פרק חדש בסיפור שלי
- פותח הנושא רולדההה
- פורסם בתאריך
"אלתיה"
קרניה הראשונות והחיוורות של השמש הטילו עצמן על חצר הארמון בארנוליס, מעירות את הנערה הצעירה מתרדמתה. ליאנה פקחה את עיניה בעייפות וניערה את טיפות הטל שהסתבכו בשערה הפרוע והרטיבו את בגדיה. היה לה קר, היא כמעט ולא ישנה בלילה והיא כעסה. מאוד. אבל יותר משכעסה היא פחדה. בפעם הראשונה בחייה היא הבינה מה זה לפחד, את הצמרמורות שעברו בגווה, את תחושת המשא הכבד שהעיבה על חזה, מאיטה כל נשימה קצובה. היא עצמה את עיניה בליאות, מנסה למצוא שוב אחיזה בעולם, שמאז אתמול בערב נראה כמתפורר לרגליה כבניין קלפים בלתי יציב, שהרוח עושה בו שמות. מעשיו של אורלוק אמש הכאיבו לה פיזית,ללא ספק. אך חמור מכך היה הכאב הנפשי שחשה ליאנה כאשר התברר לה שהוא פשוט צודק. היא שייכת לו, ואין דבר שתוכל לעשות כדי למנוע זאת. היא החלה ללכת לכיוון הארמון, בחושבה שעדיף שתחליף לבגדים יבשים לפני שתלקה בדלקת ראות, מקללת כל הדרך את הרגע בו הסכימו הוריה לאירוסיה עם אורלוק. באותו זמן בארמון, ישב אורלוק וחשב על מה שעשה, רגשות האשם אוכלות בו בכל פה. הוא לא האמין שנתן ליין ששתה להשתלט עליו, לגרום לו לעשות מעשה נורא שכזה. אף על פי שלי הייתה אישה, ולפיכך, נחותה כמובן מעליו, והוא לא ראה במה שעשה כל פסול ( 'אחרי הכל, היא באמת שייכת לי' אמר לעצמו) הוא אף חשב שהוא נהנה מעט מהנשיקה, אך המבט בעיניה כאשר אמרה לו שהיא שונאת אותו אמר הכל. העיניים החומות הללו, שהביעו אתמול בלילה רק כאב ופחד, זה מה שייסר אותו כל כך. הוא ידע שעליו להודות לאלים על שליאנה לא נשאה עלייה את חרבה באותו הלילה, או שהוא לא היה שורד כדי לראות את הזריחה הבאה. נקייה ולבושה בקפידה, כשעל פניה שוב אותה הבעת אדישות קפואה ועיניה עמומות, פסעה לי לעבר אולם ההיכל. היא לבשה חולצה לבנה וחצאית, וסביב צוואקה נקשרה גלימה כבדה, אדומה כדם. היא החליטה שזהו הזמן לקבל תשובות. המלאך, הכוח, ערבוביה של עובדות והשערות שהתערבבו במוחה ללא ליאות. הגיע הזמן להשליט קצת סדר בתוהו ובוהו. היא נכנסה לאולם בצעד נמרץ, גלימתה מתנופפת מאחוריה, ולמרות שהנימוס קבע כי עליה לקוד קידה בפני המלך והמלכה, היא התייצבה מולם ללא מורא ודרשה את תשומת ליבם. "באתי לשמוע את האמת." אמרה בלא פחד. המלך והמלכה לא הגיבו. הייתה לה ההרגשה הלא נעימה שהם מתעלמים ממנה. "אני רוצה שתספרו לי למה אני נבחרתי. ספרו לי על המלאכים." המלך והמלכה החליפו מבטים, אך פניהם נותרו קפואות. "ענו לי!" הייתה זו המלכה אשר דיברה ראשונה. "אני מניחה שהגיע הזמן לספר לה. את מספיק מבוגרת לשמוע את האמת, למרות שהתנהגותך המבישה אמש בהחלט עלולה להגיד אחרת." ליאנה נעצה מבט חודר במלכה, חושקת את שיניה. היא תוכל לטפל בה מאוחר יותר, הרגיעה את עצמה, כרגע האמת היא החשובה ביותר. באותו הרגע נכנסו אורלוק וליאו לאולם, צוחקים. לאורלוק הספיק מבט מרושע אחד מעיניה של לי וחיוך זדוני ומלא הבטחה לסבל כדי להבין שהיא לא שכחה את ליל אתמול, וגם ידה, שנכרכה סביב ניצב חרבה, הבהירה לו כמה עדין היה מצבו. לבסוף קם גם המלך ממרום מושבו, והוא והמלכה ירדו יחדיו מבימת האבן, מתייצבים מול הנסיכה הגאה. " את חושבת שאווזה שוטה שכמוך תוכל להתמודד עם האמת?" שאל המלך בקולו הקשה. ידה של לי נכרחה חזק יותר סביב הניצב. "אני מניחה שעדיף להיות אווזה שוטה מאשר להיות מלך שוטה וזקן." אמרה לי, חיוך ציני וקר על שפתיה. "באמת יוריק!"-צעקה המלכה-"זהו לא הזמן להטחת עלבונות. הילדה צריכה לשמוע את האמת." ואז היא פנתה לעברה של לי. "בואו כולכם. נשוחח על כך בחדר ההסבה."
