פרידה
עיון בלוח השנה מגלה, שכבר שנתיים מאז שאני שזכיתי להשתתף בפורום זה. לא נעלמה מעיניי העובדה, שהשתתפותי הייתה פעילה מאוד. עם זאת אני שמח על כך, שבתום שנתיים אני יכול לציין בסיפוק, שההשתתפות הייתה מרתקת. לא פעם שאלתי את עצמי: מהיכן יש לי הכוח והזמן לכל הדיונים המרתקים? התשובה: חשיבות. ראיתי חשיבות רבה לנוכחותי בפורום וצורך נפשי עז לתרום מידיעתי ומנסיוני. מצאתי כאן אנשים מעניינים ונפלאים עד כדי כך, שלפעמים ספגתי ביקורת על המחמאות הרבות, שהרעפתי על דבריהם של גולשים מסוימים. לבקשת כמה מהם לא אזכיר שמות כדי לא לפגוע באחרים אבל אני יכול לציין בסיפוק, שאלה היו שנתיים של כייף. מעטים מאוד יודעים, שעיסוקי הרשמי איננו מותיר בידי זמן מיותר. שעות העבודה אצלי נמשכות מעלות החמה עד כלות הנשמה (וזו איננה גוזמה כלל ועיקר). אם לא החשיבות הרבה, שראיתי בפעילותי, לא הייתי טורח להשקיע את כל המאמצים, שהשקעתי בו, משום שזהו הפורום היחיד שאני נוטל בו חלק קבוע. כמו כל דבר טוב אני סבור, שגם הפורום זקוק להתרעננות. בשנה האחרונה הצטרפו לא מעט גולשים חדשים ועד מהרה כבשו את לב הפורום ולא זו בלבד אלא אחד מהם אף עלה לגדולה וכיום הוא מנהל הפורום. מי, שזכה להכירני, יכול היה לגלות בנקל, שאני ראוי לתואר "זקן גולשי הפורום". כיוון שאינני מחלק תארים לעצמי, וכיוון שזוהי עובדה, שאיננה ניתנת לערעור, אין לי אלא לשמוח על הכבוד, שנפל בחלקי. עם זאת לא אסתיר את העובדה שלפעמים אני חש מאוכזב מעט. לפעמים נדמה לי, שהקורא את הודעותיי יש כאילו אני מנסה לחנך אותו או לרדת לחייו. "מה הוא רוצה הזקן הזה, שיכול להיות בגיל של אבא שלי או אולי אפילו של סבא שלי?". האמת: לא רציתי כלום. אינני אבא ובוודאי לא סבא אלא אדם פשוט, ששמח לעזור לכל אחד. הנסיבות האישיות והמשפחתיות גלגלו אותי לכאן וכיום יש לי מתי מעט אנשים, שאני יכול לפגוש אותם בביתי או במקום אחר ולשוחח איתם בחופשיות על צורת החיים שלנו. לפעמים אני פוגש לא מעט בבית הכנסת או באירועים ציבוריים אחרים וכאילו איננו יודעים דבר איש על רעהו. משום כך חשוב היה לי מאוד החיבור עם אנשים בעלי אותה תכונה ואת זה חיפשתי כאן בפורום. לפני שבוע וחצי בלבד נפגשנו חלק מהגולשים לשבת מרוממת ומיוחדת. נהניתי מאוד מהאווירה אולם לא חלפו יותר מכמה שעות והאווירה המרוממת החלה להתחלף באווירה אחרת. בכל מאודי קראתי כאן לנצל את השבת הזאת לגיבוש פנימי שלא ע"פ קבוצות גיל אלא ע" מכנה משותף. לצערי הרב לא מצאתי היענות לכך. במהלך השנתיים השקעתי את שארית כוחותיי בפורום וזה בא גם על חשבון דברים חשובים אחרים. לכן החלטתי לצאת להתרעננות. אינני פורש מהפורום. לבטח עוד אבקר בו ואקרא את החדשות ואת הידיעות המעניינות. לא אחת כתבתי כאן, שביתי הוא בית חם ותמיד יהיה פתוח לכל אחד. מי, שימצא לנכון לפנות אליי, ייענה ברצון. בסך הכל זהו כבוד רב עבורי לארח את אנשי הפורום. עם זאת כנראה לא אמשיך עוד לכתוב כמימים ימימה אלא במקרים מיוחדים בלבד. זה הזמן להודות לכל הגולשים הנהדרים, שזכיתי לדון ולהתווכח איתם על נושאים