פריז
קיבינימט פריז. פריז, וחדרי המלון המיניאטורים שלה. "ככה זה כשמתקמצנים," התריסה לעברי גילי, אישתי, לפני שנכנסתי לחדר האמבטיה והבנתי שאזדקק לאקרובאטיקה, גמישות, ומזל כדי להיכנס כולי לתוך המקלחת הזערורית.
כל הנסיעה הייתה רעיון שלה. דווקא לפריז, ודווקא בחודש הכי יקר. אז נכון שזה ירח דבש. אבל אנחנו יחד כבר ארבע שנים והרשימה הארוכה של "קרובי משפחה לכאורה" שהזמינו הוריה והוריי לחתונה, הותירו אותנו כמעט בלי כסף.
תכננתי לומר לה את זה כשיצאתי מהמקלחת, אלא שהיא לא הייתה בחדר. בטח ירדה למטה והתחילה את מסע הקניות שיגדיל עוד יותר את האוברדרפט. במחשבה שנייה, ומהיכרותי עם גילי, היא בטח ירדה לקנות לי את הקרואסון האמיתי הראשון שלי. יש לה נטייה כזאת, להתרגש מהדברים הקטנים.
נשכבתי על המיטה וחיכיתי לה. שיחקתי בטבעת החדשה, כמו שהתחלתי לעשות מאז החתונה. זה מרגיע. כשהתעוררתי, החדר כבר היה חשוך ורק מנורת הקריאה בצד שלה דלקה. האושר כנראה מעייף.
"תכבי כבר ובואי לישון," אמרתי מנומנם.
"רק גומרת את הפרק," ענה לי קול נשי שלא זיהיתי. מרוב בהלה קפצתי מהמיטה. אישה נאה מאוד שכבה עליה וקראה ספר.
"מי את?" שאלתי בתדהמה.
"רק לפני שבוע התחתנו וכבר שכחת?" היא צחקה.
מחשבות התרוצצו בראשי כמו מקקים מתחת לערמת זבל אורגני. "מה לעזאזל קורה פה?!", "השתגעתי או משהו כזה?" ואפילו "הנה הנקמה המתוקה של כל הפטריות העבשות שניסיתי בתאילנד אחרי השחרור..." אבל למרות שההגיגים הציפו אותי ללא רחם שום דבר לא השתנה בתמונה שראיתי לפניי.
היא דומה לגילי. היא גם מרטיבה את קצה האצבע לפני שהיא הופכת דף בספר בדיוק כמו שגילי עשתה תמיד באופן שדי הגעיל אותי – מי יודע כמה אנשים החזיקו את הספר הזה בשירותים לפני שאצבעה של גילי חיברה בין העמוד הצהבהב לקצה לשונה הרטובה.
השיניים נקשו לי מקור. פריז לא יכולה להיות עד כדי-כך קפואה באוגוסט. אירופה אירופה אבל עדיין התחממות גלובאלית באוגוסט. לא מתאים. יצאתי לרגע למרפסת לנשום אוויר. אולי אחרי שאירגע אכנס וגילי תהיה כמו קודם. או יותר נכון המוח שלי שכנראה משחק אתי תופסת בעיצומו של ערב צרפתי קפוא.
מתחת למרפסת גיליתי רחוב שקט. מצדו השני היו תריסים מוגפים ופוסטרים של מישהו מזוקן צועק ומנופף באצבע. הוא היה מוכר לי אבל עם ראש שדופק כמו רעשנים ששמעו "המן" באמצע המגילה בפורים לא ממש הצלחתי למקם אותו באירוע מוגדר. ראיתי אותו בטלוויזיה? וואלה לא זוכר.
חתול רחוב הביט בי מלמטה בעיניים בורקות כאילו הייתי אלוהים. מצחיקים החתולים הללו. מייללים במבטא צרפתי. הדלקתי סיגריה ושאפתי לריאות. היה לה טעם של המיץ הירוק המטאלי שאהבתי בילדותי. "ממתי התחלתי לעשן מנטול?" תהיתי לעצמי והסתכלתי על הסיגריה במבט חוקר. היא הסתכלה עליי חזרה במבט כתום אדמוני לוהט וסיננה לעברי בשפה שלא הבנתי "אתה בא למיטה?"
הסתובבתי. היה שם חתול על המיטה. דומה לחתול המנייק שראיתי למטה בסמטה. היה לו זקן וסיגר בפה.
"בוא זיין אותי כמו שרק אתה יודע" גנח החתול. משום מקום הופיעה זקפה. דיברתי אתה וביקשתי שתירגע. זה רק חתול. אבל הרגשתי שהגוף שלי עומד להתפוצץ. דמיינתי את קרעי גופי מתעופפים באוויר הפריזאי וקופאים מייד לכדי גושים חדים וכבדים שנוחתים על מדרכה מבריקה מקרח.
נפלתי.
שמעתי את גילי קוראת לי לקום.
מול השחור שבעיניים ראיתי קרואסון וכרטיס אשראי רוקדים טנגו.
וגילי מתנשקת צרפתית עם חתול.