קרניה הראשונות והחיוורות של השמש הטילו עצמן על חצר הארמון בארנוליס, מעירות את הנערה הצעירה מתרדמתה. ליאנה פקחה את עיניה בעייפות וניערה את טיפות הטל שהסתבכו בשערה הפרוע והרטיבו את בגדיה. היה לה קר, היא כמעט ולא ישנה בלילה והיא כעסה. מאוד. אבל יותר משכעסה היא פחדה. בפעם הראשונה בחייה היא הבינה מה זה לפחד, את הצמרמורות שעברו בגווה, את תחושת המשא הכבד שהעיבה על חזה, מאיטה כל נשימה קצובה. היא עצמה את עיניה בליאות, מנסה למצוא שוב אחיזה בעולם, שמאז אתמול בערב נראה כמתפורר לרגליה כבניין קלפים בלתי יציב, שהרוח עושה בו שמות. מעשיו של אורלוק אמש הכאיבו לה פיזית,ללא ספק. אך חמור מכך היה הכאב הנפשי שחשה ליאנה כאשר התברר לה שהוא פשוט צודק. היא שייכת לו, ואין דבר שתוכל לעשות כדי למנוע זאת. היא החלה ללכת לכיוון הארמון, בחושבה שעדיף שתחליף לבגדים יבשים לפני שתלקה בדלקת ראות, מקללת כל הדרך את הרגע בו הסכימו הוריה לאירוסיה עם אורלוק. באותו זמן בארמון, ישב אורלוק וחשב על מה שעשה, רגשות האשם אוכלות בו בכל פה. הוא לא האמין שנתן ליין ששתה להשתלט עליו, לגרום לו לעשות מעשה נורא שכזה. אף על פי שלי הייתה אישה, ולפיכך, נחותה כמובן מעליו, והוא לא ראה במה שעשה כל פסול ( 'אחרי הכל, היא באמת שייכת לי' אמר לעצמו) הוא אף חשב שהוא נהנה מעט מהנשיקה, אך המבט בעיניה כאשר אמרה לו שהיא שונאת אותו אמר הכל. העיניים החומות הללו, שהביעו אתמול בלילה רק כאב ופחד, זה מה שייסר אותו כל כך. הוא ידע שעליו להודות לאלים על שליאנה לא נשאה עלייה את חרבה באותו הלילה, או שהוא לא היה שורד כדי לראות את הזריחה הבאה. נקייה ולבושה בקפידה, כשעל פניה שוב אותה הבעת אדישות קפואה ועיניה עמומות, פסעה לי לעבר אולם ההיכל. היא לבשה חולצה לבנה וחצאית, וסביב צוואקה נקשרה גלימה כבדה, אדומה כדם. היא החליטה שזהו הזמן לקבל תשובות. המלאך, הכוח, ערבוביה של עובדות והשערות שהתערבבו במוחה ללא ליאות. הגיע הזמן להשליט קצת סדר בתוהו ובוהו. היא נכנסה לאולם בצעד נמרץ, גלימתה מתנופפת מאחוריה, ולמרות שהנימוס קבע כי עליה לקוד קידה בפני המלך והמלכה, היא התייצבה מולם ללא מורא ודרשה את תשומת ליבם. "באתי לשמוע את האמת." אמרה בלא פחד. המלך והמלכה לא הגיבו. הייתה לה ההרגשה הלא נעימה שהם מתעלמים ממנה. "אני רוצה שתספרו לי למה אני נבחרתי. ספרו לי על המלאכים." המלך והמלכה החליפו מבטים, אך פניהם נותרו קפואות. "ענו לי!" הייתה זו המלכה אשר דיברה ראשונה. "אני מניחה שהגיע הזמן לספר לה. את מספיק מבוגרת לשמוע את האמת, למרות שהתנהגותך המבישה אמש בהחלט עלולה להגיד אחרת." ליאנה נעצה מבט חודר במלכה, חושקת את שיניה. היא תוכל לטפל בה מאוחר יותר, הרגיעה את עצמה, כרגע האמת היא החשובה ביותר. באותו הרגע נכנסו אורלוק וליאו לאולם, צוחקים. לאורלוק הספיק מבט מרושע אחד מעיניה של לי וחיוך זדוני ומלא הבטחה לסבל כדי להבין שהיא לא שכחה את ליל אתמול, וגם ידה, שנכרכה סביב ניצב חרבה, הבהירה לו כמה עדין היה מצבו. לבסוף קם גם המלך ממרום מושבו, והוא והמלכה ירדו יחדיו מבימת האבן, מתייצבים מול הנסיכה הגאה. " את חושבת שאווזה שוטה שכמוך תוכל להתמודד עם האמת?" שאל המלך בקולו הקשה. ידה של לי נכרחה חזק יותר סביב הניצב. "אני מניחה שעדיף להיות אווזה שוטה מאשר להיות מלך שוטה וזקן." אמרה לי, חיוך ציני וקר על שפתיה. "באמת יוריק!"-צעקה המלכה-"זהו לא הזמן להטחת עלבונות. הילדה צריכה לשמוע את האמת." ואז היא פנתה לעברה של לי. "בואו כולכם. נשוחח על כך בחדר ההסבה."