שונים, ובראש וראשונה עליי להודות לסבבב – המנהל היוצא, שהעניק לי את הכבוד ואת הזכות להשתתף בפורום, ואף ניהל אותו במסירות ובהצטיינות, ל- dkey שהיה היריב הקשה ביותר שלי אבל תמיד ידע לא לעבור את גבול הכבוד האנושי ובשל כך גרם לי הנאה גם אם לא תמיד היו דבריו לרוחי, לרב ר' – על האוזן הקשבת ועל פעילותו ומסירותו למען הו"ד, לאסף זהבי – על הכבוד שהיה לי להשתתף במפגשים שלו, לכל הגולשים האחרים, שבזכותם מצאתי עניין בפורום, ואחרון (לא אחרון ממש) חביב – לאופיר – מנהל הפורום החדש, שהגיע אלינו מתוך הפורום עצמו וקיבל על עצמו מלאכה לא קלה של ניהול נפורום על שלל דעותיו והשקפותיו. היה נהדר! המשיכו לדון בינכם לבין עצמכם וחזקו זה את זה. בין לבין לא אסתיר זאת, שאני מצפה להפוך את השבת המיוחדת שהייתה ואת זאת שתבוא בעקבותיה ועוד שבתות כאלו למנוף לגיבוש הקבוצה בכללותה ללא הבדלי גילאים. אולי איננו שמים לב לכך אבל כל יום שעובר עושה אותנו מבוגרים יותר ואצל כולנו יגיע היום, שבו נסתכל לאחור ונשאל: מדוע אנו כה בודדים? מדוע אי אפשר למצוא קהילה אמיתית, שבמסגרתה נוכל להיפגש לאירועים מיוחדים או אף למפגשים אינטימיים יותר? אני סבור, שמאה מצעדי גאווה לא יעשו לדעת הקהל מה שיעשה גיבוש אחד. מי, שרוצה לראות כאתגר, מוזמן להתקשר אליי. אז שוב תודה לכל המשתתפים בתקווה להיפגש רק בשמחות. ואחרון אחרון חביב באמת – לא עוד קשקוש ולא בלבוש ולא המקורי אלא פשוט Nחמן (מאומן?...). תודה תודה והמון נשיקות וחיבוקים לכווווווווווווולם.
עיון בלוח השנה מגלה, שכבר שנתיים מאז שאני שזכיתי להשתתף בפורום זה. לא נעלמה מעיניי העובדה, שהשתתפותי הייתה פעילה מאוד. עם זאת אני שמח על כך, שבתום שנתיים אני יכול לציין בסיפוק, שההשתתפות הייתה מרתקת. לא פעם שאלתי את עצמי: מהיכן יש לי הכוח והזמן לכל הדיונים המרתקים? התשובה: חשיבות. ראיתי חשיבות רבה לנוכחותי בפורום וצורך נפשי עז לתרום מידיעתי ומנסיוני. מצאתי כאן אנשים מעניינים ונפלאים עד כדי כך, שלפעמים ספגתי ביקורת על המחמאות הרבות, שהרעפתי על דבריהם של גולשים מסוימים. לבקשת כמה מהם לא אזכיר שמות כדי לא לפגוע באחרים אבל אני יכול לציין בסיפוק, שאלה היו שנתיים של כייף. מעטים מאוד יודעים, שעיסוקי הרשמי איננו מותיר בידי זמן מיותר. שעות העבודה אצלי נמשכות מעלות החמה עד כלות הנשמה (וזו איננה גוזמה כלל ועיקר). אם לא החשיבות הרבה, שראיתי בפעילותי, לא הייתי טורח להשקיע את כל המאמצים, שהשקעתי בו, משום שזהו הפורום היחיד שאני נוטל בו חלק קבוע. כמו כל דבר טוב אני סבור, שגם הפורום זקוק להתרעננות. בשנה האחרונה הצטרפו לא מעט גולשים חדשים ועד מהרה כבשו את לב הפורום ולא זו בלבד אלא אחד מהם אף עלה לגדולה וכיום הוא מנהל הפורום. מי, שזכה להכירני, יכול היה לגלות בנקל, שאני ראוי לתואר "זקן גולשי הפורום". כיוון שאינני מחלק תארים לעצמי, וכיוון שזוהי עובדה, שאיננה ניתנת לערעור, אין לי אלא לשמוח על הכבוד, שנפל בחלקי. עם זאת לא אסתיר את העובדה שלפעמים אני חש מאוכזב מעט. לפעמים נדמה לי, שהקורא את