פרויקט השירים The Wall

[melancholy man]

פרויקט השירים The Wall

שרשור חמישי של החומה, והפעם 5 שירים לקראת סיום הדיונים על היצירה (בשבוע הבא אעלה את חמשת השירים האחרונים), החמשיה הזו, יחד עם החמשיה הסוגרת הם החלק האהוב עלי באלבום, וכן באופן ספציפי, אני אוהב את Vera ואת Comfortably Numb המצויין: 17. Vera (Waters) - 1:33 18. Bring the Boys Back Home (Waters) - 1:27 19. Comfortably Numb (Gilmour/Waters) - 6:24 20. The Show Must Go On (Waters) - 1:35 21. In the Flesh (Waters) - 4:17 ניתוחים, התרשמויות ובכלל כל מה שיש לכם להגיד על השירים ומקומם ביצירה ובחיכם יתקבלו בברכה וימצאו את מקומם בדפי הקהילה במקום המתאים.

 

[brotos]

כרגיל, אין לי הרבה מה להגיד.

רק רציתי לציין שבתקופה החומופילית שלי אהבתי את "קומפורטבלי" עד מאוד (ברמות של "תעשה לי ילד"). אין מה להתלונן: מילים חזקות ודרמטיות, סולו גיטרה מהיפים ששמעו אוזני הערלות ובכלל, שיר שזימזמתי זמן רב, ועל כך אזכרנו לטובה. מה עם השאר? ל"וירה" יש מלודיה חמודה, "ברינג ד'ה בויז" תמוה ו"ההצגה חייבת להימשך" סתם בנאלי מספיק כדי שאשכח אותו מספיק מהר. ואני מבקש ממך, ניבלו' (או שמא זו ציפ): תהיה מספיק הוגן כדי לא להכניס את זה למאמר הגדול. תודה מראש. _____________________________________________ "עברי דבר עברית".

 

[melancholy man]

ניתוח קטן שלי

אני אנסה להתיחס לתפקידם של השירים בסיפור שבונה ווטארס. בתחילת האלבום, מוצגת לנו ילדותו של פינק, עם האמא המסרסת, מערכת החינוך המדכאת וכמובן המוות הטראגי של אביו במלחמה, ונסיונותיו הראשונים והלא מוצלחים ליצור קשרים עם בנות המין השני. החלק הזה, מגיע לסיומו ב Goodbye Cruel World שגם מסמן את מותו של האיש הצעיר פינק, שניסה להשתלב או בעצם הוכרח לנסות להשתלב בתוך מערכות מדכאות, לאחר מיכן שהוא יוצא מאותן מערכות, שאמורות היו להעביר אותו תהליך של סוציאליזציה או כמו שפינק רואה את זה להפוך אותו לעוד לבנה בחומה שיוצרת החברה סיבו ומונעות ממנו להביע את עצמו בחופשית. לאחר שהוא נפרד מהמערכות שהוא מחויב ללכת אליהם או נולד לתוכם, הוא מנסה נואשות ב Hey You ליצור קשר פיזי כלשהו עם מישהו (הוא מבקש שירגשו אותו, שיגעו בו, שיראו אותו שישמעו אותו) אבל נשאר בבדידות מזהרת כיחיד שלא הפך לחלק מהחומה הרגישית האטומה, וגם כשהוא מנסה להשתמש בשלל כלי התקשורות שיצרה האנושות בשביל לתקשר, הוא עדיין לא מוצא אף אחד. חמישיית השירים שבאה מייד אחר כך ואותה אנחנו מנתחים היום מביאה לפנינו את דמותו של פינק המיוסר ההופך לאדם בוגר מנותק מסביבתו, שאורח חייו הוביל אותו להיות כוכב רוק שלא יודע להגיב או לקבל את האהבת הקהל ובוחר במקום זאת בדרך של שנאה. אנחנו חוזרים בעזרת Vera לימיי מלחמת העולם השניה ולטראומה הגדולה מילדותו של פינק, וירה לין, הייתה זמרת בריטית מפורסמת בשנות הארבעים ושיריה הם אייקון תרבותי של התקופה, ב Bring the Boys Back Home הוא מתעמת עם תרועת הניצחון של בריטניה לאחר המלחמה שהתעלמה מהכאב האישי שלו והפכה אותו ליוצא דופן ומוזר שלא שמח על הניצחון ולילד כועס שמחכה שאביו ישוב עם שאר הבחורים הביתה מהמלחמה הוא מרגיש שוב לא רק נזנח ומיותם אלא גם חריג על רקע הניצחון. מתוך הטראומה הזו, הוא שוקע לתוך הזיית סמים שמסכנת את חייו ומוצא לשניות מועטות נחמה בתוך חוסר התחושה הנעימה (Comfortably Numb), השיר Comfortably Numb הוא בעיני גם אחד השיאים המוסיקאליים והטקסטואלים של היצרה, כאן מתמודד ווטארס עם הטראומות שלו, עם סיד בארט, עם הסמים שליוו את הלהקה עם תחושת הניתוק של הלהקה לאחר ההצלחה והוא מקשר את כל אלו לתחושות הניתוק הריחוק והזעם שהיו לו בתור ילד. מתוך כל אלו נולד פינק חדש, פינק זועם פינק שונא פינק פאשיסטי, אולי מיצוי כל מה שהמערכת ניסתה ללמד אותו ואולי ההיפך המוחלט ממנה, בכל מקרה, The Show Must Go On ו In the Flesh מציגות לנו פינק חדש, כזה שלא מנסה יותר ליצור קשר, לא מתאכזב מהעדרו אלא כזה שבוחר בזעם וכעס.

