dabadabada
New member
פריקה
טוב, שלום לכם
אני חדשה כאן ואני מתכוננת להשאר כזו ובנימה לוחמנית זו אתחיל את הסיפור.
אני לא יודעת היכן אפשר לפרוק דבר כזה (מלבד לדפי היומן, אבל תמיד הייתי מעט אקסהבציוניסטית) ולספר ואפילו במילים מדודות ושקולות את אשר אני חושבת ומרגישה.
אז ככה, אני בקשר של כמה חודשים עם אדם שלא היה מבייש כל אמא פולניה טובה, הוא מקסים, יודע להתלבש, מלומד, אשכנזי (זאת בדיחה) ויש לנו שיחות מעניינות. הוא אפילו משתדל בשבילי , אבל רחמנא לצלן הוא ונילי.
עכשיו אני לא נוטה להאמין בחלוקות הישנות האלה של "ונילי" , שוקולד מנטה. בעיקר לא אצל נשים שחלק גדול מהן מטבען נוטות להיות נשלטות בדרך כזו או אחרת. אך אתם יודעים מה אומרים- ההכללה שורש הטעות . על כל פנים, אצל הזכרים זה לא דבר שנוטה לעבוד – נכון הוא דווקא מנסה ויש לו מין עוצמה שקטה משלו כך שדברים מתקתקים לפי הקצב שלו אבל זה לא מספיק.
הצרה היא שאני חושבת שזה קצה הקרחון , ישנו עוד בחור שהיה בן הזוג שלי במשך שנה. הוא היה ה"שולט" הראשון שלי במלוא מובן המילה וגם המשפחה שלי . אפשר לומר ששנינו חלקנו אותו סיפור ילדות ולמרות פערי הגילאים המשמעותיים (אני לא קטינה והוא לא בחור מכריס גרוש +3) עדין היה לנו קשר רגשי שהיה קשה לנתק. דווקא בגלל החסכים שלנו (ואולי הם היו החולשה שלנו) היינו קרובים מאוד ופגיעים מאוד זה מזה וזה לזה.
הוא לימד אותי להפתח למי שאני ואני מניחה שהיכנשהו בילדותיות שלי ובעובדה שאני יחסית יודעת לקבל את האחר על כל מה שהוא (שבמקרה שלו הפגיעה היא פנימה- הוא נראה נהדר בעיני) השלמנו זה את זה .
אנחנו עדין מדברים למרות שאני בקשר, ואני יודעת שכל הקשיים שהיו לנו לא נעלמו. הילדותיות שלי מקשה על כל תפקוד אמיתי בחיי הבוגרים והגישה שלו לחיים יכולה לתקוע אותו.
למרות שאני מכירה את כל המעלות ואת כל החסרונות שלו אני יודעת שאני אוהבת אותו כמו בן משפחה (ואולי יותר כי לא תמיד המשפחה האמיתית שלי הייתה שם ממש בשבילי) וזה הורג אותי.
הדחף הזה לסיים את הקשר עם הבחור שאני איתו עכשיו , חוסר היכולת שלי להפר משהו שאמרתי שלא אעשה כמו לבגוד ומצד שני הפחד הזה לאבד משהו אמיתי...
ויצא לנו לדבר, אני מודדת משהו אמיתי ביכולת שלו להחזיק לאורך זמן , ברצון לקיים משהו שישאר לאחריך – ושנינו רוצים ילדים זה מזה . אולי זה דחף קטנוני של הרגע, אבל אולי אני מאבדת פה משהו בעל ערך שלא יחזור? וברור יש הרבה דגים בים , אבל מה עם הדג הזה הוא דג הזהב שלי עם שלושת המשאלות?.