חלק ב:
היא הובילה את כולם לחדר שרצפתו הייתה מלאה בכריות בצבעים שונים, ואמרה להם לשבת. ליאנה התיישבה ולא התיקה את מבטה מהמלכה, מתעלמת לחלוטין מנוכחותם של ליאו ואורלוק. "או, מאיפה להתחיל..." אמרה המלכה בקול מדוכא מעט, כאילו הייתה עייפה מאוד. "שמעת פעם על תאוריית העולמות המרובים?" שאלה המלכה את ליאנה. "בוודאי. בשיעורי הפיסיקה שלנו..." לפתע קפא קולה של לי ועיניה התרחבו בתדהמה. "רגע אחד. תאוריית העולמות המרובים נוסחה רק בשנות השבעים. איך אתם מכירים אותה? ובכלל...ניסוח חוקי הפיסיקה בתקופה הזאת בכלל לא החל בכלל..." זה לא היה הגיוני בכלל. ליאנה נעצה מבט מבולבל במלכה. היא הייתה בטוחה שתוך מספר שניות תאמר לה המלכה להביט לכיוון מסויים ולחייך למצלמה נסתרת, או שהיא תגלה שהיא הוזה הכל, או חולמת. "ומה תאוריית העולמות המרובים אומרת?" שאל המלך. "תאוריית העולמות המרובים מדברת על יקומים מגבילים, אבל הרי.." לפתע היא הבינה. המלכה המשיכה. "לפי התאורייה, כל פעם שהעולם נמצא על צומת דרכים, כאשר יש שתי אפשרויות, כמו הטלת מטבע למשל, המטבע יכול ליפול על אחד משני צדדים, אז התאורייה גורסת כי באותה שניה העולם מתפצל לשניים, כאשר בכל אחד מהעולמות האפשרות היא הפוכה." פיה של לי נפאר בתדהמה. "לא..." "הובכן כן. מה שנאמר לך שהיה מסע בזמן היה בעצם מעבר אל תוך יקום מקביל. היקום שבו נולדת." לי רק הניעה את ראשה בחוסר אמון, מבטה מזוגג. "זה לא הגיוני...זה סותר את כל חוקי הפיסיקה." "וזה לא הכל. השערים בין היקומים הנם פתוחים, ולכן החליטו השומרים להקים מועצה עליונה בכל יקום, אשר תשמור על השערים. נפטה, לוריה, פא יאי, אני, כולנו חברים במועצה של היקום הזה." "הבוראים?" שאלה לי בהפתעה. "ביקום שבו גדלת הם מוכרים יותר בשם מלאכים. הם אלו שבראו את כל הדברים, אך הם אינם הישות העליונה יותר. משהוא ברא גם אותם. הם אם כל המועצות העליונות, והם אינם אנושיים." "הם מכונפים, מוזהבים כאלה, נכון?" שאלה ליאנה. אז זה באמת היה מלאך בחלומה. "איש מאתנו לא יודע כיצד הם נראים באמת. צורתם מוכרת רק לאלו אשר מלאכים בעצמם." "ואיך אני מתקשרת לסיפור הזה?" "השומרים אחראים גם ליקומים ולבטחונם. הם מסוגלים לראות אירועים מסויימים בעתיד אשר יאיימו על שלום העולמות." "אני עדיין לא מבינה," אמרה לי. ראשה היה סחרחר עליה בעקבות כל הפרטים החדשים ששמעה, שמוחה נראה כקטן מכדי להכיל בזמן קצר כל כך. "מועצת השומרים חזתה את מעשיו של קאיטון לפני שש עשרה שנה. מכיוון שנאסר עליהם להתערב ישירות בקרבות בין הטוב והרע ובין מלחמות בני האדם, הם העניקו חצי מכוחם לתינוקת אנושית אשר ברבות הימים תציל את כל העולמות, כי ברגע שיכבוש קאיטון עולם אחד, הוא ירצה לכבוש את כולם." "והתינוקת הזו...אני?" עיניה של ליאנה נפקחו לרווחה, התדהמה ניבטת מהן היטב. אורלוק וליאו האזינו, מרותקים. המלכה הנהנה. "כוחם של השומרים נטמן בך ביום לידתך, ולפיכך את אחד מהם. יש שני סוגי שומרים. גרייס, שהם התגלמות החסד והרחמים, והקארולי, הלוחמים, מידת הדין. את קארולי, ומשימתך היא השמדת האיום על העולמות. זהו גורל חשוב מאין כמוהו." "למה אני?" שאלה לי באשמה, כאילו חשבה שהתפקיד היה כבד מנשוא. "כי השומרים איתרו בך כוח עוד לפני שנולדת. היית מבורכת אפילו בידי הישות העליונה ביותר." תחושת הגאווה שחשה לי התערבבה בהמהרה עם תחושת חנק קלה. "אחריות כבדה לא באה עם חוברת הדרכה"-אמר לה פעם מישהו חכם. והיא הייתה די בטוחה שספר הדרכה כזה היה יכול רק לעזור לה באותו הרגע. גם מהות הכוח שקיבלה משכה אותה, אך הרתיעה אותה גם כן.
