביט בו עם תקווה בעיניו. "אני אגיד לך מה נעשה, למה שלא תצא לרכיבה על הסוסה היפה החדשה שלך?" "באמת תיתן לי לעשות את זה?" היה חוסר אמון מסויים בקולו, הסימן של מי שחיי מחוץ לטירה. חוסר האמון שנולד מתוך חצר המלכות היה חריף הרבה יותר. "טוב, בהתחשב בכך שזה השיעור שלי והכל, בתיאוריה אתה חייב לעוף אם אני אמרתי לך לעשות את זה. אז במקום לנופף בכנפיים שאין לך, צא לרכיבה. היא נראית כמו סוסה טובה." הנער היה מוכן לקפוץ לתקרה, כשמחשבה מסויימת היכתה בו. "וולף, אני... לא איכזבתי אותך, נכון?" הדבר האחרון שהוא היה צריך היה לבלגן עוד יותר את חייו של קואיצ'י. הוא כבר שינה לחלוטין את הדרך בה אנשים ראו את הנסיך מבחינת אופי. "כי... אם כן, אם עשיתי משהו לא נכון..." הוא הופסק כשוולף בילגן את שערו הקצר בחיבה, מחייך כמו אח גדול. "תאמין לי, אם זה היה נכון, היית הראשון לדעת... לא הייתי צריך להגיד לך." חסר דברים נוספים לומר, הוא נעמד, סוגר את ווילון הארגמן מאחוריו. "ובכן, אני אלך למצוא לי משהו לעשות. אני בוטח בך שאתה יודע את הדרך לאורוות." כיוון שהפנה את גבו לנער והווילון סכך ביניהם, הוא פספס את המבט הריק והבוהל שעלה לפניו של קוג'י. "בקשר לזה..." "אין בעיות, כן?" הוא בקושי ראה את וולף קורץ לו, מחייך בצורה מעודדת. הנסיך כביכול היסס לרגע לפני שחייך חזרה. "תודה, וולף." "אין בעד מה, נסיכי."
