BBlackBird
New member
פריקה
אוקיי אז ממש לא מזמן נחשפתי לכל הקיום הזה של נטייה שנקראת א-מיניות. אני כבר בת 17 ומעולם לא הרגשתי משיכה מינית או רומנטית. כשאני רואה סרט עם חברות והן מזילות ריר על אחד השחקנים, שברור שאני אמורה לחשוב שהוא חתיך כי יש לו ריבועים בבטן והוא שזוף ומהמם, אני ממש לא מבינה מה הן מרגישות. אין לי מושג, הוא נראה לי כמו סתם בן אדם, ממש לא אכפת לי שהוא נראה טוב ושהוא לא לובש חולצה. אף פעם לא ניסיתי להיות מישהו שאני לא ולהשתלב בחלקי שיחה האלה, חברים שלי כבר מכירים אותי מספיק טוב, אבל אני חושבת שכמו שאני לא ידעתי מה זה יכול להיות גם הם לא יודעים, ומבחינתם זה סתם ילדותיות. יכול להיות שזה באמת זה. אף פעם לא הרגשתי קרבה מיוחדת שהיא לא מבחינת חברות תמימה לאף אחד. או אחת. כבר היו כמה פעמים מקרים שאנשים ניסו להתקרב ותמיד דחיתי אותם, פשוט כי לא הרגשתי שום צורך בזה. אני לא רוצה חבר, אני לא רוצה סטוץ, אני אפילו לא רוצה חיבוק ממישהו שלא קרוב אליי בצורה קיצונית, שוב ממקום של חברות. אני לא אוהבת שנוגעים בי ואני לא חושבת שאני אוהב את כל העניינים של להתמזמז ולגעת ולהזדיין. כן, אפילו להתמזמז עוד לא קרה ולא כי לא הייתה הזדמנות, פשוט כי זה לא משהו שאני רוצה שיקרה. אז כשגיליתי את הא-מיניות... הרגשתי רגשות די מעורבים. מצד אחד כשאתה מרגיש חריג זה נחמד להבין שאתה לא, ויש עוד כמוך, ואתה לא איזה מפלצת אנטיפתית שונאת אדם שמסיבה לא ברורה מתרחקת מכולם ולא חרמנית כמו שבחורה בת 17 אמורה להיות, ומצד שני... זה מעמיד אותי במקום ומכריח אותי להסתכל בעיניים לעובדה שיש סיכוי סביר שאני אשאר ככה ואולי אסיים את החיים שלי לבד. אני לא רוצה להיות עם מישהו, אני רוצה לרצות להיות עם מישהו... ומה אני אעשה אני ממש לא משלימה עם זה. גם אם ככה נבראתי וזה מה שאני ואין מה לעשות ואני צריכה להיות גאה במי שאני ובלה בלה בלה, אני לא יכולה לא להתבאס מזה שאני מפסידה משהו שכולם ממש נהנים ממנו...
אוקיי אז ממש לא מזמן נחשפתי לכל הקיום הזה של נטייה שנקראת א-מיניות. אני כבר בת 17 ומעולם לא הרגשתי משיכה מינית או רומנטית. כשאני רואה סרט עם חברות והן מזילות ריר על אחד השחקנים, שברור שאני אמורה לחשוב שהוא חתיך כי יש לו ריבועים בבטן והוא שזוף ומהמם, אני ממש לא מבינה מה הן מרגישות. אין לי מושג, הוא נראה לי כמו סתם בן אדם, ממש לא אכפת לי שהוא נראה טוב ושהוא לא לובש חולצה. אף פעם לא ניסיתי להיות מישהו שאני לא ולהשתלב בחלקי שיחה האלה, חברים שלי כבר מכירים אותי מספיק טוב, אבל אני חושבת שכמו שאני לא ידעתי מה זה יכול להיות גם הם לא יודעים, ומבחינתם זה סתם ילדותיות. יכול להיות שזה באמת זה. אף פעם לא הרגשתי קרבה מיוחדת שהיא לא מבחינת חברות תמימה לאף אחד. או אחת. כבר היו כמה פעמים מקרים שאנשים ניסו להתקרב ותמיד דחיתי אותם, פשוט כי לא הרגשתי שום צורך בזה. אני לא רוצה חבר, אני לא רוצה סטוץ, אני אפילו לא רוצה חיבוק ממישהו שלא קרוב אליי בצורה קיצונית, שוב ממקום של חברות. אני לא אוהבת שנוגעים בי ואני לא חושבת שאני אוהב את כל העניינים של להתמזמז ולגעת ולהזדיין. כן, אפילו להתמזמז עוד לא קרה ולא כי לא הייתה הזדמנות, פשוט כי זה לא משהו שאני רוצה שיקרה. אז כשגיליתי את הא-מיניות... הרגשתי רגשות די מעורבים. מצד אחד כשאתה מרגיש חריג זה נחמד להבין שאתה לא, ויש עוד כמוך, ואתה לא איזה מפלצת אנטיפתית שונאת אדם שמסיבה לא ברורה מתרחקת מכולם ולא חרמנית כמו שבחורה בת 17 אמורה להיות, ומצד שני... זה מעמיד אותי במקום ומכריח אותי להסתכל בעיניים לעובדה שיש סיכוי סביר שאני אשאר ככה ואולי אסיים את החיים שלי לבד. אני לא רוצה להיות עם מישהו, אני רוצה לרצות להיות עם מישהו... ומה אני אעשה אני ממש לא משלימה עם זה. גם אם ככה נבראתי וזה מה שאני ואין מה לעשות ואני צריכה להיות גאה במי שאני ובלה בלה בלה, אני לא יכולה לא להתבאס מזה שאני מפסידה משהו שכולם ממש נהנים ממנו...
