פרחים ושירים

היתקליף

New member
פרחים ושירים

זה התחיל, כפי שזה נגמר, ביום שישי אחד. צלצול בדלת - שליח מחזיק זר גדול. היא חתמה, נתנה לו עשרה שקלים, ומיהרה לחפש כרטיס ברכה. החברה היתה איתה כבר באותו יום שישי, ופניה האירו בחיוך למראה הזר. "מאה שקל לפחות" אמרה החברה. "את מסתירה ממני משהו...?" היא הכחישה בתוקף, תוך שהיא מוצאת את הכרטיס המבוקש. הוא נשא את המילים הפשוטות: "למקסימה בנשים", בלי חתימה. החברה אמרה: "את מספרת לי תכף ומיד", אבל הן יכלו רק להעלות השערות. במשך השבוע לא התבררה התעלומה, איש לא המשיך את המחווה והזר של היום-שישי הבא הגיע כקודמו, עם שליח, אל זוג החברות התוהות. גם הפעם הכרטיס נשא שתיים שלוש מילים בלתי מחייבות ובלתי מבריקות, ולא עזר במאום לפתור את החידה. "הוא מוכרח להיות מליונר" אמרה החברה. "אולי זו בכלל אשה?" היא אמרה, והחברה עקמה פנים ומיד פרצה בצחוק. יום שישי שאחריו כבר היה שונה קצת. אומנם הזר היה גדול, והגיע עם שליח, שעלה עשרה שקלים, אבל הפעם הכרטיס כלל יותר. הוא כלל שיר: לנערה היפה מכולן / לך הבאתי פרח קטן / בשערך שזרי ורד אדום / ובעיניך ינצנץ התום החברה, שהיתה לגמרי במקרה מורה מתחילה לספרות בתיכון, אמרה: "הי! הוא משורר!" ושתיהן פרצו שוב בצחוק. תעלומת הפרחים הפכה לנושא העיקרי בשיחותיהן. אחד אחד עברו על כל גבר שהכירו וניסו לברר - בניחוש ואף בשיחה - אם הוא המשורר הפרחוני המסתורי. אבל, כפי שאומרים, הן העלו חרס בידן. גם הזר הבא, שבוע אחרי כן, הגיע עם שיר, שהרשים אותן לא פחות: שתי שושנים נתתי לך / כי אותך אוהב כל כך / הריחי הפרח וחשבי עלי / ותהיי השושנה של חיי היא שאלה "כמה זמן לדעתך לוקח לו לחבר כזה שיר?" והחברה ענתה: "כנראה כל השבוע..." קמה ובקול דרמתי דקלמה את החרוזים. חודש נוסף חלף, ארבעה זרים, עם יצירות ברמה פחות או יותר זהה, והבנות צחקקו שבסופו של דבר יוכלו להוציא ספר שירים, ולפחות להחזיר לעצמן את הטיפים האינסופיים לשליח. בענין השליח, היה קטע. הקטע היה שזה היה כל פעם בדיוק אותו בחור. היא פתחה איתו בשיחה בסוף אותו חודש, שהרי אחרי הכל, הוא כבר כמעט עובד שלה... היא אמרה: "הי", והוא ענה "אהלן". היא אמרה: "אתה בא לפה כל שבוע, לא?" והוא ענה: "גיברת, זה האזור שלי", והיתה עוינות מסויימת בקולו. היא חשה שפגעה בו איכשהו, וכפיצוי נתנה לו שטר של עשרים, והוא חייך קלושות ואמר "תודה". שבוע אחרי כן חל שינוי נוסף. השינוי חל לא בזר הפרחים עצמו, שהיה כתמיד ענקי, מגוון, שונה במשהו מקודמיו. השינוי חל במילים. הפעם הן היו: משכי וילונך / הן שירך מתעורר / שמחתך ועיצבך / נמשכים אל הנר / כפרפר לבבך / שגלמו הדמעות / כשצחקת בביכייך / בעיני הסערות היא הראתה את השיר לחברה. היא אמרה "זו כבר רמה אחרת לגמרי". אבל החברה, לא צוחקת הפעם, לא התרשמה. "זה שיר בנאלי בדיוק כמו קודמיו" אמרה. "זה ממש אותו גיבוב חובבני של חרוזים רדודים" "הוא מוצא חן בעיני. הוא מזיז בי משהו..." "אם כך, משוררך המסתורי השיג את מטרתו" אמרה החברה בחיוך. היא נסתה לברר את זהות השולח בחנות הפרחים, אבל הם יכלו להגיד לה רק שנכנס גבר ושילם במזומן. הם לא ידעו לתאר את הגבר, ולא רצו לנסות לעזור. יום שישי נוסף הגיע ואיתו אותו שליח עם זר דומה, שבו פתק חדש. היא קראה: התדעי להבדיל בין חושך לחושך ובין אור לאור? התדעי להפריד את המוץ מין המוץ, והתבן מתבן? התדעי להבחין בין חיים לחיים, ובין מוות למוות? כי החושך והמוץ והמוות להבדיל להפריד להבחין מחיים ותבן ואור הם שלך... החברה קראה את השיר בפנים רציניות, וזמן מה עבר לפני שדיברה. היא אמרה: "תשמעי..." ושתקה. היא אמרה לחברה: "זה שיר מרשים, לא?" אבל החברה שתקה, ושתקה, ולבסוף אמרה: "תשמעי, העסק הזה מסריח". היא שתקה, והחברה המשיכה: "תראי, אני חושבת שאת צריכה לגשת למשטרה" השוטרת בתחנה בקשה להבין את מהות התלונה. "גיברת, נגד מי התלונה?" היא אמרה: "אני לא יודעת מי זה, אמרתי". השוטרת