פריקה של יום שישי
שלום לכל אנשי הפורום, זו הפעם הראשונה שאני כותבת כאן ואשמח מאוד אם תקראו מההתחלה ועד הסוף ותגידו לי את דעתכם... הרקע למקרה- הוא שאימא שלי ביקשה ממני להיות יותר גלויה כלפיה לגביי מה שקורה בחיי האישיים. והחלטתי לתת לה צ'אנס. והמקרה הוא- לפני כחודש וחצי "רבתי עם הוריי", זה קרה בגלל שנשארתי לישון אצל בחור שיצאתי איתו [והיום עדיין יוצאת]. בעת שחזרתי הבייתה ממנו, הוריי ובמיוחד אימי פשוט לא התייחסו לעצם קיומי. אימא שלי אמרה לה שקשה לה להאמין שאפשרי ללכת לישון אצל בחור מבלי לשכב איתו. מיד הסיקה מסקנות, מיד שפטה, אבא שלי לא תמך בי במיוחד. חשוב לציין שאני בת 23 וחצי, ואני גרה לבדי, חוזרת מעת לעת הבייתה לסופשים. וזה אירוע אשר התרחש במהלך הסופש. באותו יום בו הם פשוט החליטו להתנתק ממני, החלטתי לנסוע חזרה לדירה שלי מאשר לספוג יחס כזה מעליב. גם אם שכבתי איתו באותו לילה וגם אם לא- אני מרגישה שאין זה נכון בשבילם לשפוט אותי כמו שהם עשו בצורה כה מעליבה. אימא שלי - שבאמת כל כך תמכתי בה בשנתיים האחרונות [בה היא רבה המון עם אחיי הגדולים] ואני הייתי הבת היחידה שהגנה עליה מול כולם, הפסקתי לדבר עם אחד האחים מחודש אפריל האחרון, הרבה כדי להראות תמיכה בדרך שלה. שצריך לכבד הורים. שצריך להיות עימם סבלניים. שצריך באמת לדאוג להם ולאהוב אותם כמו שהם אוהבים אותנו. בכל אופן, מאז אותו מקרה, לא אבי ולא אימי דיברו איתי דרך שום אמצעי תקשורת במשך שלושה שבועות. פשוט התנתקו מהבת שלהם, היחידה שעוד איכשהו בכל בכאוס הזה של המשפחה שלנו הייתה לצידם . אחותי התקשרה אליי להגיד לי שהיא תומכת בי בכל הסיפור, לדעתה אני צודקת. אמרתי לה, שאין פה עניין של צודק או לא צודק. אני בכלל לא כועסת עליהם. אני פשוט נפגעתי. נפגעתי מהיחס שלהם. נפגעתי מזה שלא קיבלתי יחס על דבר שעשיתי שלא היה קשור אליהם בשום דרך שהיא. נפגעתי מזה שנשפטתי. מזה שפתאום הם התנתקו ממני לשלושה שבועות. לא מנסים אפילו לברר לשלומי, אם אני בסדר. אחרי כל השנים האלה שבאמת ובתמים הייתי לצידם. אחרי כל הזמן הזה שתמכתי בהם. אחרי שאני לא מדברת עם אחי בגללם. הרגשתי מוזנחת. ומצד שני (בערך אחרי שבוע מאז המקרה), הרגשתי כל כך טוב. לא לסבול את כל האנרגיות השליליות שלהם. לא לספר להם מה אני עושה. עם מי אני יוצאת. עם מי אני מבלה. מה קורה איתי. לא לתת דין וחשבון. לא לדווח. לא להעמיד פנים שיש לי כח לדבר איתם. לא ליידע אותם שטוב לי. לא ליידע אותם שאני לא כועסת. לא ליידע אותם שעם כמה שאני פגועה מהיחס שלהם אני עדיין שמחה ועדיין כיף לי. לא לריב איתם. לא לספוג את היחס ההוא. ההתנקרות, הקרירות, הניתוק הזה.. בגלל איזה "פשע" . . . יום אחד, אחרי בערך שלושה שבועות, קיבלתי הודעה מאחותי. שאבא ביקש ממנה שתגיד לי להתקשר אליהם. אז היה לי קשה מאוד לעשות את הצעד הזה. כי בכל זאת התרגלתי כבר לא לדבר איתם. לא לתת דין וחשבון.. אבל אזרתי את האומץ, והתקשרתי. שמעתי בקול שלו געגועים. שאל מה שלומי. אם חסר לי משהו. אם חסר לי אוכל או כסף. הרגשתי שניצחתי אותו, שניצחתי אותם. לא ויתרתי להם. הוא ביקש ממני לבוא הבייתה. והתנהג, כאילו