היא הובילה את כולם לחדר שרצפתו הייתה מלאה בכריות בצבעים שונים, ואמרה להם לשבת. ליאנה התיישבה ולא התיקה את מבטה מהמלכה, מתעלמת לחלוטין מנוכחותם של ליאו ואורלוק. "או, מאיפה להתחיל..." אמרה המלכה בקול מדוכא מעט, כאילו הייתה עייפה מאוד. "שמעת פעם על תאוריית העולמות המרובים?" שאלה המלכה את ליאנה. "בוודאי. בשיעורי הפיסיקה שלנו..." לפתע קפא קולה של לי ועיניה התרחבו בתדהמה. "רגע אחד. תאוריית העולמות המרובים נוסחה רק בשנות השבעים. איך אתם מכירים אותה? ובכלל...ניסוח חוקי הפיסיקה בתקופה הזאת בכלל לא החל בכלל..." זה לא היה הגיוני בכלל. ליאנה נעצה מבט מבולבל במלכה. היא הייתה בטוחה שתוך מספר שניות תאמר לה המלכה להביט לכיוון מסויים ולחייך למצלמה נסתרת, או שהיא תגלה שהיא הוזה הכל, או חולמת. "ומה תאוריית העולמות המרובים אומרת?" שאל המלך. "תאוריית העולמות המרובים מדברת על יקומים מגבילים, אבל הרי.." לפתע היא הבינה. המלכה המשיכה. "לפי התאורייה, כל פעם שהעולם נמצא על צומת דרכים, כאשר יש שתי אפשרויות, כמו הטלת מטבע למשל, המטבע יכול ליפול על אחד משני צדדים, אז התאורייה גורסת כי באותה שניה העולם מתפצל לשניים, כאשר בכל אחד מהעולמות האפשרות היא הפוכה." פיה של לי נפאר בתדהמה. "לא..." "הובכן כן. מה שנאמר לך שהיה מסע בזמן היה בעצם מעבר אל תוך יקום מקביל. היקום שבו נולדת." לי רק הניעה את ראשה בחוסר אמון, מבטה מזוגג. "זה לא הגיוני...זה סותר את כל חוקי הפיסיקה." "וזה לא הכל. השערים בין היקומים הנם פתוחים, ולכן החליטו השומרים להקים מועצה עליונה בכל יקום, אשר תשמור על השערים. נפטה, לוריה, פא יאי, אני, כולנו חברים במועצה של היקום הזה." "הבוראים?" שאלה לי בהפתעה. "ביקום שבו גדלת הם מוכרים יותר בשם מלאכים. הם אלו שבראו את כל הדברים, אך הם אינם הישות העליונה יותר. משהוא ברא גם אותם. הם אם כל המועצות העליונות, והם אינם אנושיים." "הם מכונפים, מוזהבים כאלה, נכון?" שאלה ליאנה. אז זה באמת היה מלאך בחלומה. "איש מאתנו לא יודע כיצד הם נראים באמת. צורתם מוכרת רק לאלו אשר מלאכים בעצמם." "ואיך אני מתקשרת לסיפור הזה?" "השומרים אחראים גם ליקומים ולבטחונם. הם מסוגלים לראות אירועים מסויימים בעתיד אשר יאיימו על שלום העולמות." "אני עדיין לא מבינה," אמרה לי. ראשה היה סחרחר עליה בעקבות כל הפרטים החדשים ששמעה, שמוחה נראה כקטן מכדי להכיל בזמן קצר כל כך. "מועצת השומרים חזתה את מעשיו של קאיטון לפני שש עשרה שנה. מכיוון שנאסר עליהם להתערב ישירות בקרבות בין הטוב והרע ובין מלחמות בני האדם, הם העניקו חצי מכוחם לתינוקת אנושית אשר ברבות הימים תציל את כל העולמות, כי ברגע שיכבוש קאיטון עולם אחד, הוא ירצה לכבוש את כולם." "והתינוקת הזו...אני?" עיניה של ליאנה נפקחו לרווחה, התדהמה ניבטת מהן היטב. אורלוק וליאו האזינו, מרותקים. המלכה הנהנה. "כוחם של השומרים נטמן בך ביום לידתך, ולפיכך את אחד מהם. יש שני סוגי שומרים. גרייס, שהם התגלמות החסד והרחמים, והקארולי, הלוחמים, מידת הדין. את קארולי, ומשימתך היא השמדת האיום על העולמות. זהו גורל חשוב מאין כמוהו." "למה אני?" שאלה לי באשמה, כאילו חשבה שהתפקיד היה כבד מנשוא. "כי השומרים איתרו בך כוח עוד לפני שנולדת. היית מבורכת אפילו בידי הישות העליונה ביותר." תחושת הגאווה שחשה לי התערבבה בהמהרה עם תחושת חנק קלה. "אחריות כבדה לא באה עם חוברת הדרכה"-אמר לה פעם מישהו חכם. והיא הייתה די בטוחה שספר הדרכה כזה היה יכול רק לעזור לה באותו הרגע. גם מהות הכוח שקיבלה משכה אותה, אך הרתיעה אותה גם כן.
