פרח השושנה
לכל אחד יש בית שילדתו עברה בו , בית התבגרותו, שהיום כבר נראה רחוק ממנו פיזית ומנטלית, ובדרך כלל ישנו איפה שהוא זיכרון מופלא על איזה שכן או שכנה מיתולוגיים שהיו לו מסביב והשפיעו על התבגרותו. בילדותינו אנחנו הרבה יותר פתוחים לסביבה והסביבה רוצה בחברתנו, כי ככה זה בשנות התום. הסביבה באפן טבעי מאירה לך פנים, מחייכת אל הפוני שלך ומביאה לך מתנות והפתעות בכיף. כילד בגיל יסודי הייתה לי שכנה שמאד אהבתי, כשבא לי הייתי הולך לבקר אצלה דיי בקביעות. קראו לה שושנה . היא הייתה יפיפייה אמיתית , טורקיה גאה, עם לוק של מליון דולר , פשוט יופי טבעי שלא נזקק להרבה איפור ולב של זהב. הכרתי אותה רווקה, היא הייתה משגעת את כל גברברי העיר, הולכת ברחוב וכולם הסתכלו עליה …פשוט אי אפשר היה להתעלם מנוכחותה הכובשת….והיא כמו שושנה גאה, הייתה בררנית מאד בגברים שלה. תמיד הייתה לבושה דברים פשוטים שאיך שהוא עם קשר סקסי נכון בבטן, או חגורה תואמת, היא נראתה כאילו יצאה מעיתון אופנה…וכולם היו מסובבים אחריה את הראש ברחוב… אבל איך שהוא היא נשארה רווקה מבוקשת שלעולם אף גבר לא היה מספיק מושלם בעבורה. היתה לה דירת חדר וחצי עם מטבח קטן בקומת הגג.בחדר המרכזי זכורה לי מראת האיפור הגדולה שם היא אהבה לסרוק את שערה והפטיפון שאהבתי. כל פעם כשהייתי נכנס ובא לבקר אותה היא הביאה לי לשתות, מגישה לי צלחת של וופלות טריות והרשתה לי לשים תקליט , מהמבחר הקטן והאיכותי שהיה לה. שם שמעתי לראשונה את אריס סאן , אליל שנות השבעים, והפכתי להיות כמי שמדקלם את כל שיריו בע"פ בלי להבין חצי מילה ביוונית, וממנה למדתי לאהוב מוסיקה ועוד הרבה סודות קטנים… כן כן , היא הייתה קוראת לי גבר קטן, אהבה לשמוע ולשמוע את דעתי על כל מיני נושאים שדיברנו, ואפילו את הקפה הראשון טעמתי אצלה . עברנו דירה, לבית במקום טוב יותר, ושושנה היפה נשארה שם. בעצם כל דיירי הבניין המוזנח ההוא כבר אינם…ושושנה נותרה לה שם. איך שהוא הקשר באופן טבעי נותק, ורק מידי פעם כשהייתי מתעניין בשלומה סיפרו לי שחושבים ששושנה עוד בגג, באותה דירת חדר וחצי עם הפטיפון והמראה. לפני כשלוש שנים הלכתי לבקר בבית ההוא. כל קיר היה לי לזיכרון, כל פינה בגינה הייתה לי לפלאש-בק, אבל אני חיפשתי את שושנה, רציתי לספר לה שיש לי היום המון תקליטים ודיסקים ושהיא חייבת לבוא לבקר אותי. ועליתי במעלה המדרגות, אל קומת הגג, נרגש ובאתי אל הדלת המוכרת כל כך לחפשה. כמו מתוך סצנה של סרט שעושה רע, פתחה לי אישה מבוגרת מאד , עם עניים כבויות, עם מבט מפוחד, עם פה שחסרים בו המון שיניים, ושאלה בקול מוזר "מי אתה ?" . - "שושנה !!! לא זוכרת אני (שחר) השכן שלך ". - היא הלכה להביא משקפיים, "זה אתה ????? " חיבקה אותי ופרצה בבכי מר. ראיתי את אותם התקליטים, את אותו פטיפון ישן, המראה הייתה על אותו הקיר שלא נצבע שנים, איך שהוא הזמן