ואז אני נזכרת בכל הבעיות שחווינו ומגיעה למסקנה שעדיף לוותר על הצד הזה של שליטה , הרי אני כל כך התמסרתי עד שהגעתי למצב שהיה לי קשה להביע את עצמי , לא זכרתי מי אני ומה אני רוצה ולא יכולתי להכיר בפחדים שלי שמונעים ממני לחיות. הוא מצידו היה מתוסכל מחוסר היכולת הזה והיה לו קשה להבין את הצורך שלי להתרחק לפעמים , את הכעס שלי על המחשבה שלו שהוא תמיד צודק , או על השתלטנות שלו. השליטה רק הכפיפה אותי יותר .
מצד אחד אני חושבת ששליטה זה דבר נפלא ומהנה , דרך לפרוץ גבולות חדשים ולהכיר את עצמך . מצד שני דווקא הדפוסים האלה משמרים איזה טון פטרונלי ומונעים דעתנות ושאיפה לעצמאות . אם אפשרי באמת שילוב כזה של השניים – זה דבר שנראה לי נדיר ביותר . מישהי אמרה לי בעבר :"אין לך בכלל מה לחפש בקשרים כאלה, עדיף שזה יהיה חד פעמי או ממוקד מטרה לסשנים אחרת זה ימנע ממך חיים נורמלים".
אני מאמינה שכל אדם צריך לעשות את מה שהוא מוצא לנכון, אך כשאני מביטה בזה להפגש עם מישהו שקורא לעצמו "אדון" ומחזיק עוד עשר שפחות נראה לי הרס של דבר יפה ונכון מאוד. אני כזו תמיד הייתי כזו והייתי רוצה למצוא את עצמי מגשימה את זה בקשר של אדם שיהיה חלק מעתידי , אב ילדי באם יהיו.
אולי זה קצת רומנטי, אולי זה נאיבי אבל זו אני.
למה התחושות האלה עולות כשאני בקשר ? כמה גורמים, אחד מהם הוא חוסר היכולת שלי לוותר על משהו. אני רוצה לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, הבן זוג שיש לי הוא מבחינה רגשית אדם נהדר. אני לא חושבת שזה העניין של המין שתופס פה תפקיד בעיקר , זה גם מעיב אבל העובדה היא שאני לא חשה שמע' יחסים של תשוקה חזקה כמו זו שהייתה לי יכולה לחזור איתו.
מצד שני אני אומרת לעצמי כל הזמן שאני ילדותית, אני לומדת ממנו המון ואני נקשרת אליו והוא BY FAR האדם הכי יוצא דופן ורחב אופקים שהכרתי. אך מצד שני הוא אומר שדווקא בגלל הילדותיות שלי הוא לא רואה לקשר עתיד ובכל זאת הוא טוען שהוא רוצה לעזור לי ולהיות שם בשבילי. אני לא יכולה לשבור דבר כזה ולבגוד בעיקרון הנאמנות שלי לאדם כל עוד אני לא מסיימת את זה.
אני לא רוצה, כי זו קפיצה מפחידה ללא ידוע. כי זה אומר שאני אאבד חבר טוב... מצד שני הוא קיים והוא לא יכול להבטיח לי דבר, לא תמיכה, לא אצילות נפש יוצאת דופן וודאי שלא אופקים רחבים כמו הבחור שעכשיו אני איתו ובכל זאת למרות הכל אני אוהבת אותו והוא בהחלט יוצא דופן בעצמו.
אז בקצרה, אין לי מושג מה לעשות. האם יש טעם למשוך את זה ? הרי בהגדרה שלי כאשר אדם לא רואה עתיד עם האדם האחר ובכל זאת כיף לו וטוב לו איתו כמו שקורה לי עכשיו עם הנוכחי זה ביזבוז זמן ומצד שני אני לא חושבת שהייתי שלמה לחזור לקשר הקודם מהחשש של העבר ומחוסר הרצון לטעות.
הלוואי שהיה איזה דבר מוחלט או ברור בחיים, שפשוט יכולתי להטיל קוביה והכל היה מתבהר באיזה פור גורלי.
זהו, שיתפתי , פרקתי והוקל לי .
