חרוב - המקור
עץ ירוק-עד ממשפחת הקסלפיניים, המגיע לגובה של 10 מ´. מצוי ברכסי הכורכר באזור החוף - מראש-הנקרה ועד נתניה, למרגלות ההרים במזרחו של הגליל ובמערבו, בכרמל, ברמות מנשה ובהרי יהודה. הגזע עבה ועקום, העלים מורכבים מ- 2-4 זוגות עלעלים גלדניים ומבריקים, דמויי ביצה. העץ יכול לפרוח יותר מפעם אחת בשנה, כשעונת הפריחה העיקרית היא בחודש אוקטובר. הפרחים קטנים, ירוקים עד אדמדמים, ובעלי ריח בלתי-נעים. הם ערוכים באשכולות צרים, על ענפים צעירים וזקנים. הפרי הוא תרמיל, צבעו חום-כהה, והבשלתו מסתיימת בחודשים יולי-אוגוסט. הוא מתוק וטוב למאכל. החרוב אינו נזכר בתנ"ך, אך יש הסבורים כי הפסוק: "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו" (ישעיהו א´, י"ט-כ´) - הכוונה היא לחרוב. מחמת חשיבותו הכלכלית, חלו על החרובים כל דיני מעשרות, פאה ותרומה, כאמור: "מאימתי הפירות חייבין במעשרות... החרובין משינקדו" (משנה מעשרות א´, ב´-ג´). נוסף על היותו צמח מאכל חשוב, הוא משמש ברפואה העממית של עדות ישראל ושל ערביי ארץ-ישראל - כתרופה נגד שלשול, פצעים בפה, סוכרת, מחלות כלי הנשימה, שיעול חריף ולמניעת דימומים פנימיים. שוברים כ-0.5 ק"ג חרובים בשלים לחתיכות קטנות, מבשלים בליטר מים במשך כשעה, מסננים ומקבלים סירופ חרובים מתוק. שתיית הסירופ יעילה מאוד לטיפול בשלשול, במחלות כלי הנשימה, בשיעול חריף ובדימומים פנימיים. תה מזרעי חרוב: מבשלים 50 גר´ זרעים בליטר מים במשך שעה, מסננים, ושותים 2-3 כוסות ביום. יעיל מאוד נגד עצירות בדרכי השתן ונגד סוכרת. לפצעים בפה ועל הלשון: שוברים תרמילי חרוב, ורצוי שיהיו מן הזנים המשובחים, הניכרים בתרמיליהם הגדולים ובציפתם העסיסית, ומורחים את הדבש הנוטף מהשברים על פצעי הפה והלשון. -------------------------------------------------------------------------------- מתוך "צמחי מרפא - מדריך שדה לצמחי המרפא של ארץ ישראל" מאת: נסים קריספיל צילם: יעקב שורר
