אני בכלל מיואשת ממצב הפרטיות בישראל
בכל פעם מחדש אני משתוממת עד כמה הכל גלוי ופרוץ. השבוע למשל זכיתי להשתומם מחדש. מישהי שמכירה אותי היטב ומקרוב פגשה השבוע בענייני עבודה שאינם קשורים אלי או לרפואה מישהי שמכירה אותי מרחוק מאוד (סתם אחת שפגשתי פעם אחת בחיי בענייני עבודה - אז היא מכירה את שמי, מעולם לא נפגשנו בנסיבות חברתיות וגם לא יצא לנו לדבר או להיפגש שוב בנסיבות כלשהן ולי אישית אין מושג על חייה הפרטיים. חשבתי שגם ההיפך נכון - אבל לא כן). בקיצור, מסתבר שאותה המכרה-רחוקה-ביותר-פגשה-אותי-פעם-אחת-בחיים-שלה ידעה איכשהו שהראשונה מכירה אותי היטב. ועל כן, פנתה אליה אותה מכרה-רחוקה ושאלה אותה בשקיקה: "תגידי, מה שמעתי על הלידה של דבי12???? כי קרוב משפחה שלי הוא רופא בבית החולים שבו היא ילדה, והוא שאל אותי אם אני מכירה אותה כי היא ילדה שם והיה Z Y X #$%@#
[email protected] זה נכון? מה בדיוק היה שם?" מה אני אגיד לכם - רק אייקון יכול לתאר את הרגשתי והוא
סליחה שגלשתי טיפה מהנושא המרכזי אבל פגעת "בול" בנקודה שחשבתי עליה השבוע. ובהשלכה למה שכתבת - לדעתי אין פרטיות במדינת ישראל - אם לא מצד אלה שיש עליהם חובה מקצועית בנושא, בודאי ובודאי שלא בפורומים אינטרנטיים. יש פה קירות מזכוכית, יש פה להערכתי יותר קוראים סמויים ממשתתפים פעילים - ומי שכותב פה צריך לקחת בחשבון שיש פה אפס פרטיות. אני חושבת גם באופן כללי שבתרבות הישראלית יש מקום קטן מאוד לפרטיות. אני לא אומרת את זה בשיפוטיות - זה פשוט המצב. כולם איכשהו מכירים אחד את השני מביה"ס, מהשכונה, מהתנועה, מהטירונות, מהשירות הצבאי וכו' כו' - אצל רוב מכרי צינעת הפרט זה בכלל לא משהו שחשוב להם. אתם מכירים עוד הרבה מדינות שבהן שדכניות סטייל-הלנה מפרסמות בעיתון מודעות שבהן כתוב "הורים, אפשר לפנות בשביל הילדים בלי ידיעתם"? יש עוד הרבה מדינות שבהן כשאת קונה מנוגון האדם הבא אחריך בתור יושב לך פיזית על השחלות בזמן שהרוקחת אורזת לך אותן - רגע אחרי אחרי שהיא גמרה לשאוג "זה טיפול ראשון שלך חמודה? שיהיה בהצלחה מאמי. יש לך כבר ילדים בבית?" בקיצור - לדעתי זה לא כל כך משנה איפה עובר הגבול האישי הזה בשעה שהגבול החברתי בין צינעת הפרט לנחלת הרבים מחלק את התחומים באופן יחסי ל 1% לעומת 99% בהתאמה.