פרחים בקנה? ../images/Emo39.gif
בין להכין ארוחות צהריים בבית של אודי לבין פעולות בנוער מרצ, בין כתיבת ספר מחזור לבין בהייה ממושכת עד-כדי-ניוון בטלוויזיה יוצא לי גם להיות יב´ניקית, כן, כן, באמת. אחד הדברים שזה אומר, לפחות כאן אצלנו, זה שכבר כמעט לא עושים שומדבר (לא מגיעים פיזית לבצפר, לא לומדים ובעיקר לא), עוד דבר שזה אומר זה שאם כבר יוצא להפגש עם עוד אנשים מהשכבה רוב הסיכויים שתוך חמש דקות השיחה תדרדר לדיבורים צבאיים. ימי ההתרגשות סטייל "קיבלתי צו ראשון!" חלפו עברו להם, השרירנים התנפחו בכושר צבאי, כמה מהם נמצאים ממש ברגעים אלו בגיבוש מטכ"ל, הכוסיות בעלות השאיפות הלוחמניות עלו על מכשירי הריצה בחדר כושר שלוש פעמים בשבוע ובימים אלו הן ממיונות לתפקידים כאלו או אחרים. קצת אחריהם בסולם המורל הצבאי ממוקמים אלו שאמא דאגה להוריד להם פרופיל כדי שיוכלו לשבת בקריה, לקפוץ לעזריאלי כשמתחשמק אבל באופן כללי להיות שם כשזה קורה, גם אם קצת מרחוק. כל אלו, הקרביים, הקרביות, הג´ובניקים ומגישות הקפה ממוקמים אצלי בערך באותה המשבצת. ברור לי שכל חייל פוטנציאלי הוא אנדוידואל עם אישיות משל עצמו, ושבאופן תאורטי יש הבדל נורא גדול בין זה שנכנס למערכת כי זה מסלול החיים שהמדינה חייבה אותו להתאים לתוכו לבין זה שבוחר לקחת חלק פעיל במערכה הצבאית אבל לבנתיים, אם לא אכפת לכם, הייתי רוצה להשאיר את זה בצד, ולעשות הכללה (למרות שבאופן כללי אני די מתנגדת לכאלו וממש הייתי שמחה אם אחר כך יהיה פה תת דיון על ההבדל בין גיוס מתוך מחשבה לבין גיוס כחובה מדינית) שכל מתגייס באשר הוא נותן לגיטימציה למערכת הצבאית בעצם הגיוס שלו. עכשיו, אם זה היה השחור, הלבן הוא סרבני הגיוס. והרי בימים אלו זה אחד הנושאים היותר מדוברים במדינה (המורה לחיבור אפילו אמרה שהוא כנראה יופיע בבגרות, תראו מה זה). סרבני שטחים, סרבני גיוס, אלו שחתמו על מכתב השמיניסטים וקצינים שחתמו על מכתב משלהם. כמובן שאני לא מדברת פה על משתמטים מסיבות אישיות (בין אם בריאותיות או דתיות) אלא על סירוב גיוס מטעמי מצפון. הדילמה לגבי לגיטימיות סרוב מצפון במדינה דמוקרטית היא נורא גדולה. מצד אחד לימדו אותנו בשיעורי אזרחות שיש דברים בשיטה הדמוקרטית שמוכרחים להשמע להם, כי גם אם כרגע אתה במיעוט אתה מוכרח לציית לרוב רק מתוך ההנחה שביום שתהפוך בעצמך לרוב המיעוט ישמע להחלטותיך, ובכלל, מצב תיאורטי מקביל שבו אזרחים בוחרים לא לשלם מיסים בעקבות חוסר הסכמה עם מדיניות הממשלה יכול להוביל להתמוטטות מדינית, והפואנטה, לפי הגישה הזו, היא שלגיטימי להשמיע ביקורת נוקבת ולפעול לשינוי מבפנים אבל שבירת המסגרת תוביל לקריסה של השיטה. מצד שני, לפעמים נדמה שהמציאות יותר חזקה מהתאוריה ואנשים שרואים זוועות מול העיניים יום יום, לא יודעים, לא מסוגלים להבין למה ויותר מזה- לא מוצאים צידוק הגיוני או אסטרגטגי גם כשהם חושבים נורא חזק ולמרות שהם הם המערכת מבפנים, מתקשים לתפקד מתוך כורח השיטה הדמוקרטית. בחיי היום יום ההזויים במדינה הזאת נדמה שהצבא צריך לתפקד יותר פעמים מתוך פקודות בלתי חוקיות בעליל ואולי רק ברטרוספקטיבה יוכלו לראות את זה כמו שצריך, אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי. קצת אחרי הדעות האישיות של כל אחד ואחת מאיתנו, ואולי בעצם דווקא בגללן, נראה לי שיש חשיבות לגיבוש איזו עמדה תנועתית בנושא, לא? בוואלה כתבו היום שהח"כים של מרצ קצת מתקשים, ואנחנו? -יעל- (שעכשיו כשיש לה ADSL מחוברת תמיד-תמיד-תמיד)