המשך שבוע נהדר.
טוב, שלום לכם
אני חדשה כאן ואני מתכוננת להשאר כזו ובנימה לוחמנית זו אתחיל את הסיפור.
אני לא יודעת היכן אפשר לפרוק דבר כזה (מלבד לדפי היומן, אבל תמיד הייתי מעט אקסהבציוניסטית) ולספר ואפילו במילים מדודות ושקולות את אשר אני חושבת ומרגישה.
אז ככה, אני בקשר של כמה חודשים עם אדם שלא היה מבייש כל אמא פולניה טובה, הוא מקסים, יודע להתלבש, מלומד, אשכנזי (זאת בדיחה) ויש לנו שיחות מעניינות. הוא אפילו משתדל בשבילי , אבל רחמנא לצלן הוא ונילי.
עכשיו אני לא נוטה להאמין בחלוקות הישנות האלה של "ונילי" , שוקולד מנטה. בעיקר לא אצל נשים שחלק גדול מהן מטבען נוטות להיות נשלטות בדרך כזו או אחרת. אך אתם יודעים מה אומרים- ההכללה שורש הטעות . על כל פנים, אצל הזכרים זה לא דבר שנוטה לעבוד – נכון הוא דווקא מנסה ויש לו מין עוצמה שקטה משלו כך שדברים מתקתקים לפי הקצב שלו אבל זה לא מספיק.
הצרה היא שאני חושבת שזה קצה הקרחון , ישנו עוד בחור שהיה בן הזוג שלי במשך שנה. הוא היה ה"שולט" הראשון שלי במלוא מובן המילה וגם המשפחה שלי . אפשר לומר ששנינו חלקנו אותו סיפור ילדות ולמרות פערי הגילאים המשמעותיים (אני לא קטינה והוא לא בחור מכריס גרוש +3) עדין היה לנו קשר רגשי שהיה קשה לנתק. דווקא בגלל החסכים שלנו (ואולי הם היו החולשה שלנו) היינו קרובים מאוד ופגיעים מאוד זה מזה וזה לזה.
הוא לימד אותי להפתח למי שאני ואני מניחה שהיכנשהו בילדותיות שלי ובעובדה שאני יחסית יודעת לקבל את האחר על כל מה שהוא (שבמקרה שלו הפגיעה היא פנימה- הוא נראה נהדר בעיני) השלמנו זה את זה .
אנחנו עדין מדברים למרות שאני בקשר, ואני יודעת שכל הקשיים שהיו לנו לא נעלמו. הילדותיות שלי מקשה על כל תפקוד אמיתי בחיי הבוגרים והגישה שלו לחיים יכולה לתקוע אותו.
למרות שאני מכירה את כל המעלות ואת כל החסרונות שלו אני יודעת שאני אוהבת אותו כמו בן משפחה (ואולי יותר כי לא תמיד המשפחה האמיתית שלי הייתה שם ממש בשבילי) וזה הורג אותי.
הדחף הזה לסיים את הקשר עם הבחור שאני איתו עכשיו , חוסר היכולת שלי להפר משהו שאמרתי שלא אעשה כמו לבגוד ומצד שני הפחד הזה לאבד משהו אמיתי...
ויצא לנו לדבר, אני מודדת משהו אמיתי ביכולת שלו להחזיק לאורך זמן , ברצון לקיים משהו שישאר לאחריך – ושנינו רוצים ילדים זה מזה . אולי זה דחף קטנוני של הרגע, אבל אולי אני מאבדת פה משהו בעל ערך שלא יחזור? וברור יש הרבה דגים בים , אבל מה עם הדג הזה הוא דג הזהב שלי עם שלושת המשאלות?.
