פרצופה של המדינה
עליתי על זה. עכשיו הבנתי למה מפלגת האבודה שותקת גם שראש הממשלה מצהיר בקול רם וגלוי, שכל עוד שהוא ראש ממשלה לא תפונה אף התנחלות מבודדת. כנראה שרענן כהן מנסה לצאת מהחובות של המפלגה על ידיד שתיקה, הרי שתיקה שווה זהב. אז כהן ופואד פואד יתעשרו בזהב של שוטים על חשבון חיי חיילים (שלהם הלב אומר תודה...) וכולנו נמשיך לחיות את החלום. קמתי הבוקר, וחיפשתי את העיתון. כל פעם שאני פותח אותו אני בודק את התאריך, כי משום מה הוא נראה כמו העיתון של אתמול. עוד חייל הרוג עוד רעיון טיפשי של ראש הממשלה, עוד גדוד פרשנים שינתחו עוד אמירה חסרת תוכן של בוש. שרון אמר שבמלחמה אסור לשאול "עד מתי". למרות שלימדו אותי לא להתחצף למבוגרים, אני אתעלם לכמה שניות ואשאל כמו ילדה קטנה עם שמלה אדומה (כן כן...ושתי צמות) למה? למה לא לשאול עד מתי? למה לא להציג אלטרנטיבה? לאן מובילה האחדות? מה זו בכלל האחדות הזו? וכך כמו פעיח טוב שאלתי את עצמי את כל אלפי השאלות. גם מצאתי תשובות שמוצאות חן בעיני- הפרדה\שלום[שיווין\צדק....כל מה שדיברו עליו בשמאל הישראלי. ואתמול שהגעתי להפגנה בקריה בפעם ה-54 לתפארת מדינת ישראל, כבר לא היה לי כוח לצעוק. כבר לא היה לי כוח להתווכח עם עדי ולהסביר לה שיש סיכוי לשלום, ושאוטוטו השמאל מתעורר. לא היה לי כוח להחזיק שלט או לקבץ את קומץ הפעילים ולהתחיל בסדרת הצעקות הרגילה שלנו. אחרי ההפגנה לא היה לי כוח לענות בפעם אין סופית לאישה ששאלה "גם אני רוצה לצאת מהשטחים, אבל אין פרטנר? הם לא רוצים! הם הורגים אותנו" לא היה לי את הכוח להגיב. אז שאלתי את עצמי עד מתי. מציעים לי הצעות מפתות. לעבור לקנדה, או לארה"ב, לחיות בשלום- רק עם מקסיקו. לקבל שיוויון מלא, לא לשרת בצבא, ללמוד באיזה אוניברסיטה גדולה ובעיקר, לחיות בשקט בשקט, בלי ללכת לקריה כל שבת. משום מה, גם לי לא ברור עדיין למה, אני לא מוכן ללכת לשום מקום. אני לא מוכן לברוח מכאן ולתת למשוגעים להשתלט לי על הבית. אני לא רוצה להמשיך לחיות את החלום, אני רוצה לחיות את המציאות. החלום התגשם. יש מדינת מקלט לעם היהודי בארץ ישראל. הציונות נצחה ("המפלגה נצחה") כל הכבוד לצה"ל כל הכבוד לעצמנו, בואו נגיד תודה לכוחות הבטחון וההצלה. אני לא ממש יודע לאן חתרתי בכל מה שכתבתי, אני מרגיש כמו פתאום כמו חבר העבודה. אני לא יודע בדיוק מה אני רוצה. אני יודע שמשהו פה לא בסדר. אבדתי את חוט המחשבה במאמר המאולתר הזה, אולי רק רציתי לדבר מהלב, אותי סתם לשעשע את עצמי. אני אסיים במילים מהשיר "פרצופה של המדינה" של להקת תיסלם (יחי יזהר אשדות) "בלהט נואם לקהל מתרגש, אדמה גואלים במגל וחרמש, הצביעו נכון ואני מבקש, תנו לי כוח\ תנו לצרוח[ מה שבא לי\ כי הייתה לי\ ארץ זבת חלב... ואני לא מבין מה השתנה האם אני האדיוט היחיד במדינה שחרד למחר וחולם עלה זית ורוצה להרגיש שכאן זה הבית" תשמרו על מי שאתם אוהבים ועל מה שאתם אוהבים, תשמרו על עצמכם.
