פרידה
שלום לכולם, אני ממש לא יודע איך להתחיל, אבל אני אנסה בכל זאת. שמי תומר, אני בן 24 וחצי (שם לא בדוי). אני מצטער מראש אם ההודעה מסודרת בסדר כרונולוגי קצת לקוי. הכל פשוט טרי מידי, והייתי חייב להוציא את הכל מהלב. היתה לי חברה, לפני כשנתיים וחצי. נפרדנו וחזרנו כמה פעמים (עכשיו שאני מסתכל אחורה הסיבות לפרידות הן כאלה מטומטות, שאני אוכל את עצמי). נפרדנו בינואר השנה. הפרידה היתה די בסדר, דיברנו על זה, והבנו שאנחנו פשוט רבים יותר מידי. האהבה הייתה ממש חזקה, אבל, כמו שהיא אמרה: "לפעמים אהבה לא מספיקה". באותו הרגע הסכמתי איתה. בינתיים, חודשיים לאחר מכן יצאתי עם מישהי כחודש וחצי. מישהי שחיזרה אחרי הרבה זמן. הכל היה נראה בסדר, עד שהגיעו ה"דרישות" - היא רצתה שאני אגיד שאני אוהב אותה, שנשכב, אבל פשוט לא יכולתי לא את זה ולא את זה. היתה לי בראש האופצייה, שאני והאקסית נחזור, ולכן לא רציתי "לטמא" את גופי בלשכב עם מישהי אחרת. נפרדתי ממנה לפני חודש - בטענה שאני לא מסוגל להיות עם מישהי אחרת, אני רק חושב על האקסית. בשלושת החודשים האחרונים התחלתי לחלום על האקסית, ממש כמעט כל לילה. לחלום שאנחנו חוזרים, שאנחנו שוב ביחד. החלומות האלה אכלו אותי, כי היתה לי את הידיעה שהיא לא תרצה לחזור. ואפילו שכן חשבתי ליצור איתה קשר, לא רציתי סתם ככה להרים טלפון, או לשלוח SMS שכתוב בו: "רוצה שנחזור?"... חיכיתי ליומהולדת שלה. הי, זו סיבה מספיק טובה לשלוח SMSו-""""""""""לנסות את מזלי"""""""""". חודשיים לפני התאריך אני כבר חושב איך זה יהיה, חולם על זה בלילה - ממש חולם איך שזה קורה. ממש ידעתי שזו תיהיה האחת שלי, האחת היחידה שלי שאני ארצה להיות איתה לנצח (אני אציין, שכאשר היינו ביחד איכשהו ידעתי שלא נעשה עם זה משהו רציני, כגון חתונה, או לגור ביחד) - אבל עכשיו? אני חושב ממש אחרת... התבגרות רגשית תקראו לזה. אם מישהו היה מדבר איתי לפני חצי שנה על חתונה, הייתי צוחק להם בפנים. אומר להם שהם השתגעו! אני?! תומר? חתונה?! לא מתחבר לי בכלל. אולי אולי אולי, אחרי גיל 30. יש לי מספיק דברים להספיק (דברי/מחשבותי אז). אף פעם לא הרגשתי ככה עם החברות הקודמות שלי (לא שהיו כ"כ הרבה, אבל היו פה ושם), או כלפי אף אחת אחרת. רק אחרי תקופה (די קצרה) אחרי שנפרדנו, התחלתי להבין מה פיספסתי. ואין יום שזה לא אוכל אותי מבפנים, ממש אין יום - לפעמים אני ממש לא נרדם בלילה בגלל זה, ופשוט בא לי להרביץ לעצמי על השטויות שעשיתי בקשר... פשוט ראיתי דברים אחרת אז, מצורת מבט של ילד תקראו לזה, ילד שיודע שיהיו אחרות, הכוונה שיהיו עוד אהבות כאלה. לא השקעתי מחשבה בדברים שאני אומר/עושה - וכנראה פה הייתה הבעיה. אבל שלא תבינו אותי לא נכון, אהבתי אותה שהיינו בקשר, ואני עדיין אוהב, הרבה יותר ממה שהיה אז. ממש אהבתי אותה, והיא אהבה אותי. ממש ממש... חשוב לציין. כל מה שהפריע לה בקשר תיקנתי. אם זה