עמד מלכת אצל שושנה וזה היה עצוב, הפטיפון היה מקולקל ולא עבד, והמלנכוליה שלטה בחלל הקטן שלה, שפעם היה מלא בכל כך כך הרבה שמחת חיים ושובבות . אחרי כל השאלות וההתרגשות, יצאתי משם עם מועכה גדולה בלב ועם לא מעט דמעות. בעצם, היא נשארה רווקה, לא חוותה את האימהות, המחזרים כבר לא באו, היא הפכה לאישה עניה ערירית, בלי הרבה חברים, בלי משפחה תומכת, בלי כסף לתקן את השיניים…בלי כלום. התרסקה לה ומתה עבורי אגדת ילדות, המלכה של השכונה שנותרה לבדה, עם יופי מבוזבז, עם לב זהב שלא ידע הרבה ימים של נחת. אם מביטים בה מבט - מעמיק, רק מי שזכר אותה יכל לשחזר את יופייה ואת זהרה. בסה"כ 25 שנים עברו עליה, ואצל שושנה הזמן עמד מלכת…חצי יובל אבוד, לאישה שיכלה לסובב את העיר, והיום העיר סובבה לה את הגב, ונותרה השושנה בגפה, נבולה, מדדה, אבודה. היום בשיחת חולין, שמעתי את הבשורה, שהיא לא מזמן נפטרה ! היא תמיד היתה אישה בלי גיל, אבל לדעתי (הלא מלומדת) היא חיה לא יותר מ 60 שנה חלקם בשמחת חיים, חלקם בבדידות מזוויעה. מתה אגדה תל אביבית, מתה גיבורת ילדות אבודה…הייתה ואיננה עוד השושנה. יש לי תמונה אחת איתה, שנמצאת בארון התמונות המבולגן אצל אימי, היום אחפש אותה בכל מאודי, כדי לזכור אותה כמו שאהבתי לזכור אותה, כל כך יפה, כל כך מיוחדת…ובעצם ברבות הימים התברר לי את מה שלא הבנתי אז, איך היא היתה בסה"כ כל כך, כל כך … בודדה ! עצוב ! שלכם, שחר 33
לכל אחד יש בית שילדתו עברה בו , בית התבגרותו, שהיום כבר נראה רחוק ממנו פיזית ומנטלית, ובדרך כלל ישנו איפה שהוא זיכרון מופלא על איזה שכן או שכנה מיתולוגיים שהיו לו מסביב והשפיעו על התבגרותו. בילדותינו אנחנו הרבה יותר פתוחים לסביבה והסביבה רוצה בחברתנו, כי ככה זה בשנות התום. הסביבה באפן טבעי מאירה לך פנים, מחייכת אל הפוני שלך ומביאה לך מתנות והפתעות בכיף. כילד בגיל יסודי הייתה לי שכנה שמאד אהבתי, כשבא לי הייתי הולך לבקר אצלה דיי בקביעות. קראו לה שושנה . היא הייתה יפיפייה אמיתית , טורקיה גאה, עם לוק של מליון דולר , פשוט יופי טבעי שלא נזקק להרבה איפור ולב של זהב. הכרתי אותה רווקה, היא הייתה משגעת את כל גברברי העיר, הולכת ברחוב וכולם הסתכלו עליה …פשוט אי אפשר היה להתעלם מנוכחותה הכובשת….והיא כמו שושנה גאה, הייתה בררנית מאד בגברים שלה. תמיד הייתה לבושה דברים פשוטים שאיך שהוא עם קשר סקסי נכון בבטן, או חגורה תואמת, היא נראתה כאילו יצאה מעיתון אופנה…וכולם היו מסובבים אחריה את הראש ברחוב… אבל איך שהוא היא נשארה רווקה מבוקשת שלעולם אף גבר לא היה מספיק מושלם בעבורה. היתה לה דירת חדר וחצי עם מטבח קטן בקומת הגג.