חלק ג:
אורלוק הביט בה מזווית עינו. הדברים שנאמרו בשיחה לא השפיעו עליו כלל, קונטרסט חד לחיוורון והאצת הדופק של ליאנה. חותם הכוח שהיה תבוע בה היה אומנם בלתי נראה לעיניה, אך הוא היה ברור כשמש ביום אביבי לאחרים. החזות הגאה ורבת העוצמה. השליטה בחרב. הדרך שבה שערה התנופף על פניה בעודה עומדת עמידה יציבה ומשקיפה לעבר האופק. חוטים דקים של פרטים אשר נקשרו לאריג גדול, מדהים בשלמותו. היא הייתה לוחמת הרבה יותר טובה ממנו. הוא היה מקנא, אילולא הבין את יעודה האמיתי. הוא חש רחמים כלפיה. היא הייתה ילדה קטנה, אחרי הכל, והוא תהה האם חיי לחימה ובדידות הם החיים המתאימים בשבילה. "את מגנה. האין זה יעוד מכובד? לשמור ולהגן ולנצור לנצח את כל היפה בעולם? אלייך להיות גאה." אמר ליאו, בעוד ליאנה תקעה בו מבט חודרני. "אני מבקשת את סליחתכם..."אמרה בקול סדוק והתרוממה על רגליה, ומיהרה להסתלק מן החדר. בצעד חרישי נכנסה הדמות לאורווה, צניפות הסוסים מברכות אותה לשלום. היא שיחררה סוס שחור ונאה, וקפצה על גבו, ללא אוכף, רסן או רתמות. היא הייתה זקוקה לאוויר, והיא ידעה שרק רכיבה ארוכה ומהירה תספק לה זאת. "רוץ רן," לחשה על אוזנו של הסוס, והוא מצידו, יצא מן האורווה בהילוך איטי, ואז החל לדהור. לי נאחזה ברעמתו השחורה, הרוח מכה בפנייה. פרסותיו של רן גמעו מטרים על מטרים, מעלות מאחוריהם עננת אבק, בעוד שלי גמעה את קרני השמש ואת רחש אלוות העלים ואת קולות הסביבה. ציפורים, יללת תן מרוחקת. הרכיבה שיחררה אותה מהצורך לחשוב, אך לרוע מזלה, לא מן הצורך להרגיש. בעוד האפלה עוטפת את העולם, ויצורי היער הליליים החלו להתעורר, משהו קטן ועדין נשבר לרסיסים במעמקי ליבה, ומבלי שאפילו שמה לב, ובעודה מתקרבת לאורוות הטירה, דמעות החלו לזלוג על לחייה. דמות כהה חיכתה לה כאשר חצתה את חמישים המטרים האחרונים עד לאורווה. הרוח, שהייתה קרה וחתכה בבשרה של ליאנה, הדמעות, מכל זאת יכלה להתעלם, אך הדמות הייתה גבוהה ומאיימת, וידה של ליאנה התהדקה אינטנסיבית סביב ניצב חרבה. הדמות פסעה פסיעות אחדות וניכנסה לתחום שבו הירח, שהיא שלם באותו לילה, האיר עליו מספיק כדי שתוכל לזהותה. היא עזבה את ניצב החרב. אורלוק פחד. ליאנה נראתה כמכשפה בעודה ישובה על הסוס המאיים, שערה וגלימתה מתנופפים ברוח, ופניה מבהיקות מדמעות באור הירח החיוור. עיניה יקדו בזעם כובש וקטלני. הוא הושיט את ידו כדי לסייע לה לרדת. לי בעטה בידו וקפצה מעל הסוס ללא כל קושי, שומרת על שתיקה. "אני מצטער." נדמה היה שהזעם בעיניה של לי הפך ללהבה. היא חייכה חיוך מבשר רעות ומחתה את דמעותיה בגב כף ידה. אורלוק העביר את מבטו על חרבה בחשש. "הו, אל תדאג. אני לא זקוקה לחרב כדי להכאיב לך." זה לא הרגיע אותו. "הייתי שיכור. אני באמת מצטער." הוא רצה להתנצל, אבל נקטע במהירות. "הו כן? הובכן, אתה יכול לקחת את ההתנצלויות שלך ולדחוף אותם עמוק עמוק לת..." כזאת היא הייתה. יפיפייה, גאה וחסרת רחמים. "את לא מוכנה אפילו להקשיב לי?!" לי הביטה בו בהפתעה. "להקשיב לך אורלוק? ברגע זה הייתי יכולה לשסף את גרונך, אם לא היית כל כך עלוב ופטתי." אורלוק רק נעץ בה מבט מלא זעם. "כמה מעורר רחמים." אמרה בשיעמום. "את יודעת שהסיבה היחידה לכך שאיני מכה אותך ברגע זה היא העובדה שאת אישה נכון?" "לא, אתה לא מכה אותי בגלל שאתה יודע שאני יותר חזקה ממך." היא התענגה על כל מילה באכזריות קרת רוח.
אורלוק הביט בה מזווית עינו. הדברים שנאמרו בשיחה לא השפיעו עליו כלל, קונטרסט חד לחיוורון והאצת הדופק של ליאנה. חותם הכוח שהיה תבוע בה היה אומנם בלתי נראה לעיניה, אך הוא היה ברור כשמש ביום אביבי לאחרים. החזות הגאה ורבת העוצמה. השליטה בחרב. הדרך שבה שערה התנופף על פניה בעודה עומדת עמידה יציבה ומשקיפה לעבר האופק. חוטים דקים של פרטים אשר נקשרו לאריג גדול, מדהים בשלמותו. היא הייתה לוחמת הרבה יותר טובה ממנו. הוא היה מקנא, אילולא הבין את יעודה האמיתי. הוא חש רחמים כלפיה. היא הייתה ילדה קטנה, אחרי הכל, והוא תהה האם חיי לחימה ובדידות הם החיים המתאימים בשבילה. "את מגנה. האין זה יעוד מכובד? לשמור ולהגן ולנצור לנצח את כל היפה בעולם? אלייך להיות גאה." אמר ליאו, בעוד ליאנה תקעה בו מבט חודרני. "אני מבקשת את סליחתכם..."