מקרה דומה..
גם אני איבדתי ידיד בן 17 ידיד שאני מכירה מילדות. הוא היה איתי בגן בשכבה.. הוא נהרג לפני קצת יותר מחצי שנה, ואני כל כך מבינה את הכאב שלך ואת השתיקות שלך שאת לא מדברת על זה.. גם אני לא דיברתי על זה ממש עד לפני איזה שבועים שלא יכולתי יותר והלכתי ליועצת של השכבה שלי בבית הספר וסיפרתי לה כמובן שבכיתי הרבה וזה ממש עזר לי לבכות מולה, אני כל יום חושבת עליו ואין בזה דבר רע אבל צריך לא לתת לזה להשתלט לנו על החיים, זה קשה אני עדיין לא הצלחתי אפילו שאני בטיפול.. אני חושבת עליו כל יום, ונזכרת בדברים עליו ודברים מהשבעה ומהאזכרה שלו.. וזה קשה להתמודד עם דבר כזה, בעיקר בגיל כזה שאנחנו תוהים מה היא מהות החיים, ופתאום "נופל" עליינו תיק שכזה, זה נורא קשה אני מציעה לך לגשת ליועצת הבית ספר או פרטי לפסיכולוג זה נשמע מטורף אבל זה עוזר ואת לא יודעת עד כזה, היועצת לא תעזור לך לשכוח, הרי אי אפשר לשכוח אבל היא תאפשר לך לאזן את הכאב ולשלב בין החיים למוות שלו... ואת צריכה להבין שהחיים הם כאלה ואנחנו צריכים לקבל אותם באשר הם. וההיפך תכתבי הרבה, ואפילו אם זה יותר מדיי תכתבי !!! זה רק עוזר, באמת שזה רק עוזר. ותדברי אליו תאמיני שהוא שומע אותך וזה גם יעזור לך , זו חוויה הכי קשה שאפשר לעבור בחיים בכל גיל, ובטח שבגיל כזה. נכון זה קשה לעיכול עד היום כל יום שעובר הוא יום של חוסר עיכול מבחינתי , ומבחינת עוד רבים שכואבים את המוות של ידיד שלי.. ותחזיקי מעמד ותדברי על הדברים, קבלי ממני חיבוק גדול !!!
