הוא לא הבעיה.
החצרוני (תעזבו את הפרופ', הוא עומד בפני סילוק מאוניברסיטת אריאל בהליך שיפוטי) הזה הוא דוגמה לדברים שאני אומר לילדים שלי כשמישהו מציק להם בבית הספר:
"רב הקהילה הלך יום אחד עם שניים מתלמידיו בשוק בעיר, לפתע מתקרב אליו גוי אחד ומתחיל לחרף ולגדף את הרב, את היהודים, את אבותיו ואת כל אנשי קהילתו שלדבריו רק מביאים מחלות ועוני על התושבים הלא יהודיים של העיר.
הרב מביט בו ומקשיב, וכשהגוי מסיים לצעוק, הוא מחייך אליו ואומר לו "שיהיה לך יום מבורך אדוני, שכל מעשי ידיך יהיו בהצלחה." ופונה ללכת לדרכו.
חסידיו מתבוננים בו משתוממים "רבי, איך יכולת לברך אדם שדיבר אליך בגסות כזו ואיחל לך איחולים מזעזעים כאלו?" שאל אחד מהם.
הרב עצר ופנה אל תלמידו "אם יש אדם בעולם שצריך ברכה לחיים טובים יותר מאלו שיש לו כיום - הרי זה האיש..." אמר הרב בחיוך."
 
מישהו שמדבר כמו אותו חצרוני, שמחזיק בדעות כמו שלו ומכריז עליהם בקולי קולות צווחניים - הוא אדם מסכן.
אינני יודע את סיפור חייו, אני לא מאבחן פסיכולוגי ולא איש בריאות הנפש, אבל מה שאני מרגיש אליו הוא בעיקר רחמים - אדם שאוהב את עצמו, שהעולם אוהב אותו והוא מרגיש נאהב על ידי סביבתו לא מרגיש דברים כאלו. אולי אני תמים - אבל אדם נאהב לא מסוגל להרגיש כזה תיעוב וכזו שינאה כלפי אנשים שלא עשו לו שום דבר רע, שיש להם רק דעה פוליטית שונה משלו ותרבותם שונה משלו.
 
גם אני פוחד / לא אוהב / לעיתים אפילו מתעב ערסים (ואין כאן רמיזה שלפיה אנשי הימין הם ערסים - אני רק מביא דוגמה לאנשים שמעוררים אצלי תגובות אנטי החזקות ביותר). לאיש מהם אינני מרגיש את מה שהאיש הזה אמר ואומר.