כלום לא קרה. כאילו העניין שלא דיברנו שלושה שבועות בכלל לא התרחש. עם אימא שלי עדיין לא דיברתי. אימא שלי שהייתי שם בשבילה בכל הזמן, לא הייתה בשבילי מתי שהייתי צריכה. זה עצוב לי לכתוב ולקרוא את המשפט הזה. . חזרתי הבייתה. ומאז לא דיברנו מילה על כך. אימא שלי עוד ברוב חוצפתה, מנסה לדלות ממני מידע על החיים האישיים שלי. אני פשוט אומרת לה בתוקף שתרד ממני. ועוד משהו נוסף, אני לא מאמינה ככ בכח עליון. אולי דווקא בקרמה. מאז שהיא חזרה לדבר איתי. היא נהייתה חולה. לא חולה סופנית חס וחלילה. אבל מחלות כאלו שמציקות וגורמות לה אי נוחות ביומיום ולחוסר שינה בלילה. (סגנונות גירודים ושיעולים בלי הפסקה). שהיא אומרת לי ...- למה מגיעים לי כל הדברים האלה? ואני אומרת לעצמי בלב, כי פגעת בי והמשכת להתנהג כאילו כרגיל. והיום, אני פשוט מרגישה סלידה. סלידה מההורים שלי. אני מדברת איתם כי אני חייבת. אני עושה את עצמי מתעניינת כי אני חייבת. אני אדישה. אדישה לגמרי. קרה לגמרי. לא איכפת לי. אני רק מעמידה פנים. לא בכיתי פעם אחת בחצי שנה האחרונה. כי אני פשוט כבר לא מרגישה יותר. כי נטרלתי את ה"לקחת ללב הזה". יש בי כוחות עצומים- אני מצליחה להתגבר על הכל. לא יודעת מאיפה אני מקבלת את כל האנרגיה הזו. כל פעם שפוגעים בי מחדש- אני מצליחה לאסוף כוחות ולהמשיך לחייך. אני הרבה פעמים עושה את זה מבלי לשפוך את מה שיש לי בלב. מבלי לפרוץ בבכי. מבלי לבעוט בשום דבר... פשוט ממשיכה ועוברת הלאה... אבל הסלידה הזו עכשיו?? אני לא יודעת איך לתקן. אני לא יודעת איך לבטל אותה..
שלום לכל אנשי הפורום, זו הפעם הראשונה שאני כותבת כאן ואשמח מאוד אם תקראו מההתחלה ועד הסוף ותגידו לי את דעתכם... הרקע למקרה- הוא שאימא שלי ביקשה ממני להיות יותר גלויה כלפיה לגביי מה שקורה בחיי האישיים. והחלטתי לתת לה צ'אנס. והמקרה הוא- לפני כחודש וחצי "רבתי עם הוריי", זה קרה בגלל שנשארתי לישון אצל בחור שיצאתי איתו [והיום עדיין יוצאת]. בעת שחזרתי הבייתה ממנו, הוריי ובמיוחד אימי פשוט לא התייחסו לעצם קיומי. אימא שלי אמרה לה שקשה לה להאמין שאפשרי ללכת לישון אצל בחור מבלי לשכב איתו. מיד הסיקה מסקנות, מיד שפטה, אבא שלי לא תמך בי במיוחד. חשוב לציין שאני בת 23 וחצי, ואני גרה לבדי, חוזרת מעת לעת הבייתה לסופשים. וזה אירוע אשר התרחש במהלך הסופש. באותו יום בו הם פשוט החליטו להתנתק ממני, החלטתי לנסוע חזרה לדירה שלי מאשר לספוג יחס כזה מעליב. גם אם שכבתי איתו באותו לילה וגם אם לא- אני מרגישה שאין זה נכון בשבילם לשפוט אותי כמו שהם עשו בצורה כה מעליבה. אימא שלי - שבאמת כל כך תמכתי בה בשנתיים האחרונות [בה היא רבה המון עם אחיי הגדולים] ואני הייתי הבת היחידה שהגנה עליה מול כולם, הפסקתי לדבר עם אחד האחים מחודש אפריל האחרון, הרבה כדי להראות תמיכה בדרך שלה. שצריך לכבד הורים. שצריך להיות עימם סבלניים. שצריך באמת לדאוג להם ולאהוב אותם כמו שהם אוהבים אותנו. בכל אופן, מאז אותו מקרה, לא אבי ולא אימי דיברו איתי דרך שום אמצעי תקשורת במשך שלושה שבועות. פשוט התנתקו מהבת שלהם, היחידה שעוד איכשהו בכל בכאוס הזה של המשפחה שלנו