בעצמי, אם זה בהכל... אני יודע שזה לא בסדר, ושאנשים לא צריכים להשתנות בשביל קשר ברמה דראסטית כמו שלי. אבל עכשיו? זה נראה לי כ"כ מניאטורי, כ"כ לא חשוב... העיקר להיות ביחד... ונחזור לימנו אנו... מצד אחד, היתה את ההרגשה של החמצה נוראית בחיים. מצד שני, היתי התקווה שאולי נחזור להיות ביחד, ויהיה לנו טוב... זה מה שהחזיק אותי בתקופה שלא היינו ביחד. רק זה. שום דבר אחר. לא העבודה, לא החברים, לא הפעילות גופנית שאני עושה (לא, לא מה שאתם חושבים... חד"כ ,אומנויות לחימה, וכו''). הגיע היום הגורלי של היומהולדת שלה (מיותר לציין שבקושי ישנתי בלילה מרוב התרגשות - שאולי, רק אולי יהיה לזה סוף טוב כמו בחלום, סוף מדהים). שלחתי לה הודעה באותו היום: "יומהולדת שמח". היא ענתה: "תודה רבה". המתנתי כמה דקות, ושלחתי: "מה המצב?" - היא ענתה: "בסדר, מה איתך?" - עניתי: "גם בסדר..." עברו דקות מספר. החלטתי לקחת את עצמי בידיים (עם כוס מים כמובן, וכמה נשימות של צירי לידה) ושלחתי לה את ההודעה הבאה: "***, אנחנו צריכים לדבר... האם מבחינתך יש על מה על מה?"... עברו כמה דקות. לא רציתי לפתח ציפיות, אך ידעתי שאם היא מתמהמת בתשובה, אז זה אומר שכן. ניסיתי ממש בכל כוחי להסתיר את החיוך שפשוט צעק עלי שאני אוציע אותו החוצה. כל חצי השנה האחרונה כאילו הכתה בי, ואני - כלא מאמין - חושב: האם זה יסתיים? האם כל החודשים מורטי העצבים האלה סופסוף יתסיימו? האם זה באמת הולך לקרות? האם אני ו*** חוזרים?? הייתי כבר מוכן לעזוב את הכל... את ה-כ-ל - ישיבות, אנשים שמחכים, לימודים - הכל! לנסוע אליה, מוכה אמוק של אהבה. אחרי 4 דקות, הצילצול הגואל של ה-SMS. בחיים לא הגבתי ככה להודעה, בכזו התרגשות ופרפרים בבטן. שקראתי את ההודעה, התפרק לי הלב. "אני שמחה לשמוע שאתה בסדר, אבל לא נראה לי שיש לנו על מה לדבר". באותו הרגע, כל התקוות, החלומות (גם בלילה וגם האישיות) נגוזו בין רגע. הרגשתי שאני פשוט לא מאמין, שלא יכול להיות שהיא לא רוצה אותי בחזרה, אפילו לא לדבר. אני כ"כ כועס על עצמי שלא השקעתי בקשר כמו שאני מוכן להשקיע עכשיו, ממש כועס ברמות שלא כעסתי ככה בימי חיי. מיותר לציין שאני לא מסוגל להסתכל על בחורות אחרות. ניסיתי, ואני מנסה לשכוח אותה, אבל אני פשוט לא מצליח. אני מתהלך בבית כמו סהרורי, רק חושב כמה אידיוט הייתי, כמה בקושי התייחסתי אליה, כלומר לדברים שהפריעו לה, שבסוף גרמו לנו להיפרד. זו הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים שלי. שתבינו, אני לא אחד רגשי, ממש ממש ממש לא - ההפך המוחלט מזה. אני לא מסוגל לדבר על זה עם אף אחד מהחברים שלי... ואני בכלל לא הולך לכיוון הידידות. הייתי חייב לפרוק מעל עצמי את הנושא הזה, שאני כבר יודע שאני לא אצליח לישון בימים הקרובים. אני אפילו קרוב לבכי - שזה דבר שבכלל לא אופייני לי... אני פשוט לא יודע מה לעשות. ממש לא יודע מה לעשות. לא יודע....