קיבינימט פריז. פריז, וחדרי המלון המיניאטורים שלה. "ככה זה כשמתקמצנים," התריסה לעברי גילי, אישתי, לפני שנכנסתי לחדר האמבטיה והבנתי שאזדקק לאקרובאטיקה, גמישות, ומזל כדי להיכנס כולי לתוך המקלחת הזערורית.
כל הנסיעה הייתה רעיון שלה. דווקא לפריז, ודווקא בחודש הכי יקר. אז נכון שזה ירח דבש. אבל אנחנו יחד כבר ארבע שנים והרשימה הארוכה של "קרובי משפחה לכאורה" שהזמינו הוריה והוריי לחתונה, הותירו אותנו כמעט בלי כסף.
תכננתי לומר לה את זה כשיצאתי מהמקלחת, אלא שהיא לא הייתה בחדר. בטח ירדה למטה והתחילה את מסע הקניות שיגדיל עוד יותר את האוברדרפט. במחשבה שנייה, ומהיכרותי עם גילי, היא בטח ירדה לקנות לי את הקרואסון האמיתי הראשון שלי. יש לה נטייה כזאת, להתרגש מהדברים הקטנים.
נשכבתי על המיטה וחיכיתי לה. שיחקתי בטבעת החדשה, כמו שהתחלתי לעשות מאז החתונה. זה מרגיע. כשהתעוררתי, החדר כבר היה חשוך ורק מנורת הקריאה בצד שלה דלקה. האושר כנראה מעייף.
"תכבי כבר ובואי לישון," אמרתי מנומנם.
"רק גומרת את הפרק," ענה לי קול נשי שלא זיהיתי. מרוב בהלה קפצתי מהמיטה. אישה נאה מאוד שכבה עליה וקראה ספר.
"מי את?" שאלתי בתדהמה.
"רק לפני שבוע התחתנו וכבר שכחת?" היא צחקה.
מחשבות התרוצצו בראשי כמו מקקים מתחת לערמת זבל אורגני. "מה לעזאזל קורה פה?!", "השתגעתי או משהו כזה?" ואפילו "הנה הנקמה המתוקה של כל הפטריות העבשות שניסיתי בתאילנד אחרי השחרור..." אבל למרות שההגיגים הציפו אותי ללא רחם שום דבר לא השתנה בתמונה שראיתי לפניי.
היא דומה לגילי. היא גם מרטיבה את קצה האצבע לפני שהיא הופכת דף בספר בדיוק כמו שגילי עשתה תמיד באופן שדי הגעיל אותי – מי יודע כמה אנשים החזיקו את הספר הזה בשירותים לפני שאצבעה של גילי חיברה בין העמוד הצהבהב לקצה לשונה הרטובה.
השיניים נקשו לי מקור. פריז לא יכולה להיות עד כדי-כך קפואה באוגוסט. אירופה אירופה אבל עדיין התחממות גלובאלית באוגוסט. לא מתאים. יצאתי לרגע למרפסת לנשום אוויר. אולי אחרי שאירגע אכנס וגילי תהיה כמו קודם. או יותר נכון המוח שלי שכנראה משחק אתי תופסת בעיצומו של ערב צרפתי קפוא.
מתחת למרפסת גיליתי רחוב שקט. מצדו השני היו תריסים מוגפים ופוסטרים של מישהו מזוקן צועק ומנופף באצבע. הוא היה מוכר לי אבל עם ראש שדופק כמו רעשנים ששמעו "המן" באמצע המגילה בפורים לא ממש הצלחתי למקם אותו באירוע מוגדר. ראיתי אותו בטלוויזיה? וואלה לא זוכר.
חתול רחוב הביט בי מלמטה בעיניים בורקות כאילו הייתי אלוהים. מצחיקים החתולים הללו. מייללים במבטא צרפתי. הדלקתי סיגריה ושאפתי לריאות. היה לה טעם של המיץ הירוק המטאלי שאהבתי בילדותי. "ממתי התחלתי לעשן מנטול?" תהיתי לעצמי והסתכלתי על הסיגריה במבט חוקר. היא הסתכלה עליי חזרה במבט כתום אדמוני לוהט וסיננה לעברי בשפה שלא הבנתי "אתה בא למיטה?"
הסתובבתי. היה שם חתול על המיטה. דומה לחתול המנייק שראיתי למטה בסמטה. היה לו זקן וסיגר בפה.
"בוא זיין אותי כמו שרק אתה יודע" גנח החתול. משום מקום הופיעה זקפה. דיברתי אתה וביקשתי שתירגע. זה רק חתול. אבל הרגשתי שהגוף שלי עומד להתפוצץ. דמיינתי את קרעי גופי מתעופפים באוויר הפריזאי וקופאים מייד לכדי גושים חדים וכבדים שנוחתים על מדרכה מבריקה מקרח.
נפלתי.
שמעתי את גילי קוראת לי לקום.
מול השחור שבעיניים ראיתי קרואסון וכרטיס אשראי רוקדים טנגו.
וגילי מתנשקת צרפתית עם חתול.