אמרה בקול סדוק והתרוממה על רגליה, ומיהרה להסתלק מן החדר. בצעד חרישי נכנסה הדמות לאורווה, צניפות הסוסים מברכות אותה לשלום. היא שיחררה סוס שחור ונאה, וקפצה על גבו, ללא אוכף, רסן או רתמות. היא הייתה זקוקה לאוויר, והיא ידעה שרק רכיבה ארוכה ומהירה תספק לה זאת. "רוץ רן," לחשה על אוזנו של הסוס, והוא מצידו, יצא מן האורווה בהילוך איטי, ואז החל לדהור. לי נאחזה ברעמתו השחורה, הרוח מכה בפנייה. פרסותיו של רן גמעו מטרים על מטרים, מעלות מאחוריהם עננת אבק, בעוד שלי גמעה את קרני השמש ואת רחש אלוות העלים ואת קולות הסביבה. ציפורים, יללת תן מרוחקת. הרכיבה שיחררה אותה מהצורך לחשוב, אך לרוע מזלה, לא מן הצורך להרגיש. בעוד האפלה עוטפת את העולם, ויצורי היער הליליים החלו להתעורר, משהו קטן ועדין נשבר לרסיסים במעמקי ליבה, ומבלי שאפילו שמה לב, ובעודה מתקרבת לאורוות הטירה, דמעות החלו לזלוג על לחייה. דמות כהה חיכתה לה כאשר חצתה את חמישים המטרים האחרונים עד לאורווה. הרוח, שהייתה קרה וחתכה בבשרה של ליאנה, הדמעות, מכל זאת יכלה להתעלם, אך הדמות הייתה גבוהה ומאיימת, וידה של ליאנה התהדקה אינטנסיבית סביב ניצב חרבה. הדמות פסעה פסיעות אחדות וניכנסה לתחום שבו הירח, שהיא שלם באותו לילה, האיר עליו מספיק כדי שתוכל לזהותה. היא עזבה את ניצב החרב. אורלוק פחד. ליאנה נראתה כמכשפה בעודה ישובה על הסוס המאיים, שערה וגלימתה מתנופפים ברוח, ופניה מבהיקות מדמעות באור הירח החיוור. עיניה יקדו בזעם כובש וקטלני. הוא הושיט את ידו כדי לסייע לה לרדת. לי בעטה בידו וקפצה מעל הסוס ללא כל קושי, שומרת על שתיקה. "אני מצטער." נדמה היה שהזעם בעיניה של לי הפך ללהבה. היא חייכה חיוך מבשר רעות ומחתה את דמעותיה בגב כף ידה. אורלוק העביר את מבטו על חרבה בחשש. "הו, אל תדאג. אני לא זקוקה לחרב כדי להכאיב לך." זה לא הרגיע אותו. "הייתי שיכור. אני באמת מצטער." הוא רצה להתנצל, אבל נקטע במהירות. "הו כן? הובכן, אתה יכול לקחת את ההתנצלויות שלך ולדחוף אותם עמוק עמוק לת..." כזאת היא הייתה. יפיפייה, גאה וחסרת רחמים. "את לא מוכנה אפילו להקשיב לי?!" לי הביטה בו בהפתעה. "להקשיב לך אורלוק? ברגע זה הייתי יכולה לשסף את גרונך, אם לא היית כל כך עלוב ופטתי." אורלוק רק נעץ בה מבט מלא זעם. "כמה מעורר רחמים." אמרה בשיעמום. "את יודעת שהסיבה היחידה לכך שאיני מכה אותך ברגע זה היא העובדה שאת אישה נכון?" "לא, אתה לא מכה אותי בגלל שאתה יודע שאני יותר חזקה ממך." היא התענגה על כל מילה באכזריות קרת רוח.
חלק ד ואחרון להפעם
"אני יודע למה ברחת היום מחדר ההסבה." אמר, מתענג על האכזריות ממש כמוהה. "את מפחדת. את מפחדת שלא תצליחי לעמוד במשימה ואז כולם יראו איזו חסרת תועלת את." "אני אינני מפחדת מדבר!" שאגה ליאנה. רעד, שנבע בחלקו מכעסה היוקד ובחלקו מן הרוח הקרה שנשבה, החל לפוש בכל אברי גופה. "את מגינה. תמיד מגינה ומגינה, ואף פעם לא מוגנת! לא נמאס לך מזה כבר?" "אני-לא-זקוקה –להגנה!" צעקה ליאנה והחלה מסובבת את גבה על-מנת לחזור לארמון. אורלוק תפס בידה ומשך אותה אליו וחיבק אותה והיא כרכה את זרועותיה סביבו, וכל אחד יכול היה להרגיש את הלמות ליבו של השני, והם, שאף פעם לא חובקו, הוא משום שהבעת רגשות שכזו נחשבה למגונה והיא משום שאף פעם לא היה מי שיחבק אותה, הם מצאו שפה משותפת במגע החם. אורלוק הניח את ראשו על כתפה כילד קטן והיא חיבקה אותו בעוז, והדמעות שנזלו מעיניה שרפו את בשרה. היא הביטה בחוסר אונים בירח, שנגלה במלוא תפארתו, וליטפה את שערו של אורלוק, והיא הבינה את משמעות המילה ידידות. והוא חיבק אותה חזק, ונשם אותה, ריח קלוש של ורדים עלה ממנה, נושא בחובו הבטחה לסתיו קריר ומרוחק. והוא הבין שהיא בוכה בלי שום קשר אליו, ומביטה בירח ומחקבת אותו מוכנית. הוא הרפה, והיא עדיין מיאנה להביט בו. ורק אז הבין שהיא כועסת. "את מוכנה בבקשה להסתכל עלי?" ליאנה השפילה את מבטה.. כוח חדש עלה מתוכה, צורב את ידה מעט. היא הצמידה את כפות ידיה אחת לשניה ואז העלתה את ידה הימנית. ברווח החל להיווצר כדור אור לבן ומבהיק, שגדל עם הרווח בין ידיה. רוח, שמכורה היה כנראה בהיווצרות המיסטית של הכגור, גרמה לשערה להתנופף בחוזקה. לי שיחקה בכדור כאילו ידעה מה לעשות מאז שנולדה. היא הסתובבה אל אורלוק, מחייכת. "תתקרב אלי שוב, ואני מבטיחה לך שנעשה ניסוי קטן שנוגע ליעודו של כדור האנרגיה הקטן והחמוד הזה." היאשלחה את הכדור במיומנות לעבר עץ קרוב, והעץ התפוצץ ועלה באש. 