אמרה: "אז מה התלונה?" - "מישהו שולח לי פרחים עם שירים כל שבוע". השוטרת אמרה: "גיברת זה לא פשע לשלוח פרחים" והיא אמרה: "אבל הוא שלח לי שיר שמאיים לי על החיים". היא הגישה לשוטרת את הכרטיס האחרון וזו קראה אותו לאט, וקראה שוב. השוטרת אמרה: "זה שיר יפה", והיא אמרה "זה שיר שמאיים לי על החיים" אבל השוטרת לא הבינה. לבסוף השוטרת אמרה "טוב גיברת, תחתמי פה ואנחנו נחקור". יום שישי הבא הביא את המפנה. הוא הביא גם פרחים, ואת השיר הבא: בחיי אל חייך, במותי אל מותך ישתלבו השירים כטפטוף הדם על עלי הכותרת של שושן שנדם בבוא גאולת השקט אל תוך נשמתך החברה אמרה לה לארוז. "תארזי. את עוברת מפה. לחברים שלי יש דירה ריקה בינתיים ואת תגורי שם כמה שבועות ואחר כך נראה. את לא נשארת פה דקה יותר" היא ארזה ובערב מצאה את עצמה בדירה חדשה, בקומה שניה בלי סורגים, פליטה בשל משורר לא מוכר, שאיש לא רצה למצוא. החברה היתה איתה עד מאוחר, אבל לבסוף היא נשארה עם עצמה. בלילה התעוררה עם כאב לא ברור בבטנה. היא גששה את דרכה לשירותים לאור החלש שנכנס מהרחוב, ישבה בחושך על האסלה דקות ארוכות, אבל כלום לא קרה. היא קמה ויצאה מהשירותים - וקפאה באימה. על שולחן קטן מולה ניצב זר שושנים ענק. פתק גדול הלבין בין הפרחים ועיניה שהתרגלו לאור החלש הבחינו במילים שנכתבו בטוש שחור ועבה: הדליקי האור / והביטי אחור ביד רועדת מצאה את מפסק התאורה וכשהאור נדלק הסתובבה לראות את הקיר שמאחוריה. מילים היו כתובות על הקיר הלבן, צבועות בצבע אדום. האדום טפטף ממש לנגד עיניה, הולך ומעוות את האותיות הגדולות. למרות האימה - ואולי בשלה - היא קראה: עת המוות ממריא על כנפי מלאכיו ואהבה מדממת באש גיהנום חווה ואדם עירומים שוב יחדיו ונחשינו אוחז בליבנו עד דום טלפון. היא מוכרחה את הטלפון. היא זכרה שראתה מכשיר בסלון, ובשארית השפיות נכנסה אליו, מצאה מפסק על הקיר ולחצה. במרכז החדר, מחזיק בידו את הטלפון, עמד השליח. ידו הימנית היתה רטובה ממשהו אדום, שנמרח על הטלפון הלבן, וטפטף לאיטו אל השטיח. הוא הושיט את ידו אליה, כמציע לה את המכשיר. היא עצמה את עיניה וצרחה. היא צרחה בכל כוחה, מונעת מאימה, משבועות של מתח וחוסר-ודאות, מתסכול מהעולם הטיפש. היא צרחה גם כשחשה בידי גבר חזקות על כתפיה, היא צרחה כשהידיים טלטלו אותה בכוח. היא צרחה אפילו כשהמילים שחזר ואמר לה נקלטו סוף סוף בתודעתה: "גיברת משטרה! גיברת תרגעי! זה משטרה! אני שוטר! תרגעי!" רק כשהשתחררה מבית החולים נודע לה המשך הסיפור. כשהחלה לצרוח השליח - מבוהל לא פחות ממנה - ברח מהחלון דרכו נכנס, ישירות לידיהם של זוג שוטרי סיור שחלפו בדיוק בסביבה ומיהרו אל הבית למשמע הצרחות. "יש לו עבר עשיר של אישפוזים פסיכיאטריים" סיפרה לחברה אחר כך "וגם עבר של פריצות לבתים. אבל הוא מעולם לא פגע בנפש חיה. הוא בסך הכל חולה. משורר חולה." חזרה בדירתה, כשהיא מפנה את שאריות הפרחים הנבולים, נזכרה במילות שיר של משורר אחר: הסכנות רבות ומספרן מאה והן רובצות אולי במעגל אורב אך לא אותן, אך לא אותן את יראה, רק את נפשך המאוהבה והמלאה, המתחלחלת לקול צעד מתקרב, אותה יראת, את הרכה, את השיה, את הרעה, את הרוחצת בדמי לב.
 
הפעם דעתי קצת שונה

אתה עדיין המלך. עדיין מוכשר כמו שד. אבל הסיפור הזה מסוייט מדי עבורי, מחטט בפצעים שטרם הגלידו, וזה כואב. אוריאנה
 

היתקליף

New member
רובינו היינו במקום

שבו גילינו שמה שאמור היה להיות רומנטי ומקסים - סמל היופי והאהבה - הפך פתאום לסיוט.
 

in_curia

New member
אל תתקן את הטלביזיה!!

(ציינת פעם שהיא מקולקלת) והמשך כך!!
 

יערית

New member
אתה טוב!!!!!!!!!

במובן הכתיבה כמובן
אבל באמת באמת..אני דיעתי כבר מהשבוע השני שהוא שלח פרחים שהשליח הוא בעל הרעיון!! לא יודעת יש לי חוש לסיפורים שכאלה,גם בסרטים תמיד מתקלקל לי הסוף כי לרוב אני מנחשת אותם
(לא קשור)... אבל אין ספק..אם אתה כותב אותם,אתה בעל כישרון! היאח עידד, יערית.
 
למעלה