ואז אני נזכרת בכל הבעיות שחווינו ומגיעה למסקנה שעדיף לוותר על הצד הזה של שליטה , הרי אני כל כך התמסרתי עד שהגעתי למצב שהיה לי קשה להביע את עצמי , לא זכרתי מי אני ומה אני רוצה ולא יכולתי להכיר בפחדים שלי שמונעים ממני לחיות. הוא מצידו היה מתוסכל מחוסר היכולת הזה והיה לו קשה להבין את הצורך שלי להתרחק לפעמים , את הכעס שלי על המחשבה שלו שהוא תמיד צודק , או על השתלטנות שלו. השליטה רק הכפיפה אותי יותר .
מצד אחד אני חושבת ששליטה זה דבר נפלא ומהנה , דרך לפרוץ גבולות חדשים ולהכיר את עצמך . מצד שני דווקא הדפוסים האלה משמרים איזה טון פטרונלי ומונעים דעתנות ושאיפה לעצמאות . אם אפשרי באמת שילוב כזה של השניים – זה דבר שנראה לי נדיר ביותר . מישהי אמרה לי בעבר :"אין לך בכלל מה לחפש בקשרים כאלה, עדיף שזה יהיה חד פעמי או ממוקד מטרה לסשנים אחרת זה ימנע ממך חיים נורמלים".
אני מאמינה שכל אדם צריך לעשות את מה שהוא מוצא לנכון, אך כשאני מביטה בזה להפגש עם מישהו שקורא לעצמו "אדון" ומחזיק עוד עשר שפחות נראה לי הרס של דבר יפה ונכון מאוד. אני כזו תמיד הייתי כזו והייתי רוצה למצוא את עצמי מגשימה את זה בקשר של אדם שיהיה חלק מעתידי , אב ילדי באם יהיו.
אולי זה קצת רומנטי, אולי זה נאיבי אבל זו אני.
למה התחושות האלה עולות כשאני בקשר ? כמה גורמים, אחד מהם הוא חוסר היכולת שלי לוותר על משהו. אני רוצה לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, הבן זוג שיש לי הוא מבחינה רגשית אדם נהדר. אני לא חושבת שזה העניין של המין שתופס פה תפקיד בעיקר , זה גם מעיב אבל העובדה היא שאני לא חשה שמע' יחסים של תשוקה חזקה כמו זו שהייתה לי יכולה לחזור איתו.
מצד שני אני אומרת לעצמי כל הזמן שאני ילדותית, אני לומדת ממנו המון ואני נקשרת אליו והוא BY FAR האדם הכי יוצא דופן ורחב אופקים שהכרתי. אך מצד שני הוא אומר שדווקא בגלל הילדותיות שלי הוא לא רואה לקשר עתיד ובכל זאת הוא טוען שהוא רוצה לעזור לי ולהיות שם בשבילי. אני לא יכולה לשבור דבר כזה ולבגוד בעיקרון הנאמנות שלי לאדם כל עוד אני לא מסיימת את זה.
אני לא רוצה, כי זו קפיצה מפחידה ללא ידוע. כי זה אומר שאני אאבד חבר טוב... מצד שני הוא קיים והוא לא יכול להבטיח לי דבר, לא תמיכה, לא אצילות נפש יוצאת דופן וודאי שלא אופקים רחבים כמו הבחור שעכשיו אני איתו ובכל זאת למרות הכל אני אוהבת אותו והוא בהחלט יוצא דופן בעצמו.
אז בקצרה, אין לי מושג מה לעשות. האם יש טעם למשוך את זה ? הרי בהגדרה שלי כאשר אדם לא רואה עתיד עם האדם האחר ובכל זאת כיף לו וטוב לו איתו כמו שקורה לי עכשיו עם הנוכחי זה ביזבוז זמן ומצד שני אני לא חושבת שהייתי שלמה לחזור לקשר הקודם מהחשש של העבר ומחוסר הרצון לטעות.
הלוואי שהיה איזה דבר מוחלט או ברור בחיים, שפשוט יכולתי להטיל קוביה והכל היה מתבהר באיזה פור גורלי.
זהו, שיתפתי , פרקתי והוקל לי .
המשך שבוע נהדר.