שלום לכולם, אני ממש לא יודע איך להתחיל, אבל אני אנסה בכל זאת. שמי תומר, אני בן 24 וחצי (שם לא בדוי). אני מצטער מראש אם ההודעה מסודרת בסדר כרונולוגי קצת לקוי. הכל פשוט טרי מידי, והייתי חייב להוציא את הכל מהלב. היתה לי חברה, לפני כשנתיים וחצי. נפרדנו וחזרנו כמה פעמים (עכשיו שאני מסתכל אחורה הסיבות לפרידות הן כאלה מטומטות, שאני אוכל את עצמי). נפרדנו בינואר השנה. הפרידה היתה די בסדר, דיברנו על זה, והבנו שאנחנו פשוט רבים יותר מידי. האהבה הייתה ממש חזקה, אבל, כמו שהיא אמרה: "לפעמים אהבה לא מספיקה". באותו הרגע הסכמתי איתה. בינתיים, חודשיים לאחר מכן יצאתי עם מישהי כחודש וחצי. מישהי שחיזרה אחרי הרבה זמן. הכל היה נראה בסדר, עד שהגיעו ה"דרישות" - היא רצתה שאני אגיד שאני אוהב אותה, שנשכב, אבל פשוט לא יכולתי לא את זה ולא את זה. היתה לי בראש האופצייה, שאני והאקסית נחזור, ולכן לא רציתי "לטמא" את גופי בלשכב עם מישהי אחרת. נפרדתי ממנה לפני חודש - בטענה שאני לא מסוגל להיות עם מישהי אחרת, אני רק חושב על האקסית. בשלושת החודשים האחרונים התחלתי לחלום על האקסית, ממש כמעט כל לילה. לחלום שאנחנו חוזרים, שאנחנו שוב ביחד. החלומות האלה אכלו אותי, כי היתה לי את הידיעה שהיא לא תרצה לחזור. ואפילו שכן חשבתי ליצור איתה קשר, לא רציתי סתם ככה להרים טלפון, או לשלוח SMS שכתוב בו: "רוצה שנחזור?"... חיכיתי ליומהולדת שלה. הי, זו סיבה מספיק טובה לשלוח SMSו-""""""""""לנסות את מזלי"""""""""". חודשיים לפני התאריך אני כבר חושב איך זה יהיה, חולם על זה בלילה - ממש חולם איך שזה קורה. ממש ידעתי שזו תיהיה האחת שלי, האחת היחידה שלי שאני ארצה להיות איתה לנצח (אני אציין, שכאשר היינו ביחד איכשהו ידעתי שלא נעשה עם זה משהו רציני, כגון חתונה, או לגור ביחד) - אבל עכשיו? אני חושב ממש אחרת... התבגרות רגשית תקראו לזה. אם מישהו היה מדבר איתי לפני חצי שנה על חתונה, הייתי צוחק להם בפנים. אומר להם שהם השתגעו! אני?! תומר? חתונה?! לא מתחבר לי בכלל. אולי אולי אולי, אחרי גיל 30. יש לי מספיק דברים להספיק (דברי/מחשבותי אז). אף פעם לא הרגשתי ככה עם החברות הקודמות שלי (לא שהיו כ"כ הרבה, אבל היו פה ושם), או כלפי אף אחת אחרת. רק אחרי תקופה (די קצרה) אחרי שנפרדנו, התחלתי להבין מה פיספסתי. ואין יום שזה לא אוכל אותי מבפנים, ממש אין יום - לפעמים אני ממש לא נרדם בלילה בגלל זה, ופשוט בא לי להרביץ לעצמי על השטויות שעשיתי בקשר... פשוט ראיתי דברים אחרת אז, מצורת מבט של ילד תקראו לזה, ילד שיודע שיהיו אחרות, הכוונה שיהיו עוד אהבות כאלה. לא השקעתי מחשבה בדברים שאני אומר/עושה - וכנראה פה הייתה הבעיה. אבל שלא תבינו אותי לא נכון, אהבתי אותה שהיינו בקשר, ואני עדיין אוהב, הרבה יותר ממה שהיה אז. ממש אהבתי אותה, והיא אהבה אותי. ממש ממש... חשוב לציין. כל מה שהפריע לה בקשר תיקנתי. אם זה