פריקה
כולם כאן מכירים את הימים המגעילים האלה. הימים שפתאום נכפים עלינו זכרונות שלפעמים אנחנו לא רוצים שיעלו. אתמול הייתה האזכרה של אבא שלי. היום בבוקר עלינו לקבר. היה קשה. פחות קשה ממה שחשבתי, אבל עדיין זה לא קל. לא לגמרי יודעת מה לעשות עם עצמי עכשיו. הרגשה מוזרה כזאת. חזרנו מבית הקברות והדבר הראשון שעשיתי היה לגשת למחשב ולכתוב: epitaph: איש משפחה למופת איש תמים וישר דרך מקרין חום ואהבה ומשמח את הבריות ~~~ איך יכול להיות שמילים כאלו חמות חצובות, סתם כך באבן שיש קרה על מצבה ? ------------------------------------------------------------------------------- אני שונאת בתי קברות. שונאת את האבנים הלבנות שמציפות את המקום. מצבות מצבות. ואין לאן לברוח. אבל זה רק הוגן, כי גם להם אין לאן לברוח. כל החברים הכי טובים שלו הגיעו. כל אחד מהמשפחה שלו. כל אחד מהחיים הגדולים שלו. זה כ"כ טבעי לראות את כולם יחד. זה כ"כ לא טבעי שהוא לא שם איתם. ומה כבר אפשר לעשות? לקרוא תהילים? לומר קדיש? את מי זה מעניין? אותו זה בטוח לא מעניין. חצי שעה והכל נגמר. הדלקנו נרות, הנחנו אבנים. וכולם מפנים אליו את גבם והולכים. כל אחד למשפחה שלו. כל אחד לחיים הגדולים שלו. ורק הוא נותר שם לבד. בלי משפחה. בלי חיים. ואני, יש לי משפחה ויש לי חיים. ועדיין, אני לבד.
כולם כאן מכירים את הימים המגעילים האלה. הימים שפתאום נכפים עלינו זכרונות שלפעמים אנחנו לא רוצים שיעלו. אתמול הייתה האזכרה של אבא שלי. היום בבוקר עלינו לקבר. היה קשה. פחות קשה ממה שחשבתי, אבל עדיין זה לא קל. לא לגמרי יודעת מה לעשות עם עצמי עכשיו. הרגשה מוזרה כזאת. חזרנו מבית הקברות והדבר הראשון שעשיתי היה לגשת למחשב ולכתוב: epitaph: איש משפחה למופת איש תמים וישר דרך מקרין חום ואהבה ומשמח את הבריות ~~~ איך יכול להיות שמילים כאלו חמות חצובות, סתם כך באבן שיש קרה על מצבה ? ------------------------------------------------------------------------------- אני שונאת בתי קברות. שונאת את האבנים הלבנות שמציפות את המקום. מצבות מצבות. ואין לאן לברוח. אבל זה רק הוגן, כי גם להם אין לאן לברוח. כל החברים הכי טובים שלו הגיעו. כל אחד מהמשפחה שלו. כל אחד מהחיים הגדולים שלו. זה כ"כ טבעי לראות את כולם יחד. זה כ"כ לא טבעי שהוא לא שם איתם. ומה כבר אפשר לעשות? לקרוא תהילים? לומר קדיש? את מי זה מעניין? אותו זה בטוח לא מעניין. חצי שעה והכל נגמר. הדלקנו נרות, הנחנו אבנים. וכולם מפנים אליו את גבם והולכים. כל אחד למשפחה שלו. כל אחד לחיים הגדולים שלו. ורק הוא נותר שם לבד. בלי משפחה. בלי חיים. ואני, יש לי משפחה ויש לי חיים. ועדיין, אני לבד.