בין להכין ארוחות צהריים בבית של אודי לבין פעולות בנוער מרצ, בין כתיבת ספר מחזור לבין בהייה ממושכת עד-כדי-ניוון בטלוויזיה יוצא לי גם להיות יב´ניקית, כן, כן, באמת. אחד הדברים שזה אומר, לפחות כאן אצלנו, זה שכבר כמעט לא עושים שומדבר (לא מגיעים פיזית לבצפר, לא לומדים ובעיקר לא), עוד דבר שזה אומר זה שאם כבר יוצא להפגש עם עוד אנשים מהשכבה רוב הסיכויים שתוך חמש דקות השיחה תדרדר לדיבורים צבאיים. ימי ההתרגשות סטייל "קיבלתי צו ראשון!" חלפו עברו להם, השרירנים התנפחו בכושר צבאי, כמה מהם נמצאים ממש ברגעים אלו בגיבוש מטכ"ל, הכוסיות בעלות השאיפות הלוחמניות עלו על מכשירי הריצה בחדר כושר שלוש פעמים בשבוע ובימים אלו הן ממיונות לתפקידים כאלו או אחרים. קצת אחריהם בסולם המורל הצבאי ממוקמים אלו שאמא דאגה להוריד להם פרופיל כדי שיוכלו לשבת בקריה, לקפוץ לעזריאלי כשמתחשמק אבל באופן כללי להיות שם כשזה קורה, גם אם קצת מרחוק. כל אלו, הקרביים, הקרביות, הג´ובניקים ומגישות הקפה ממוקמים אצלי בערך באותה המשבצת. ברור לי שכל חייל פוטנציאלי הוא אנדוידואל עם אישיות משל עצמו, ושבאופן תאורטי יש הבדל נורא גדול בין זה שנכנס למערכת כי זה מסלול החיים שהמדינה חייבה אותו להתאים לתוכו לבין זה שבוחר לקחת חלק פעיל במערכה הצבאית אבל לבנתיים, אם לא אכפת לכם, הייתי רוצה להשאיר את זה בצד, ולעשות הכללה (למרות שבאופן כללי אני די מתנגדת לכאלו וממש הייתי שמחה אם אחר כך יהיה פה תת דיון על ההבדל בין גיוס מתוך מחשבה לבין גיוס כחובה מדינית) שכל מתגייס באשר הוא נותן לגיטימציה למערכת הצבאית בעצם הגיוס שלו. עכשיו, אם זה היה השחור, הלבן הוא סרבני הגיוס. והרי בימים אלו זה אחד הנושאים היותר מדוברים במדינה (המורה לחיבור אפילו אמרה שהוא כנראה יופיע בבגרות, תראו מה זה). סרבני שטחים, סרבני גיוס, אלו שחתמו על מכתב השמיניסטים וקצינים שחתמו על מכתב משלהם. כמובן שאני לא מדברת פה על משתמטים מסיבות אישיות (בין אם בריאותיות או דתיות) אלא על סירוב גיוס מטעמי מצפון. הדילמה לגבי לגיטימיות סרוב מצפון במדינה דמוקרטית היא נורא גדולה. מצד אחד לימדו אותנו בשיעורי אזרחות שיש דברים בשיטה הדמוקרטית שמוכרחים להשמע להם, כי גם אם כרגע אתה במיעוט אתה מוכרח לציית לרוב רק מתוך ההנחה שביום שתהפוך בעצמך לרוב המיעוט ישמע להחלטותיך, ובכלל, מצב תיאורטי מקביל שבו אזרחים בוחרים לא לשלם מיסים בעקבות חוסר הסכמה עם מדיניות הממשלה יכול להוביל להתמוטטות מדינית, והפואנטה, לפי הגישה הזו, היא שלגיטימי להשמיע ביקורת נוקבת ולפעול לשינוי מבפנים אבל שבירת המסגרת תוביל לקריסה של השיטה. מצד שני, לפעמים נדמה שהמציאות יותר חזקה מהתאוריה ואנשים שרואים זוועות מול העיניים יום יום, לא יודעים, לא מסוגלים להבין למה ויותר מזה- לא מוצאים צידוק הגיוני או אסטרגטגי גם כשהם חושבים נורא חזק ולמרות שהם הם המערכת מבפנים, מתקשים לתפקד מתוך כורח השיטה הדמוקרטית. בחיי היום יום ההזויים במדינה הזאת נדמה שהצבא צריך לתפקד יותר פעמים מתוך פקודות בלתי חוקיות בעליל ואולי רק ברטרוספקטיבה יוכלו לראות את זה כמו שצריך, אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי. קצת אחרי הדעות האישיות של כל אחד ואחת מאיתנו, ואולי בעצם דווקא בגללן, נראה לי שיש חשיבות לגיבוש איזו עמדה תנועתית בנושא, לא? בוואלה כתבו היום שהח"כים של מרצ קצת מתקשים, ואנחנו? -יעל- (שעכשיו כשיש לה ADSL מחוברת תמיד-תמיד-תמיד)