 

[ציףציף1000]

מילה טובה על "החומה"

אף כי זו לא היצירה האהובה עלי של הפלויד, יש בכ"ז כמה דברים לזכותה, ואולי זה הזמן לאומרם. ראשית, עצם מוכנותו של ווטרס להתמודד עם התחושות הקשות שלו-עצמו: פחד, אשם, ניתוק, כעס, בדידות, שנאה, בושה - ועוד כמה ששכחתי - ראוי לשבח. לא כל אחד מסוגל לעשות (או לנסות לעשות) ניתוח של השריטות שלו בפומבי. אמנם, ווטרס די בכיין ומאשים את כל העולם, אבל בסופו של דבר הוא עושה כאן נסיון כנה להבין את עצמו, ומה שקרה לו (ולסיד, ולאבא שלו). comf numb הוא אכן שיא היצירה. העבודה המשותפת של ווטרס וגילמור על השיר, היא שהעלתה אותו, לדעתי, לדרגת שיר מעולה. אבל יש לבחון גם את השיר מקרוב, כדי לראות איך הם עושים את זה: ראשית, המוסיקה והשירה הרבה יותר עדינים מאשר בחלקים רבים של היצירה. במקום להכות לנו על הראש בפטיש 5 קילו, כפי שווטרס עושה במקומות אחרים (כגון in the flesh) הוא לוקח אותנו למסע להזיותיו כילד חולה. המוסיקה המלווה את הטקסט היא כמו גלים, עליהם אנו נישאים במסע אחורה בזמן. ההתנדנדות בין הזיות הילדות לבין הזיות ההווה - פינק נמצא תחת השפעת הזריקה, ו/או במצב קטטוני - יוצרת מתח דרמטי, כשאנו המאזינים מנסים לעקוב אחר ה"עלילה" ולראות כיצד יתפתחו הדברים. באמצעים אלו מצליחים ווטרס וגילמור ליצור אמפתיה בקרב המאזינים, לפינק ומצבו. אנו מזדהים אתו, מבינים את מה שעבר עליו, ומקווים לטוב. ואלו הם החומרים של אמנות טובה.

 

[melancholy man]

מה?

זה הכל?, ניתוחים התרשמויות משהו, אין כלום?

 

[הכלכלנית]

מ"מ חמוד מ"מ נחמד../images/Emo24.gif

אחרי ניתוח כמו שלך, אתה חושב שיש לי מה להוסיף

השיר Vera כמו שכבר ציינתי הוא האהוב אלי באלבום זה. המשפט שנתקע אצלי בראש- what has become of you ישאר שם לנצח. תמיד לזכור שתהילה היא בת חלוף, שאנו ממשיכים בחיים, ולא יזכרו אותנו לנצח. ואני יודעת איך ווטרס כנראה הרגיש... CN אין מה להוסיף. יצירה מהפנטת, סולו מרגש, שירה של ווטרס וגילמור...

 

[הכלכלנית]

השאר../images/Emo36.gif

. Vera (Waters) - 1:33 18. Bring the Boys Back Home (Waters) - 1:27 19. Comfortably Numb (Gilmour/Waters) - 6:24 20. The Show Must Go On (Waters) - 1:35 21. In the Flesh (Waters) - 4:17 Bring the boys back home חזק. don't leave them children on their own no no... חרדת נטישה, שיש לרוב האנשים פה ממומשת לחלוטין. ואז ממש אין לי מה להוסיף. לסגור תריסים ואור, לשבת עם מרטיני רק, או וויסקי ג'ימסון, לעצום עיניים ולגלוש להזיה של ווטרס לגבי החיים. לראות איפה אתם מסכימים. איפה אתם מתרגשים. אני בטוחה שלכולם הייתה צמרמורת בחלק מהדיסק.

 

[NIR Y]

גילמור וווטרס

השיר הכי טוב בחומה- תמיד שמחתי מהידיעה שהשיר הכי טוב בחומה, לפחות הרוב יגידו ככה ובטוח אני, הוא שיר שכתבו ווטרס וגילמור ביחד, כי אני חושב שהקסם של פינק פלויד הוא בעצם גילמור ווטרס ביחד, ואיך שהם משלימים אחד את השני. וכמה שאני אוהב את החומה אני תמיד האמנתי שהאלבום היה יכול להיות אפילו יותר טוב, אם גילמור היה משתתף יותר גם בגלל שברגע שמישהו היה עומד מול ווטרס בחומה ומבקר אותו יותר, כבר היה בטוח עוזר, אבל בעיקר בגלל שהיה הרבה יותר שירים כמו קומפטרבלי נמב. ואני מאד מסכים עם מה שאמר מ"מ, על שגילמור מגיע לשיא שלו בתקופה הזאת של פינק פלויד, ובאמת לכול שיר בחומה יש את הסולו המדהים שלו שלפעמים נראה שחצי מהיופי של השיר זה הסולו של גילמור.