יותר ביטלס מזאפה...
שבירת מיתוס הכרחית בנוגע למבנה השירים והאלבומים של הביטלס: * סרג'נט פפר הוא לא אלבום קונספט. הוא אומנם התחיל מרעיון קונספטואלי, ולראייה שני השירים הראשונים והשיר הלפני אחרון, אך כפי שמקרטני ולנון עצמם הסבירו לא פעם, הרעיון הקונספטואלי נראה להם נחמד למשך שתי דקות, ואז הם נטשו אותו ופשוט חזרו להקליט שירים נפרדים. נשארו ניצוצות קונספטואליים, וזה לבטח חדשני ל-1967, אבל זה לא אלבום קונספט מהפכני במבנהו. ניצוצות של מהפכה, לא יותר. * מחרוזת השירים המפורסמת ב-Abbey Road לא נוצרה כמחרוזת. מדובר בהתחלות של שירים לא גמורים שלנון ומקרטני כתבו לחוד, שמקרטני הציע לתפור האחד לשני, בעיקר כדי "לגמור עם זה כבר", ולא מתוך החלטה אומנותית נשגבת. יתרה מזאת, פחות משנה אחרי יציאת האלבום לנון עצמו אמר שזה אלבום שהוא לא סובל (הוא ניסח את זה "אני לא יכול לשמוע את זה, זה אלבום של מקרטני". איש מתוסבך הוא היה ב-1970, ועוד על כך בהמשך). אחד הדברים שהכי עיצבנו אותו היו מחרוזת השירים, שמבחינתו (שוב, נכון ל-1970) היו לא יותר מאוסף מרוח של קטעים לא גמורים. שום קונספט, שום שבירה מתוחכמת של מבנה. לעומת זאת, אם מדברים על פריצת דרך במבנים בשירים של הביטלס, שתי הערות מכיוונים אחרים: * הביטלס כן שברו את המבנה הפופי המקובל בכמה קטעים. החשוב בהם לדעתי הוא השיר הלא מוכר You Know My Name (Look Up The Number) שיצא בצד השני של התקליטון Let It Be, וכיום ניתן למצוא אותו על אוסף הסינגלים Past Masters II. הביטלס כתבו שם נושא קצרצר, והם מגישים אותו במגוון סגנונות. למעשה, מדובר בכמה שירים נפרדים שתפורים אחד לשני בכוונה תחילה, שלוקחים את אותו נושא ומגישים אותו כל פעם באופן שונה. נדמה לי שבסינגל הרשמי יש ארבע ורסיות, ובאלבום האנתולוגיה יש קצת יותר. עוד משחקי מבנה חשובים - Strawberry Fields Forever נפתח בפזמון במקום בבית; השיר You Never Give Me Your Money מורכב מארבעה פרקים; השיר Happiness Is A Warm Gun מורכב גם הוא מארבעה פרקים (ושוב, יש לציין שמדובר בשירים לא גמורים שנתפרו האחד לשני. ההבדל כאן לעומת המחרוזת ב-Abbey Road הוא שזה נעשה עוד בשלב הכתיבה, לא בשלב עריכת האלבום לאחר ההקלטה); ב-Within You Without You יש באמצע השיר סולו שמפתח את הנושא המרכזי בשיר מ-4/4 ל-5/4; A Day In The Life מורכב משני שירים, אחד של ג'ון ואחד של פול, שמחוברים בינהם ע"י 24 תיבות של "אורגזמה תזמורתית" (כדברי ג'ורג' מרטין) * ועוד משהו בהקשר הזה - לפני שהביטלס התחילו לשחק עם מבנים בצורה רצינית, בריאן ווילסון מהביץ' בויז עשה שמח באולפן ושילב מבנים ורעיונות ששאולים ממוסיקה קלאסית ביצירת המופת Pet Sounds, שיצאה ב-1966. מקרטני הודה לא פעם שסרג'נט פפר היה תגובה, ונסיון להתעלות על Pet Sounds. את ההופעה המשותפת של לנון וזאפה בדיוק סיימתי להוריד אתמול, ואצפה בה בהזדמנות ראשונה. אבל כבר עכשיו אני יכול להגיד שהעובדה שהיא התקיימה לא אומרת שהייתה הערכה מוסיקלית בין הצדדים. יש רקע היסטורי להופעה הזו: זאפה ירד על הביטלס ועל מה שהם מייצגים לא פעם ולא פעמיים. לדעתי, אגב, יותר בגלל מה שהם ייצגו ופחות בגלל המוסיקה שלהם, שלדעתי זאפה לא ממש הקשיב לה כי הוא היה יותר מידי טעון נגדה (ואני אסביר בדוגמה ישראלית - "זה כל הקסם" של נמרוד לב הוא שיר דיי מתועב, בגלל שהוא מייצג את תרבות גלגל"צ באופן המזעזע ביותר. אבל כשאני שם לרגע את ההקשר הזה בצד ומקשיב לשיר, אני מגלה שזה שיר ממש יפה עם עיבוד מעניין ומקורי). כשהביטלס התפרקו, לנון עבר תקופה דיי שברירית ולא יציבה, שתועדה בראיון עם מגזין The Rolling Stones. הראיון הזה יצא לפני שנה בספר בשם Lennon Remembers, ומדובר בקריאת חובה לכל מי שרוצה לנסות להבין את הבנאדם, את הלך הרוח בסוף שנות השישים-תחילת השבעים, ואת