עונה לך את איך שאני רואה את זה:
אני לא חושבת שאנשים נפרדים בגלל חוסר בזיקוקים, אני חושבת שהציפיה מסוגיות היא לא שיהיו זיקוקים אחרי עשר שנים אבל כן שזה יהיה מקום חם, אוהב, מפרגן, מעשיר. ואת יודעת משהו, ממרום ניסיוני האישי, אני כן חושבת שזה לגיטימי לצפות לזה, לגמרי.
ואם זה לא קורה, כי נניח שבאמת זה בלתי אפשרי לקבל לאורך זמן מאותו אדם את סיפור הצרכים שלך, אז למה להישאר שם, באמת, למה להישאר במקום שלא נותן לך תחושת אקסטרא, תחושת בונוס לחיים?
 
חיים פעם אחת. מבחינתי, כמו שכבר כתבתי, להיות לבד זו לא אופציה רעה בכלל. אז אם הברירה שלי היא בין להיות לבד לבין להיות בזוגיות שלא מספקת, אז אני אוותר על הזוגיות. לא בגלל שאצל אחרים החיים נראים לי מושלמים, אלא בגלל שמה שיש עולה לי יותר מאשר הסיפוק שבלהיות לבד. זו הסיבה שבחרתי להיפרד מבני זוג שהיו לי בעבר, גם כשלא ידעתי מה יהיה עתידי הזוגי, לגמרי חשבתי שאני אחיה לבד את רוב חיי, ובעיני עדיף לבד על פני תסכול זוגי.
 
לכן אני לא חושבת שצריך להתפשר. זוגיות זה לחלוק את כל 100% מחייך עם אדם אחר, את המרחב האישי שלך, את הגוף שלך, את הנפש שלך. ואת יודעת מה, יש משהו כואב יותר, לפחות עבורי, בלחיות עם מישהו שלא מבין אותי, לא קשוב, לא איכפתי, מאשר לחיות עם עצמי ולדעת שאף אחד לא מנפנף אותי ושיש כן סיכוי לזה שפעם אפגוש מישהו שטוב עבורי.
 
אז כן, אני לגמרי בעד גירושין. אני מאמינה שאנשים מתגרשים כי לא מספיק טוב להם. ולא צריך בכוח. ואם הם מתגרשים כי הם חיים באשליה, ויתכן שזה המצב, אז סביר שאחרי עוד מערכת זוגית רצינית או שתיים הם ילמדו למה ריאלי לצפות ויבינו מה החיים באמת ומה פוטושופ של פרסומות.
אני דווקא חושבת שאצל הרבה אנשים זה הפוך. רבים מאיתנו מתחתנים צעירים, ללא ניסיון זוגי רציני להשוות אליו (רציני=לחיות יחד לפחות שנה) ולכן חושבים שמה שיש זה כל מה שיכול להיות כי אין את היכולת להבין איך דברים מתנהלים בכל מיני סוגי זוגיות לעומק, וכן, יתכן שהם היו מאושרים יותר עם בני זוג אחרים. יש כאלו שלקראת משבר גיל 40 או 50 מגיעים להבנה שהם חייבים לעצמם תשובה לתהיה הזו, ולפעמים הם מבינים בדיעבד שכן יש טוב יותר (ושוב, גם לבד לפעמים זה טוב יותר מזוגיות לא מספקת).
 
 
אני שמחה, ממש שמחה, שלא התפשרתי ולא עצרתי בדרך. היו לי בני זוג שענו על כל מה שלכאורה מחפשים בזוגיות, והם גם היו נחמדים, ממש נחמדים, עם אחד מהם נשארתי בקשר אישי קרוב גם הרבה שנים אחרי שנפרדנו, ללא ספק יכולתי להתחתן איתו ולחיות איתו חיים נחמדים. אבל זה כל מה שזה היה, נחמדים. ונחמדים לא הספיק לי, בשביל נחמדים לא רציתי להתחייב לכל החיים, בשביל נחמדים העדפתי לשמור על העצמאות שלי. ואני שמחה על זה, כי אני היום מרגישה שעשיתי את הדבר הכי נכון עבורי, והחיים שלי היו נראים אחרת לגמרי, במובן הכי שלילי של המילה, לו הייתי נשארת שם רק כי הייתי מאמינה שלא יכול להיות טוב יותר. יכל. עובדה. אפילו יותר ממה שאני תיארתי לעצמי.
 
 
בשורה התחתונה, אם חברה תבוא להתייעץ איתי היום, ותגיד לי שהזוגיות שלה נעה בין "בסדר" לבין "גרועה" אני אשאל אותה שאלה אחת- האם את חושבת שיהיה לך יותר גרועה לחיות לבד מאשר להישאר בזוגיות הזו. אם היא תגיד שהיא לא פוחדת מלבד (וזה לא ברור מאליו, לחיות לבד דורש עצמאות, אישית, כלכלית, ואישות מתאימה) אז אני לגמרי אחזק את ידה להתגרש. אני חושבת שהסיכוי לחיים טובים יותר מ"בסדר" ובטח מ"גרוע" שווים לגמרי גירושין. ואנשים שלמדו את המסקנות שלהם מהפרק הראשון ולא מתפשרים על פרק ב' אלא הפעם קשובים לעצמם ומודעים יותר, כן חיים חיים טובים יותר. זה מה שאני רואה בניסיון החיים שלי.
 
שאלה שניה בבהודעה נפרדת כי זה נושא אחר לגמרי.
 
 
 
 
 
 