בחדר המרכזי זכורה לי מראת האיפור הגדולה שם היא אהבה לסרוק את שערה והפטיפון שאהבתי. כל פעם כשהייתי נכנס ובא לבקר אותה היא הביאה לי לשתות, מגישה לי צלחת של וופלות טריות והרשתה לי לשים תקליט , מהמבחר הקטן והאיכותי שהיה לה. שם שמעתי לראשונה את אריס סאן , אליל שנות השבעים, והפכתי להיות כמי שמדקלם את כל שיריו בע"פ בלי להבין חצי מילה ביוונית, וממנה למדתי לאהוב מוסיקה ועוד הרבה סודות קטנים… כן כן , היא הייתה קוראת לי גבר קטן, אהבה לשמוע ולשמוע את דעתי על כל מיני נושאים שדיברנו, ואפילו את הקפה הראשון טעמתי אצלה . עברנו דירה, לבית במקום טוב יותר, ושושנה היפה נשארה שם. בעצם כל דיירי הבניין המוזנח ההוא כבר אינם…ושושנה נותרה לה שם. איך שהוא הקשר באופן טבעי נותק, ורק מידי פעם כשהייתי מתעניין בשלומה סיפרו לי שחושבים ששושנה עוד בגג, באותה דירת חדר וחצי עם הפטיפון והמראה. לפני כשלוש שנים הלכתי לבקר בבית ההוא. כל קיר היה לי לזיכרון, כל פינה בגינה הייתה לי לפלאש-בק, אבל אני חיפשתי את שושנה, רציתי לספר לה שיש לי היום המון תקליטים ודיסקים ושהיא חייבת לבוא לבקר אותי. ועליתי במעלה המדרגות, אל קומת הגג, נרגש ובאתי אל הדלת המוכרת כל כך לחפשה. כמו מתוך סצנה של סרט שעושה רע, פתחה לי אישה מבוגרת מאד , עם עניים כבויות, עם מבט מפוחד, עם פה שחסרים בו המון שיניים, ושאלה בקול מוזר "מי אתה ?" . - "שושנה !!! לא זוכרת אני (שחר) השכן שלך ". - היא הלכה להביא משקפיים, "זה אתה ????? " חיבקה אותי ופרצה בבכי מר. ראיתי את אותם התקליטים, את אותו פטיפון ישן, המראה הייתה על אותו הקיר שלא נצבע שנים, איך שהוא הזמן עמד מלכת אצל שושנה וזה היה עצוב, הפטיפון היה מקולקל ולא עבד, והמלנכוליה שלטה בחלל הקטן שלה, שפעם היה מלא בכל כך כך הרבה שמחת חיים ושובבות . אחרי כל השאלות וההתרגשות, יצאתי משם עם מועכה גדולה בלב ועם לא מעט דמעות. בעצם, היא נשארה רווקה, לא חוותה את האימהות, המחזרים כבר לא באו, היא הפכה לאישה עניה ערירית, בלי הרבה חברים, בלי משפחה תומכת, בלי כסף לתקן את השיניים…בלי כלום. התרסקה לה ומתה עבורי אגדת ילדות, המלכה של השכונה שנותרה לבדה, עם יופי מבוזבז, עם לב זהב שלא ידע הרבה ימים של נחת. אם מביטים בה מבט - מעמיק, רק מי שזכר אותה יכל לשחזר את יופייה ואת זהרה. בסה"כ 25 שנים עברו עליה, ואצל שושנה הזמן עמד מלכת…חצי יובל אבוד, לאישה שיכלה לסובב את העיר, והיום העיר סובבה לה את הגב, ונותרה השושנה בגפה, נבולה, מדדה, אבודה. היום בשיחת חולין, שמעתי את הבשורה, שהיא לא מזמן נפטרה ! היא תמיד היתה אישה בלי גיל, אבל לדעתי (הלא מלומדת) היא חיה לא יותר מ 60 שנה חלקם בשמחת חיים, חלקם בבדידות מזוויעה. מתה אגדה תל אביבית, מתה גיבורת ילדות אבודה…הייתה ואיננה עוד השושנה. יש לי תמונה אחת איתה, שנמצאת בארון התמונות המבולגן אצל אימי, היום אחפש אותה בכל מאודי, כדי לזכור אותה כמו שאהבתי לזכור אותה, כל כך יפה, כל כך מיוחדת…ובעצם ברבות הימים התברר לי את מה שלא הבנתי אז, איך היא היתה בסה"כ כל כך, כל כך … בודדה ! עצוב ! שלכם, שחר 33