ההקשרים החברתיים והתרבותיים של הביטלס. לנון של 1970 מצטייר כאדם מריר ועצבני, רגיש להפליא, שמצוי בתקופה עדינה ביצירתו - הוא צריך להוכיח שמעבר להיותו חבר בביטלס, הוא ג'ון לנון. אלבום הסולו הראשון שלו כלל שיר ובו השורה "I don't Believe in Beatles - I just believe in me", ושיר אחר שמילותיו הן "Hold on John, John hold on, It's gonna be allright, You're gonna win the fight". הוא היה עסוק באינטרוספקציה פסיכית, ביטל לגמרי כל מחיצה בין חייו האישיים והציבוריים, וניסה לחזק את המותג "ג'ון לנון" על חשבון המותג "הביטלס" בכל דרך אפשרית. במהלך הספר, להפתעתי, לנון מאזכר את זאפה פעמיים או שלוש, כשהוא מדבר על הזכות של הציבור והתקשורת לשפוט אותו כאמן. הוא אומר (ציטוט מהזכרון): "אני רוצה להיות כמו זאפה, אני מבין אותו לגמרי כשהוא אומר 'אין לכם זכות לשפוט אותי, אני גאון'". ההזדהות של לנון עם זאפה מפתיעה, אבל מובנת, מאחר וכמו זאפה, לנון בתקופת הסולו שלו נשפט ע"י הציבור והתקשורת על דברים שהציבור והתקשורת החליטו שהוא צריך לייצג, ולא על האומנות שהוא יצר. לנון היה צריך להמשיך את דרכם של הביטלס, כפי שזאפה היה צריך להיות המורד שבשוליים, עם או בלי קשר למוסיקה שהם יצרו בתכל'ס. כך שההופעה עם זאפה הייתה מבחינתו של לנון, כך אני משער, שלב בניתוק הזהות שלו מהזהות של הביטלס. וזה מעניין בעיקר מאחר ובתחילת שנות השבעים לנון עבר סוג של ריגרסיה מוסיקלית, התכחש לכל עבודת האולפן המהפכנית של הביטלס ולכל מלאכת העיבוד המבריקה שהם עשו, וניסה לחזור ליסודות של "שיר רוקנרול טוב". החיבור שלו עם זאפה, אולי היוצר הרחוק ממנו ביותר מבחינה מוסיקלית, היה בעיקר הצהרה פוליטית-תקשורתית, לדעתי. ועכשיו אני רק צריך לראות את ההופעה לבדוק איך זה נראה משם... ומבחינת זאפה, אגב - אני יכול רק לנחש שגם הוא התבגר והבין שההתנגדות שלו לא הייתה בהכרח למוסיקה של הביטלס, או לחברי הלהקה כיוצרים, אלא לתרבות שהלהקה ייצגה. מה גם שהופעה עם לנון מן הסתם עזרה לו להגיע לעוד קהל, וזאפה, עם כל התבצרותו בשוליים לכאורה, מעולם לא בחל בטריקים ושטיקים כדי להפיץ את המוסיקה שלו. ועוד הערה, לגבי הביצוע ל-I Am The Walrus - לא שמעתי על הגרסה הזו, אך מגרסאות כיסוי אחרות של זאפה אני חייב לציין שבדרך כלל קשה לדעת האם הוא מכסה שיר כדי ללעוג לו ולמה שנוצר סביבו, או מתוך הערכה. גרסת הכיסוי שלו ל-Stairway To Heaven, מושקעת ככל שתהיה, תמיד נשמעה לי כמו פארודיה מלאת לעג. לעומת זאת, גרסת הכיסוי ל-Whipping Post של האחין אולמן נשמעת לי מלאת הערכה (ובצדק! והמקור יותר טוב מהגרסה הזאפאית, לדעתי, ובהרבה). וכן, כפי שציינת, לסרג'נט פפר ולביטלס בכלל הייתה השפעה רבה על הפרוג. האלבום הראשון של ג'נטל ג'יאנט נשמע לי בחלקים רבים יותר כמו לנון-מקרטני ופחות כמו שולמן-שולמן-מינייר. והערה אחרונה שמכוונת ל-HelterSkelter - הטענה של זאפה שהביטלס, או כל התנועה המוסיקלית של שנות השישים, היו שם רק בשביל הכסף, היא כמובן טענה צינית ומוקצנת, אבל יש בה לא מעט אמת, וגם לגבי הביטלס. הביטלס היו עסק כלכלי. סימן רשום. אם זה היה תלוי בהם, הם היו מתפרקים כבר ב-1968. אבל זה לא היה תלוי רק בהם. הופעלו עליהם לחצים רבים להמשיך את המפעל הזה, כי הוא הכניס כסף להרבה אנשים, ובעיקר להם. השם "ביטלס" היה שווה הרבה יותר מהשמות "לנון" או "מקרטני" לבד, והם ידעו את זה. לאחר הפירוק, כל אחד מחברי הביטלס הצהיר בראיונות שהשנתיים האחרונות של הביטלס התקיימו בין השאר בגלל הכסף שהיה מעורב בזה, בגלל לחצים של מפיקים, מנהלים ואמרגנים שונים, לחצים של התקשורת ושל תרבות שלמה שראתה בביטלס סמל לדברים שהם לא תמיד רצו לסמל. וכל זה בלי לומר מילה על המריבות הכלכליות שהיו בין חברי הלהקה בימי קיומה, ושחלקן נמשכו עד לפני שנים ספורות.