הייתה לצידם . אחותי התקשרה אליי להגיד לי שהיא תומכת בי בכל הסיפור, לדעתה אני צודקת. אמרתי לה, שאין פה עניין של צודק או לא צודק. אני בכלל לא כועסת עליהם. אני פשוט נפגעתי. נפגעתי מהיחס שלהם. נפגעתי מזה שלא קיבלתי יחס על דבר שעשיתי שלא היה קשור אליהם בשום דרך שהיא. נפגעתי מזה שנשפטתי. מזה שפתאום הם התנתקו ממני לשלושה שבועות. לא מנסים אפילו לברר לשלומי, אם אני בסדר. אחרי כל השנים האלה שבאמת ובתמים הייתי לצידם. אחרי כל הזמן הזה שתמכתי בהם. אחרי שאני לא מדברת עם אחי בגללם. הרגשתי מוזנחת. ומצד שני (בערך אחרי שבוע מאז המקרה), הרגשתי כל כך טוב. לא לסבול את כל האנרגיות השליליות שלהם. לא לספר להם מה אני עושה. עם מי אני יוצאת. עם מי אני מבלה. מה קורה איתי. לא לתת דין וחשבון. לא לדווח. לא להעמיד פנים שיש לי כח לדבר איתם. לא ליידע אותם שטוב לי. לא ליידע אותם שאני לא כועסת. לא ליידע אותם שעם כמה שאני פגועה מהיחס שלהם אני עדיין שמחה ועדיין כיף לי. לא לריב איתם. לא לספוג את היחס ההוא. ההתנקרות, הקרירות, הניתוק הזה.. בגלל איזה "פשע" . . . יום אחד, אחרי בערך שלושה שבועות, קיבלתי הודעה מאחותי. שאבא ביקש ממנה שתגיד לי להתקשר אליהם. אז היה לי קשה מאוד לעשות את הצעד הזה. כי בכל זאת התרגלתי כבר לא לדבר איתם. לא לתת דין וחשבון.. אבל אזרתי את האומץ, והתקשרתי. שמעתי בקול שלו געגועים. שאל מה שלומי. אם חסר לי משהו. אם חסר לי אוכל או כסף. הרגשתי שניצחתי אותו, שניצחתי אותם. לא ויתרתי להם. הוא ביקש ממני לבוא הבייתה. והתנהג, כאילו כלום לא קרה. כאילו העניין שלא דיברנו שלושה שבועות בכלל לא התרחש. עם אימא שלי עדיין לא דיברתי. אימא שלי שהייתי שם בשבילה בכל הזמן, לא הייתה בשבילי מתי שהייתי צריכה. זה עצוב לי לכתוב ולקרוא את המשפט הזה. . חזרתי הבייתה. ומאז לא דיברנו מילה על כך. אימא שלי עוד ברוב חוצפתה, מנסה לדלות ממני מידע על החיים האישיים שלי. אני פשוט אומרת לה בתוקף שתרד ממני. ועוד משהו נוסף, אני לא מאמינה ככ בכח עליון. אולי דווקא בקרמה. מאז שהיא חזרה לדבר איתי. היא נהייתה חולה. לא חולה סופנית חס וחלילה. אבל מחלות כאלו שמציקות וגורמות לה אי נוחות ביומיום ולחוסר שינה בלילה. (סגנונות גירודים ושיעולים בלי הפסקה). שהיא אומרת לי ...- למה מגיעים לי כל הדברים האלה? ואני אומרת לעצמי בלב, כי פגעת בי והמשכת להתנהג כאילו כרגיל. והיום, אני פשוט מרגישה סלידה. סלידה מההורים שלי. אני מדברת איתם כי אני חייבת. אני עושה את עצמי מתעניינת כי אני חייבת. אני אדישה. אדישה לגמרי. קרה לגמרי. לא איכפת לי. אני רק מעמידה פנים. לא בכיתי פעם אחת בחצי שנה האחרונה. כי אני פשוט כבר לא מרגישה יותר. כי נטרלתי את ה"לקחת ללב הזה". יש בי כוחות עצומים- אני מצליחה להתגבר על הכל. לא יודעת מאיפה אני מקבלת את כל האנרגיה הזו. כל פעם שפוגעים בי מחדש- אני מצליחה לאסוף כוחות ולהמשיך לחייך. אני הרבה פעמים עושה את זה מבלי לשפוך את מה שיש לי בלב. מבלי לפרוץ בבכי. מבלי לבעוט בשום דבר... פשוט ממשיכה ועוברת הלאה... אבל הסלידה הזו עכשיו?? אני לא יודעת איך לתקן. אני לא יודעת איך לבטל אותה..