בעצמי, אם זה בהכל... אני יודע שזה לא בסדר, ושאנשים לא צריכים להשתנות בשביל קשר ברמה דראסטית כמו שלי. אבל עכשיו? זה נראה לי כ"כ מניאטורי, כ"כ לא חשוב... העיקר להיות ביחד... ונחזור לימנו אנו... מצד אחד, היתה את ההרגשה של החמצה נוראית בחיים. מצד שני, היתי התקווה שאולי נחזור להיות ביחד, ויהיה לנו טוב... זה מה שהחזיק אותי בתקופה שלא היינו ביחד. רק זה. שום דבר אחר. לא העבודה, לא החברים, לא הפעילות גופנית שאני עושה (לא, לא מה שאתם חושבים... חד"כ ,אומנויות לחימה, וכו''). הגיע היום הגורלי של היומהולדת שלה (מיותר לציין שבקושי ישנתי בלילה מרוב התרגשות - שאולי, רק אולי יהיה לזה סוף טוב כמו בחלום, סוף מדהים). שלחתי לה הודעה באותו היום: "יומהולדת שמח". היא ענתה: "תודה רבה". המתנתי כמה דקות, ושלחתי: "מה המצב?" - היא ענתה: "בסדר, מה איתך?" - עניתי: "גם בסדר..." עברו דקות מספר. החלטתי לקחת את עצמי בידיים (עם כוס מים כמובן, וכמה נשימות של צירי לידה) ושלחתי לה את ההודעה הבאה: "***, אנחנו צריכים לדבר... האם מבחינתך יש על מה על מה?"... עברו כמה דקות. לא רציתי לפתח ציפיות, אך ידעתי שאם היא מתמהמת בתשובה, אז זה אומר שכן. ניסיתי ממש בכל כוחי להסתיר את החיוך שפשוט צעק עלי שאני אוציע אותו החוצה. כל חצי השנה האחרונה כאילו הכתה בי, ואני - כלא מאמין - חושב: האם זה יסתיים? האם כל החודשים מורטי העצבים האלה סופסוף יתסיימו? האם זה באמת הולך לקרות? האם אני ו*** חוזרים?? הייתי כבר מוכן לעזוב את הכל... את ה-כ-ל - ישיבות, אנשים שמחכים, לימודים - הכל! לנסוע אליה, מוכה אמוק של אהבה. אחרי 4 דקות, הצילצול הגואל של ה-SMS. בחיים לא הגבתי ככה להודעה, בכזו התרגשות ופרפרים בבטן. שקראתי את ההודעה, התפרק לי הלב. "אני שמחה לשמוע שאתה בסדר, אבל לא נראה לי שיש לנו על מה לדבר". באותו הרגע, כל התקוות, החלומות (גם בלילה וגם האישיות) נגוזו בין רגע. הרגשתי שאני פשוט לא מאמין, שלא יכול להיות שהיא לא רוצה אותי בחזרה, אפילו לא לדבר. אני כ"כ כועס על עצמי שלא השקעתי בקשר כמו שאני מוכן להשקיע עכשיו, ממש כועס ברמות שלא כעסתי ככה בימי חיי. מיותר לציין שאני לא מסוגל להסתכל על בחורות אחרות. ניסיתי, ואני מנסה לשכוח אותה, אבל אני פשוט לא מצליח. אני מתהלך בבית כמו סהרורי, רק חושב כמה אידיוט הייתי, כמה בקושי התייחסתי אליה, כלומר לדברים שהפריעו לה, שבסוף גרמו לנו להיפרד. זו הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים שלי. שתבינו, אני לא אחד רגשי, ממש ממש ממש לא - ההפך המוחלט מזה. אני לא מסוגל לדבר על זה עם אף אחד מהחברים שלי... ואני בכלל לא הולך לכיוון הידידות. הייתי חייב לפרוק מעל עצמי את הנושא הזה, שאני כבר יודע שאני לא אצליח לישון בימים הקרובים. אני אפילו קרוב לבכי - שזה דבר שבכלל לא אופייני לי... אני פשוט לא יודע מה לעשות. ממש לא יודע מה לעשות. לא יודע....