'לא רע' חשבה לי. "אני לא מבין למה את כל כך כועסת." "לא ביקשתי שתבין. לא ביקשתי שתחבק אותי. רק ביקשתי שתעזוב אותי במנוחה. ותבטל את האירוסין. אחרת צפוי לנו עוד מופע זיקוקין מסוג זה בקרוב." האיום עשה את שלו. קור הרוח המפחיד שלה גרם לאורלוק לפסוע לאחור בחשש. "לך." זו הייתה פקודה ישירה, ואורלוק לא העז לסרב. הוא התחיל ללכת לכיוון הארמון. "אהבת את מפגן הכוח הקטן שלי?" שאלה לי בקול רם. רחש נשמע מאחורי השיחים, ומתוכם טס בז זהוב שנחת על ידה המושטת של ליאנה. "איך ידעת שאני מתחבא שם?" שאל הבז. "אתה עושה כל כך הרבה רעש, שיכולתי לשמוע אותך גם מתוך שינה. אני מניחה שהשומרים הם אלו ששלחו אותך לכאן, הלוא כן?" "הבז הנהן. "שמי יו, ואני יו, ואני אהיה המלווה שלך מהיום." "טוב ויפה יו. בוא, נלך לישון." ליאנה פסעה עד לארמון כשיו על כתפה. "מי היה הבחור הצעיר הזה?" שאל הבז בסקרנות. "סתם קרפד אחד, מהסוג שעופות טורפים כמוך אוכלים לארוחת בוקר. הוא חסר חשיבות." לי לא ידעה, אבל הבז ליווה אותה מאז שנולדה, שומר על בטחונה ממרחק. הוא היה יהיר ויפיפה, בדיוק כמוה. הם הגיעו לחדרה.ליאנה התמוטטה על מיטתה בעייפות, ומבלי אפילו להסיר את בגדיה, נרדמה.
"אני יודע למה ברחת היום מחדר ההסבה." אמר, מתענג על האכזריות ממש כמוהה. "את מפחדת. את מפחדת שלא תצליחי לעמוד במשימה ואז כולם יראו איזו חסרת תועלת את." "אני אינני מפחדת מדבר!" שאגה ליאנה. רעד, שנבע בחלקו מכעסה היוקד ובחלקו מן הרוח הקרה שנשבה, החל לפוש בכל אברי גופה. "את מגינה. תמיד מגינה ומגינה, ואף פעם לא מוגנת! לא נמאס לך מזה כבר?" "אני-לא-זקוקה –להגנה!" צעקה ליאנה והחלה מסובבת את גבה על-מנת לחזור לארמון. אורלוק תפס בידה ומשך אותה אליו וחיבק אותה והיא כרכה את זרועותיה סביבו, וכל אחד יכול היה להרגיש את הלמות ליבו של השני, והם, שאף פעם לא חובקו, הוא משום שהבעת רגשות שכזו נחשבה למגונה והיא משום שאף פעם לא היה מי שיחבק אותה, הם מצאו שפה משותפת במגע החם. אורלוק הניח את ראשו על כתפה כילד קטן והיא חיבקה אותו בעוז, והדמעות שנזלו מעיניה שרפו את בשרה. היא הביטה בחוסר אונים בירח, שנגלה במלוא תפארתו, וליטפה את שערו של אורלוק, והיא הבינה את משמעות המילה ידידות. והוא חיבק אותה חזק, ונשם אותה, ריח קלוש של ורדים עלה ממנה, נושא בחובו הבטחה לסתיו קריר ומרוחק. והוא הבין שהיא בוכה בלי שום קשר אליו, ומביטה בירח ומחקבת אותו מוכנית. הוא הרפה, והיא עדיין מיאנה להביט בו. ורק אז הבין שהיא כועסת. "את מוכנה בבקשה להסתכל עלי?" ליאנה השפילה את מבטה.. כוח חדש עלה מתוכה, צורב את ידה מעט. היא הצמידה את כפות ידיה אחת לשניה ואז העלתה את ידה הימנית. ברווח החל להיווצר כדור אור לבן ומבהיק, שגדל עם הרווח בין ידיה. רוח, שמכורה היה כנראה בהיווצרות המיסטית של הכגור, גרמה לשערה להתנופף בחוזקה. לי שיחקה בכדור כאילו ידעה מה לעשות מאז שנולדה. היא הסתובבה אל אורלוק, מחייכת. "תתקרב אלי שוב, ואני מבטיחה לך שנעשה ניסוי קטן שנוגע ליעודו של כדור האנרגיה הקטן והחמוד הזה." היאשלחה את הכדור במיומנות לעבר עץ קרוב, והעץ התפוצץ ועלה באש. 'לא רע' חשבה לי. "אני לא מבין למה את כל כך כועסת." "לא ביקשתי שתבין. לא ביקשתי שתחבק אותי. רק ביקשתי שתעזוב אותי במנוחה. ותבטל את האירוסין. אחרת צפוי לנו עוד מופע זיקוקין מסוג זה בקרוב." האיום עשה את שלו. קור הרוח המפחיד שלה גרם לאורלוק לפסוע לאחור בחשש. "לך." זו הייתה פקודה ישירה, ואורלוק לא העז לסרב. הוא התחיל ללכת לכיוון הארמון. "אהבת את מפגן הכוח הקטן שלי?" שאלה לי בקול רם. רחש נשמע מאחורי השיחים, ומתוכם טס בז זהוב שנחת על ידה המושטת של ליאנה. "איך ידעת שאני מתחבא שם?" שאל הבז. "אתה עושה כל כך הרבה רעש, שיכולתי לשמוע אותך גם מתוך שינה. אני מניחה שהשומרים הם אלו ששלחו אותך לכאן, הלוא כן?" "הבז הנהן. "שמי יו, ואני יו, ואני אהיה המלווה שלך מהיום." "טוב ויפה יו. בוא, נלך לישון." ליאנה פסעה עד לארמון כשיו על כתפה. "מי היה הבחור הצעיר הזה?" שאל הבז בסקרנות. "סתם קרפד אחד, מהסוג שעופות טורפים כמוך אוכלים לארוחת בוקר. הוא חסר חשיבות." לי לא ידעה, אבל הבז ליווה אותה מאז שנולדה, שומר על בטחונה ממרחק. הוא היה יהיר ויפיפה, בדיוק כמוה. הם הגיעו לחדרה.ליאנה התמוטטה על מיטתה בעייפות, ומבלי אפילו להסיר את בגדיה, נרדמה.