עליתי על זה. עכשיו הבנתי למה מפלגת האבודה שותקת גם שראש הממשלה מצהיר בקול רם וגלוי, שכל עוד שהוא ראש ממשלה לא תפונה אף התנחלות מבודדת. כנראה שרענן כהן מנסה לצאת מהחובות של המפלגה על ידיד שתיקה, הרי שתיקה שווה זהב. אז כהן ופואד פואד יתעשרו בזהב של שוטים על חשבון חיי חיילים (שלהם הלב אומר תודה...) וכולנו נמשיך לחיות את החלום. קמתי הבוקר, וחיפשתי את העיתון. כל פעם שאני פותח אותו אני בודק את התאריך, כי משום מה הוא נראה כמו העיתון של אתמול. עוד חייל הרוג עוד רעיון טיפשי של ראש הממשלה, עוד גדוד פרשנים שינתחו עוד אמירה חסרת תוכן של בוש. שרון אמר שבמלחמה אסור לשאול "עד מתי". למרות שלימדו אותי לא להתחצף למבוגרים, אני אתעלם לכמה שניות ואשאל כמו ילדה קטנה עם שמלה אדומה (כן כן...ושתי צמות) למה? למה לא לשאול עד מתי? למה לא להציג אלטרנטיבה? לאן מובילה האחדות? מה זו בכלל האחדות הזו? וכך כמו פעיח טוב שאלתי את עצמי את כל אלפי השאלות. גם מצאתי תשובות שמוצאות חן בעיני- הפרדה\שלום[שיווין\צדק....כל מה שדיברו עליו בשמאל הישראלי. ואתמול שהגעתי להפגנה בקריה בפעם ה-54 לתפארת מדינת ישראל, כבר לא היה לי כוח לצעוק. כבר לא היה לי כוח להתווכח עם עדי ולהסביר לה שיש סיכוי לשלום, ושאוטוטו השמאל מתעורר. לא היה לי כוח להחזיק שלט או לקבץ את קומץ הפעילים ולהתחיל בסדרת הצעקות הרגילה שלנו. אחרי ההפגנה לא היה לי כוח לענות בפעם אין סופית לאישה ששאלה "גם אני רוצה לצאת מהשטחים, אבל אין פרטנר? הם לא רוצים! הם הורגים אותנו" לא היה לי את הכוח להגיב. אז שאלתי את עצמי עד מתי. מציעים לי הצעות מפתות. לעבור לקנדה, או לארה"ב, לחיות בשלום- רק עם מקסיקו. לקבל שיוויון מלא, לא לשרת בצבא, ללמוד באיזה אוניברסיטה גדולה ובעיקר, לחיות בשקט בשקט, בלי ללכת לקריה כל שבת. משום מה, גם לי לא ברור עדיין למה, אני לא מוכן ללכת לשום מקום. אני לא מוכן לברוח מכאן ולתת למשוגעים להשתלט לי על הבית. אני לא רוצה להמשיך לחיות את החלום, אני רוצה לחיות את המציאות. החלום התגשם. יש מדינת מקלט לעם היהודי בארץ ישראל. הציונות נצחה ("המפלגה נצחה") כל הכבוד לצה"ל כל הכבוד לעצמנו, בואו נגיד תודה לכוחות הבטחון וההצלה. אני לא ממש יודע לאן חתרתי בכל מה שכתבתי, אני מרגיש כמו פתאום כמו חבר העבודה. אני לא יודע בדיוק מה אני רוצה. אני יודע שמשהו פה לא בסדר. אבדתי את חוט המחשבה במאמר המאולתר הזה, אולי רק רציתי לדבר מהלב, אותי סתם לשעשע את עצמי. אני אסיים במילים מהשיר "פרצופה של המדינה" של להקת תיסלם (יחי יזהר אשדות) "בלהט נואם לקהל מתרגש, אדמה גואלים במגל וחרמש, הצביעו נכון ואני מבקש, תנו לי כוח\ תנו לצרוח[ מה שבא לי\ כי הייתה לי\ ארץ זבת חלב... ואני לא מבין מה השתנה האם אני האדיוט היחיד במדינה שחרד למחר וחולם עלה זית ורוצה להרגיש שכאן זה הבית" תשמרו על מי שאתם אוהבים ועל מה שאתם אוהבים, תשמרו על עצמכם.