הודעותיי יש כאילו אני מנסה לחנך אותו או לרדת לחייו. "מה הוא רוצה הזקן הזה, שיכול להיות בגיל של אבא שלי או אולי אפילו של סבא שלי?". האמת: לא רציתי כלום. אינני אבא ובוודאי לא סבא אלא אדם פשוט, ששמח לעזור לכל אחד. הנסיבות האישיות והמשפחתיות גלגלו אותי לכאן וכיום יש לי מתי מעט אנשים, שאני יכול לפגוש אותם בביתי או במקום אחר ולשוחח איתם בחופשיות על צורת החיים שלנו. לפעמים אני פוגש לא מעט בבית הכנסת או באירועים ציבוריים אחרים וכאילו איננו יודעים דבר איש על רעהו. משום כך חשוב היה לי מאוד החיבור עם אנשים בעלי אותה תכונה ואת זה חיפשתי כאן בפורום. לפני שבוע וחצי בלבד נפגשנו חלק מהגולשים לשבת מרוממת ומיוחדת. נהניתי מאוד מהאווירה אולם לא חלפו יותר מכמה שעות והאווירה המרוממת החלה להתחלף באווירה אחרת. בכל מאודי קראתי כאן לנצל את השבת הזאת לגיבוש פנימי שלא ע"פ קבוצות גיל אלא ע" מכנה משותף. לצערי הרב לא מצאתי היענות לכך. במהלך השנתיים השקעתי את שארית כוחותיי בפורום וזה בא גם על חשבון דברים חשובים אחרים. לכן החלטתי לצאת להתרעננות. אינני פורש מהפורום. לבטח עוד אבקר בו ואקרא את החדשות ואת הידיעות המעניינות. לא אחת כתבתי כאן, שביתי הוא בית חם ותמיד יהיה פתוח לכל אחד. מי, שימצא לנכון לפנות אליי, ייענה ברצון. בסך הכל זהו כבוד רב עבורי לארח את אנשי הפורום. עם זאת כנראה לא אמשיך עוד לכתוב כמימים ימימה אלא במקרים מיוחדים בלבד. זה הזמן להודות לכל הגולשים הנהדרים, שזכיתי לדון ולהתווכח איתם על נושאים שונים, ובראש וראשונה עליי להודות לסבבב – המנהל היוצא, שהעניק לי את הכבוד ואת הזכות להשתתף בפורום, ואף ניהל אותו במסירות ובהצטיינות, ל- dkey שהיה היריב הקשה ביותר שלי אבל תמיד ידע לא לעבור את גבול הכבוד האנושי ובשל כך גרם לי הנאה גם אם לא תמיד היו דבריו לרוחי, לרב ר' – על האוזן הקשבת ועל פעילותו ומסירותו למען הו"ד, לאסף זהבי – על הכבוד שהיה לי להשתתף במפגשים שלו, לכל הגולשים האחרים, שבזכותם מצאתי עניין בפורום, ואחרון (לא אחרון ממש) חביב – לאופיר – מנהל הפורום החדש, שהגיע אלינו מתוך הפורום עצמו וקיבל על עצמו מלאכה לא קלה של ניהול נפורום על שלל דעותיו והשקפותיו. היה נהדר! המשיכו לדון בינכם לבין עצמכם וחזקו זה את זה. בין לבין לא אסתיר זאת, שאני מצפה להפוך את השבת המיוחדת שהייתה ואת זאת שתבוא בעקבותיה ועוד שבתות כאלו למנוף לגיבוש הקבוצה בכללותה ללא הבדלי גילאים. אולי איננו שמים לב לכך אבל כל יום שעובר עושה אותנו מבוגרים יותר ואצל כולנו יגיע היום, שבו נסתכל לאחור ונשאל: מדוע אנו כה בודדים? מדוע אי אפשר למצוא קהילה אמיתית, שבמסגרתה נוכל להיפגש לאירועים מיוחדים או אף למפגשים אינטימיים יותר? אני סבור, שמאה מצעדי גאווה לא יעשו לדעת הקהל מה שיעשה גיבוש אחד. מי, שרוצה לראות כאתגר, מוזמן להתקשר אליי. אז שוב תודה לכל המשתתפים בתקווה להיפגש רק בשמחות. ואחרון אחרון חביב באמת – לא עוד קשקוש ולא בלבוש ולא המקורי אלא פשוט Nחמן (מאומן?...). תודה תודה והמון נשיקות וחיבוקים לכווווווווווווולם.