DoRiT ChaN
New member
../images/Emo28.gif../images/Emo107.gifוואו.
במלוא הרצינות רולדה, אני יכולה להגיד לך שרמת הסיפורים שלך עלתה פלאים. כל פרק ופרק מעניין יותר ויותר. ממש אהבתי!
נמ...כמה הערות: לא יודעת, החיבוק היה יותר מדי...אינטימי. היא כעסה אליו הוא עליה... ומתי שהוא חיבק אותה היא מייד הסכימה. הייתי מכניסה בין לבין איזשהי "תדהמה" אצלה, ובסוף וויתור ושהיא כרכה את ידיה סביבו^^ גם הקטע של הנץ היה קל מדי, כל יום היא מדברת עם נאצים ובגלל זה היא לא מופתעת? ועוד משהו שכרגע נזכרתי, מתי שלי "הקנטה"את המלך. איך זה שלא עשו לה כלום והמלכה אמרה למלך להפסיק? כאילו...זה בכל זאת המלך. ועוד משהו, מוזר לי מדי שהמלך לא יידע אל התהליך הזה..^^; ויש פה ושם שגיעות כתיב, הייתי מציעה לך לעבור על הסיפור לפני פירסום. זהו נדמה לי^^ מחכה לפרק הבא
במלוא הרצינות רולדה, אני יכולה להגיד לך שרמת הסיפורים שלך עלתה פלאים. כל פרק ופרק מעניין יותר ויותר. ממש אהבתי!
לותיין טינוביאל
New member
ניצים! נבר אבר "נאצים"!
אלו שני מושגים שונים לגמרי!!!
אלו שני מושגים שונים לגמרי!!!
DoRiT ChaN
New member
../images/Emo28.gif../images/Emo107.gif../images/Emo12.gif../images/Emo35.gif
לותיין טינוביאל
New member
התכוונתי "נצים".
את יודעת מה זה נאצים, נכון??
את יודעת מה זה נאצים, נכון??
DoRiT ChaN
New member
../images/Emo28.gif../images/Emo107.gifכן...>.>
מה הקטע של הטון התקיף? אז כתבתי "נאץ" בטעות, אפשר לחשוב>.>;;;
מה הקטע של הטון התקיף? אז כתבתי "נאץ" בטעות, אפשר לחשוב>.>;;;
DoRiT ChaN
New member
../images/Emo28.gif../images/Emo107.gif*נאצים../images/Emo3.gif
Galadriel 3000
New member
כי נאצים זה רע ונצים זה טוב.
לותיין טינוביאל
New member
פרק נהדר!
יש לך קצת שגיעוט קטיוו והקלדה, אבל חוץ מזה הכל ממש יפה. אני כבר מחכה לפרק הבא!
יש לך קצת שגיעוט קטיוו והקלדה, אבל חוץ מזה הכל ממש יפה. אני כבר מחכה לפרק הבא!
Michal Bloom
New member
../images/Emo141.gifאפשר את כל הסיפור
בקובץ וורד בבקשה?
בקובץ וורד בבקשה?
Michal Bloom
New member
../images/Emo141.gifבבקשה?../images/Emo10.gif♥
DoRiT ChaN
New member
../images/Emo28.gif../images/Emo107.gifהיא כנראה לא פה. מתי שהיא
תתחבר היא תראה את ההודעה שלך וכנראה תשים^^
תתחבר היא תראה את ההודעה שלך וכנראה תשים^^
לותיין טינוביאל
New member
איך את עושה את הסימן הזה?
Michal Bloom
New member
../images/Emo141.gifהדבר הזה?-♥☻☺♦
ככה: לוחצים על ה-alt השמאלי,ואז על הספרות מצד ימין של המקלדת: לדוגמא,אם תלחצי על אלט ואח"כ-3 ותעזבי באותו זמן יצא לך לב וכך הלאה
ככה: לוחצים על ה-alt השמאלי,ואז על הספרות מצד ימין של המקלדת: לדוגמא,אם תלחצי על אלט ואח"כ-3 ותעזבי באותו זמן יצא לך לב וכך הלאה
•°•LaLa•°•
New member
../images/Emo39.gif מנסה....♥
ואיך עושים את הפרצופים?
ואיך עושים את הפרצופים?
לותיין טינוביאל
New member
ניסיון
☺ ☻ ♥ ♦ ♣ ♠ • ◘ ○ זה פועל?
☺ ☻ ♥ ♦ ♣ ♠ • ◘ ○ זה פועל?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.